אומרת המשנה באבות:
הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יְהִי כְבוֹד חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ, וְאַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעוֹס. וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתָךְ. וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים, וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה, שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל, וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב, וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף, וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ:
ותמיד התקשתי לגבי הפשט ומפרשי המשנה לא פירקו קושייתי. מה מהות ההזהרה של ר' אליעזר?
א. האם נזקם הצפוי של חכמים למי שלא נזהר הוא מעין תופעת טבע של אופי החכם? או אולי מדובר בהתנהגות רצונית של חכמים ובעצם סוג של ציווי עליהם לפעול בחריפות על מנת לשמר את מעמדם (מעמד התורה?)?
ב. אם מדובר בתכונת אופי נקמנית הנקנית עם לימוד התורה, האם מידה זו היא משהו חיובי או רע בלתי נמנע? אפשר להמנע ממנה? רצוי להמנע ממנה? אולי דוקא רצוי לפתח אותה?
ג. מהן תכונות האופי הללו שר' אליעזר נדרש ללא פחות מארבעה דימויים שונים כדי לתאר: גחלים, נשיכת שועל, עקיצת עקרב, לחישת שרף? דוקא חיות שנזקן מרובה ומה שחשוב מאד – ההיזק הוא לא תכליתי. עקרב או נחש או שועל לא פוגע על מנת לצוד אוכל. במקרים מסויימים זו פעולה של הגנה עצמית. האם גם בדימוי של ר' אליעזר מדובר בהגנה עצמית של חכמים?
ד. ומה פירוש אותה גחלת שיש להזהר בה שלא לקבל כוויה? מה הזהירות הזו? לפרש נכון? אולי דווקא ללמוד באופן ביקורתי? ואולי לציית עיוור? אולי רק להגיד ולכתוב כהר"ר כ"ק הרה"ג וכו' ולדבר בגוף שלישי רבים?
ה. בעוד שהרישא של דברי ר' אליעזר היא דברי מוסר כלליים, נראה שהסיפא מבוססת על מציאות מסויימת או אולי ניסיון אישי מסויים. ידוע במה מדובר (חרם של חכמים עליו?) ?
יועילו חברי הפורום להאיר את עיני
