קול השמיטה נשמע בארצנו

מצע מנותק ועוד לוקשים

זאת המכונית?
זאת המכונית.

רגע, נראה לי שיש כאן איזו טעות.

למה טעות? אתה לא רוכש רכב תמים?

אני כן, פשוט חשבתי יותר בכיוון של "מודל תשע"ה 0 קילומטראז'".

זאת 0 קילומטראז', חביבי.

אז איך זה שהצמיגים שחוקים כמעט כמו בדיחות של רב שעורך חופה?

תראה, המכונית הזו נסעה רק על כביש הערבה.....







http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4565928,00.html

מה הגדר של: "רוב ישראל על אדמתו" - לגבי שמיטה?

תודה על הקישור אפרים. כמעט על כל הלכה יש כזה דבר... או ראוי שיהיה

נישטאיך

כרגיל, איקון ירוק.

מבין הנושאים הרבים שיש לדון בהם:

1. היתר מכירה


א. האם היתר מכירה מועיל או לא, אפילו לשיטת החזו"א? כמדומה שברור למעיין שאם נעשתה מכירה כראוי, אז הקרקע נקראת של הגוי, ולכן אפשר להקל בדברים רבים. (הרב קוק לא רצה להקל גם עם התר מכירה במלאכות מן התורה אבל אולי אפשר להקל או לפחות לא למחות במקילים יותר שהרי אנו חיים בין אחינו שאינם יודעים על שמיטה וממילא אינם חפצים בה והיא לעול על צווארם וצווארנו, וי לנו שלכך הגענו).

למה הדבר דומה, לחמץ שנמכר לגוי, שאין הבעלים עובר עליו כלל. ואיני הראשון שמדמה מילתא למילתא (דבר לדבר) כך.

יש כמובן להקפיד על תנאים רבים במכירה. כגון שתהא מכירה (בעל חצר שלא מכר את הקרקע או שותף בבית משותף שלא מכר את הקרקע, על מה יסתמך? דומה שכבר העירו על זה שמכירה היא בין הבעלים לקונה ולא מתרחשת "מעצמה").

ב. החזו"א התנגד למכירה וטעמיו עמו. אבל עד כמה שהבנתי גם החזו"א הודה שאם יש מכירה, זה חל.

ג. גם אם היתה מכירה, לדעת החזו"א יש קדושת שביעית בפירות שכן אין בעלות של גוי מונעת חלות קדושה. וזאת נגד דעת הב"י. והדברים ארוכים אם כי אולי ראוי לפרט קצת יותר.

עד כאן לענין היתר המכירה עצמו.

2. שיטת הגר"ח קנייבסקי

כפי שנכתב באשכול בפורום שמותר להזכיר את שמו, וראוי ללנקקו כאן, הגר"ח נוקט שיטה לפיה ברגע שהחזו"א הביע דעה, דעות אחרות אינן כאילו קיימות. זו גישתו. אבל האם היא מחייבת?

3. דברי חז"ל על המשיח במוצאי שביעית

ראוי לעסוק במימרה זו של חכמים. האם הם קבעו נבואה לגבי העתיד? באיזה הקשר מקורי נאמרו הדברים? האם הם השערה? כך ראוי להיות? נבואה שתתגשם? ומתי תתגשם?

הגר"ח קנייבסקי, לפי הדיווח שם ולפי מה שמביאים תדיר משמו, תופס את הדברים באופן "נוקשה" כלומר שהם ודאי עובדה, או נבואה, או הבטחה ששקולה כנבואה. אבל, שוב, זוהי גישתו.

כאן אנו מגיעים לשאלה גדולה ביחס לדברי חז"ל שאינם הלכה. ולעתים כוללים אותם תחת הכינוי "אגדה". האם יש להאמין בהם כחובת גברא (חובה על הלומד) ומי שאינו מקבלם כפשוטם הוא אפיקורס? כך כמדומה סבור הגר"ח וכך יש מעשים משם החזו"א אבל זו ודאי לא הגישה היחידה ביחס לתלמוד. ואפילו ייראה לי שהחזו"א עצמו לא סבר כך באמת אלא רק אמר זאת מטעמים חינוכיים כדי לחזק את האמונה והכבוד לדברי חז"ל. ויש להאריך בנושא זה כמובן.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

ירוחם

תודה.

אכן אחד הטעמים של החזו"א לפסילת ההיתר הוא שהעסקה נעשתה כך. החקלאים או בעלי הקרקע ממנים רב שיהיה שליח למכירה לגוי. כאן טען רבנו החזו"א שאסור למכור ולו לזמן משום "לא תחנם" (לא תתן להם חניה בקרקע) ולכן אין כאן שליחות. הכל כדבריך.

כמדומה שכבר באחת השמיטות הקודמות, כדי להינצל מביקורתו של החזו"א, הנהיג מי שהנהיג שהרב קונה את האדמות ומוכר אותן בעצמו.

ושוב, טעמו של החזו"א לאיסור אינו רק החסרון הזה, שהוא מבחינה מסויימת פורמלי וצדדי. החזו"א רצה למנוע את ההיתר ולא משנה איך. כך לפחות ניתן להתרשם. והשאלה המעניינת היא מדוע ההיתר היה רע בעיניו.

יש להזכיר שמחלוקות לגבי ההיתר היו הרבה לפני החזו"א. וגדולי תורה תמכו בו, לפחות כהוראת שעה.

יתכן שזה היה חלק מדגם פסק שהחזו"א דגל בו, שאין להקל בשום דין, גם לא מדרבנן, בשעה שהציבור בחלקו (וכל שכן ברובו) אינו מקפיד על שמירת מצוות.

אפשר לומר שיש כאן, למשל אצל הרב עובדיה שמקל ואצל החזו"א האוסר שני דגמים של מטא הלכה. האם ההלכה מכוונת לניהול חיים באופן האפשרי או שההלכה מציבה רף שיכול להיות בלתי אפשרי, אבל עדיין חייבים לעמוד בו. לפי ההסבר הזה, החזו"א החמיר לא רק מטעמים חינוכיים, כדי שלא יקלו כאן ולא בשום מקום אחר מקל וחומר, אלא בגלל שהפוסק אינו אמור להתחשב בצרכי השעה והמקום. הפוסק מעלה מה שיוצא מן הסוגיה, מן השיטות, והחשוב הוא שהיהודים ישמרו את המצוות בצורה המיטבית, יהיה המחיר האישי והציבורי מה שיהיה.

***
לדעתי יש להעלות את השאלה מהי מטרת או מטרות השמיטה, ועד כמה היא שייכת בחברה שלנו היום. אני משער שאיני הראשון שמעלה את השאלה הזו.

לדוגמא, ב"יתד נאמן" יש קריאה לתרום לחקלאים שמוכנים לשמור שמיטה. גם אם נניח שהכסף באמת מגיע רק למטרה זו (והיום יש נטיה לחשוד בכל גיוס כספים שהוא נועד לפחות גם לאוספים למטרת פרנסה) - האם כך ראויה להתנהל שמיטה? האם הציבור או נדיבי הלב שבו אמורים לממן את פרנסתם של חקלאים במשך שנה? האם זה מגדרי המצוה וכך ראוי לה להתקיים?

אם אבחר קו ביקורתי אוכל להצביע על כך שיש משהו משותף בין אלו שמוכנים לשבת ללמוד "כל החיים"  ותובעים מאחרים שהם חייבים לממנם, לבין אלו שרוצים לארגן שמירת שמיטה, ומישהו אחר ישלם. האם באמת ניתנה תורה להתקיים כך שמישהו תמיד יממן דברים שחורגים מהתנהגותם של החברה ושל העולם? ואם לא, אז מה כן? אני מעלה את השאלה. אין לי תשובות בינתים. ותשובה אפשרית היא שאכן כך הוא. ויתכן שכך באמת סבר רבנו החזו"א, שהעיקר הוא שעם ישראל יירתם לשמירת המצוה גם אם היא מחייבת שינוי באירגון החיים. האם יש שינוי ראוי ושאינו ראוי? לפי מה זה נקבע?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מיימוני כתב: "אפשר לומר שיש כאן, למשל אצל הרב עובדיה שמקל ואצל החזו"א האוסר שני דגמים של מטא הלכה. האם ההלכה מכוונת לניהול חיים באופן האפשרי או שההלכה מציבה רף שיכול להיות בלתי אפשרי, אבל עדיין חייבים לעמוד בו. לפי ההסבר הזה, החזו"א החמיר לא רק מטעמים חינוכיים, כדי שלא יקלו כאן ולא בשום מקום אחר מקל וחומר, אלא בגלל שהפוסק אינו אמור להתחשב בצרכי השעה והמקום. הפוסק מעלה מה שיוצא מן הסוגיה, מן השיטות, והחשוב הוא שהיהודים ישמרו את המצוות בצורה המיטבית, יהיה המחיר האישי והציבורי מה שיהיה." יש היתר הלכתי לפסוק מבלי להתחשב במקום ובשעה ובצרכי הציבור? נראהשיש איסור גמור לכך. יש דוגמא לפני פרוץ החרדיות של פסיקה המתעלמת מצרכי הזמן והמקום?

 וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ.   וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים.  

אם אין ברכה בשנה הששית, צריך לקיים שמיטה?

מיימוני
כמדומה שעלית על ההבדל המרכזי בין הדת"ליות לגווניה שרואה את החיים כבסיס וכבעלי ערך לבין החרדיות שרואה את החיים כהיכי תמצי לקיום מצוות. הנפק"מ מתבטאת גם בהבדל בין דתל"שים לחרדל"שים ואכ"מ.

שלישי
כבר העליתי את השאלה הזו באשכול קודם, יש לך תירוץ? החזון איש תרץ שההבטחה הזו היא ככל הברכות שבתורה שמותנות בכך שהחטא לא יגרום, אולם קצת קשה להלום את זה בפשט הפסוק, והשווה ל "ובחנוני נא בזאת".