הנסתרות לה' אלקינו-איפוה אלקים היה בשואה ?

בער

ברוך הבא אל הפורום!

כמדומה שצריך לתקן את הכותרת. לא רק "איפה אלקים היה בשואה" אלא "איך שומרים מצוות לאחר השואה" ו"איך נשארים יהודים מאמינים לאחר השואה".

ובזה יפו דבריך.

אבאר: יש כאן מצוקה אמונית ולוגית. אם כי עיון קל יראה לנו שזו דוגמה ממה שמכנים בפילוסופיה ובתיאולוגיה "בעית הרע".

כך:

א. אלוקים טוב וגומל לאיש כמפעלו.

ב. היתה שואה.

ג. אלוקים לא היה אמור לאפשר לשואה לקרות.

האם אפשר ליישב את כל הסעיפים האלו יחד?

הפתרון שלך הוא להודות מראש שכל הסעיפים אכן נכונים, אבל ניתן להימנע מן המסקנה שצריך לוותר על אחד מהם. יש דברים שהם בחינת "נסתרות".

וכמובן הדברים כבר נאמרו, ואני יכול להפנות לדברי ר' נחמן מברסלב שיש שאלות שהן בחינת "חלל ריק" ולכן אין להם תשובה באופן עקרוני.

מה שאתה הוספת הוא לעגן את הדברים בפשט הפסוק. לפי קריאתך, ה' כבר מודיע לנו שיהיו דברים שלא נבין, ואעפ"כ נישאר עם התורה והמצוות.

כל זה נפלא ביותר. ואמנם יש להעיר שתי הערות.

1. האמנם אנו מסוגלים לכך? כמובן, מי הם "אנו"? האם אתה ואני? קוראי וחברי הפורום? יהודים בכלל? דומה בעיני שאין המצוקה - הקיומית והפסיכולוגית - של ניצול שואה או צאצא ישיר של ניצולי שואה כמצוקתו של מי שקורא על כך בספרי ההיסטוריה או שומע סיפורים רחוקים.

2. האם זו היתה דרכם של חז"ל, להסתפק באמירה כמו זו שלך - עד כמה שהיא חכמה ואמיתית?

האם לא מצאנו מדרש שמתאר את הקיצוץ שקיצצו נביאים בשבחי השם כיון שלא ראו שהם מתקיימים לנגד עיניהם - עד שנמצאה פרשנותם של אנשי כנסת הגדולה? היכן גדולתו, היכן נוראותיו, שאלו ולפי המדרש אף מחקו תארים אלו מן התפילה. כמובן, מסתבר שהמדרש אינו מתאר אירוע היסטורי. תפילת 18 לא היתה קיימת בימי הנביאים. אולם השאלות היו קיימות בכל הדורות, והתשובה של הנביאים, לפי המדרש, לא היתה לוותר על אמונה בה' ואף לא על התורה והמצוות, אבל בהחלט לוותר על אמירת סעיף של תארי ה' - שבחי ה'. אי אפשר ואין זה נכון לדרוש מן האדם לשבח את ה' על מה שאינו יכול לשאת לחשוב עליו. כך זה מצטייר לקורא אשר כמוני.

הווה אומר: הנסתרות לה' אלוקינו, אבל בד בבד מי שנמצא שם, בקושיה, אכן יתקשה להתפלל. ויתכן שאכן תפילתו תהיה שונה. ולא ייתבע ממנו משהו אחר.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מיימוני
אתה יכול להביא דוגמא לשאלה שהיא לא מחלל ריק?

"מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה" תִּטְהָרוּ (ויקרא טז, ל), עברות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר. עברות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר, עד שֶׁיְּרַצֶּה את חברו". מעבר לבין אדם לחברו, כולנו רגילים אנו מבית הורינו לבקש מחילה מהורינו שמא לא קיימנו כדבעי חובותנו של כיבוד וכו'. לפעמים גם בישיבות מצינו מהלך דומה מול הרבנים.

ולא מצאתי בשום מקום בקשת מחילה מהכיוון השני. הרי פשוט הוא שגם אב יכול לחטוא כלפי בנו ורב כלפי תלמידו – כולנו בני אדם סוף כל סוף. אבל לא מצאתי שהורה או מורה צריך לבקש מחילה. ואין לטעון שכמו בקריאת שמע על המיטה (הריני מוחל וסולח) מכסה מקרים אלה כי גם היה בכך לכסות מקרים שבין אדם לחברו וראינו ששם דווקא צריך לרצות את חברו בפועל ממש.

לכאורה יש בכך אולי על דרך והשיב לב אבות על בנים וכו' סליחה הדדית בין אבות ובנים תתכן רק באחרית הימים. ושוב נראה לי לא נכון כי הרי אנו מבקשים מחילה מהורינו. הייתכן שאנו ניגשים ליוה"כ כאשר חטאנו כלפי ילדנו ותלמידנו עומדים ללא פתרון?? האם ההירארכיה של הכבוד של הורים ומורים מונעת כפרה מכולנו?

מדוע אני מבלבל את המוח בעניין מה יום הכיפורים מכפר באשכול זה? הרי אנחנו מתוודים ושופכים את ליבנו לפני אדון עולם על החטאים שלנו. האם אנחנו סולחים לו על שלו? האם כדרכם של אבות ומורים, גם שם הסליחה מעוכבת ממשחקי כבוד?

דווקא מצאתי התייחסות לסליחה כלפי שמיים בסיפור חסידי ודווקא אצל אחד הצדיקים היותר יצירתיים. הסיפור מפורסם, אבל בכ"ז אביאו. פעם אחת בערב יום הכיפורים שהה רבי לוי יצחק ולא ניגש אל העמוד לומר "כל נדרי". התהלך בבית התפילה לכאן ולכאן, והנה ראה איש אחד יושב בפינה על הארץ ובוכה. על שאלת הרבי לסיבת בכיו השיב האיש: "היאך לא אבכה? עד לפני זמן קצר היה לי כל טוב, ועכשיו הנני גלמוד. רבי, ישבתי בכפר, ולא עבר איש רעב על פתח ביתי בלי לאכול אצלי לשובע, אשתי היתה רגילה לאסוף הביתה את הנודדים המסכנים ולדאוג להם. ועתה בא הוא" – ובדברו הראה באצבעו כלפי השמים - "ולקח ממני את האשה פתאום לפתע, וזה עדיין מעט לו, והנה שרף את ביתי, ואני נשארתי עם ששה ילדים קטנים, בלא אשה ובלא בית, וסידור עבה היה לי, שבו נמצאו כל הזמירות כסדרן ולא היה צריך לחפש שום תפילה, והנה נשרף הסידור. ועתה יאמר הרבי בעצמו, כלום יכול אני לסלוח לו"? ציווה הצדיק לבקש סידור כמו זה שתיאר לפניו, כשהביאו לאיש את הסידור. התחיל הופך דף אחרי דף, לראות אם הכל נמצא כסידרו, והצדיק עמד והמתין לו. אחר-כך שאל אותו: "האם אתה סולח לו עתה"? "כן, אמר האיש". מיד ניגש הרבי אל העמוד והתחיל "כל נדרי".

ואיני נכנס כלל לעמקו של הסיפור, אלא רק לרעיון של סליחה במעלה ההירארכיה של הכבוד. אני קטנתי מלסלוח על דברים כמו אלה של בעל האשכול. איני יודע גם אם אנשים כמו השפע חיים סלחו. אבל אני יודע שהם התנחמו בו. אם תשאלו אותם, הם ישיבו בפשטות שהוא היה שם, איתם.

שאלות כמו למה הוא לא מנע הם שאלות של סיבתיות ומוסר ולגבי שאלה זו שייך לסלוח (או שלא). אבל אפשר גם לשאול את השאלה כשאלה אקסיסטנציאליסטית שעליה פרט מסויים שהיה שם יכול להשיב כן או לא.

תוקן על ידי yerubaal ב- 15/09/2014 10:08:26

בעל

שיטת ר' נחמן ודאי ראויה לעיון באשכול בפני עצמה.

במקום לתת דוגמא לשאלה שהיא לא כזו, אנסה לאפיין מה המשותף לשאלות של החלל הריק. אולי זה שהן כולן מעניינות. יותר מכך, שהן כולן "אחרונות" ו"יסודיות" באופן שיתבאר ויודגם לקמן.

בפילוסופיה או בכלל כבני אדם אנו נוהגים להציג את השאלה "למה". השאלה הזו בשימוש הלשון הרגיל מחפשת תכלית, יעד שלשמו נעשו או קרו דברים.

הנה שלוש דוגמאות:

למה אתה הולך לבית הספר? כדי ללמוד.

למה אתה אוכל גלידה? כדי להתענג.

למה ה' ברא את העולם?

השאלה הראשונה מציגה שרשרת יעדים ומעשים. השרשרת יכולה להיות סופית או לא (למה ללמוד? כדי להיות מסוגל לפרנס את עצמי? זה יעד משני שגם עליו יש לשאול למה. כדי להיות אדם טוב יותר - זה כמו הסוג השני לקמן).

אכילת גלידה כדי להתענג היא תכלית לעצמה. אפשר לטעון שאין טעם בשאלה "אבל למה להתענג".

השאלה השלישית מנסה לחפש יעד במקום שאולי לא לגיטימי לחפש אחריו (אם כי יש תשובה, אפלטונית אבל לא רק, "כדי להיטיב עם הברואים").

נראה לי ששאלות של תכלית חייבות להסתיים מתי שהוא, ואז זה נראה שרירותי.

מסתבר ששאלות לגבי האלוקים תמיד יובילו לתשובות סותרות ופרדוקסליות ולכן גם הן יסווגו במקום זה.

מסתבר לי יותר מכך: גם במדע אנו איננו שואלים עוד "למה" אלא "איך". אנו מקבלים את העולם כנתון ורק מנסים לזהות חוקיות בתוכו. החוקיות היא כזו ולא אחרת. מישהו בתולדות הפילוסופיה המודרנית בישראל טבע את המונח "ככות" מלשון ככה. הנסיון לחפש את ה"למה" מאחורי ה"ככה" אף הוא יכול להחשב כשאלה על מה שמסתתר שם בחלל הריק.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מיימוני
האם אין מקום להבדיל בין שאלות שהם על מה שלפנים ומה שלאחור, לבין דרכי ה' שאנו אמורים להדבק בהם? או שכפי שמאן דהו ניסח בצורה פרדוקסלית, והלכת בדרכיו, מה הוא אינו מובן, אף אתה היה בלתי מובן.