בחלומי "אני עם האלוהים ביום הדין"

מקסי,

חלומך נוגע ללב. באמת דברים נוקבים.

לכל אחד מאיתנו יש איזה דמיון של אלקים בראש (אולי זה פנימיות ה"צלם אלקים").

היה נחמד אם היו פותחים אשכול כזה של "מיהו אלוקים - בדמיוני".

רציתי להוסיף ולומר שהחשיבה (השני הפכים = לכבול את האלוהים)היא  לא רק בנושא כלכלה, החשיבה הזה רלוונטי בכל תחום שנחשוב.

למשל תחום הרפואה השרברבית היא תחום שאלוהי ישראל לא יכול להסכים לה
מהסיבה הפשוטה שכל אדם שצריך לב וכדומה ?! ידרוש שמישהו ימות בשבילו.
לא מדובר רק על התפילה שהיא לא מוסרית ואכזרית, הוא גם יכול לגרום לכך על ידי להקדים את קיבעת המוות של האדם ולרצוח אותו לפני זמנו. וזה הסיבה העמוקה למה גדולי ישראל החרדים מתנגדים בתוקף להקדים את קביעת המוות.

בנושא כלכלה תבינו מכאן למה רופא מתפרנס מהציבור ולא לוקח את פרנסתו מהרפואה עצמה. אותו דבר רוקח (יצרן תרופות) אותו דבר קברן אותו דבר רופא שיניים. בקיצור כל תפקיד שכזה חייב להיות התנדבותית (שבט לוי) על פי ההלכה. כי אי אפשר שרופא ירצה שיהיו חולים וקברן ירצה שימותו. 
בקיצור כל ניגוד עניינים פסול כי הכל אינטרסנטי ולא לשמה. ולכן התורה דורשת שכל אלה יתפרנסו מהציבור כשבט לוי.

במצב חשיבתית שכזו, התפתחות הרפואה היית יותר בכיוון של למנוע מחלות לב ושאר המחלות כך שגם תרופות לא נצטרך ובוודאי לא לשרברבות = השתלות בל"ז.
כי אם התפילות בכיוון הזה והרצון האנושי בכיוון הזה, אז לשם מכוונים את המחקר המדעי והרפואי.
והבינו את עומקם של דברים.

ציטוט מתוך הבלוג "אדם חי" של ניר שטרן:


המקום האמיתי שבאמונה הוא הילד הקטן שבתוכנו.

גם אם יש רובד שכלי משמעותי שלפעמים מסתיר אותו.

במעמד הר סיני בתחילת עשרת הדברות נאמר אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. ורש"י אומר שבים סוף נגלה עליהם כגיבור מלחמה ובהר סיני נגלה אליהם כזקן יושב בישיבה, והם היו יכולים לחשוב שאלה שני אלים שונים, ולכן הוא מודיע שזה אותו אל.

השפה הזו של להתגלות בציור ילדותי של סבא זקן שיושב בשמיים, למרות שבוודאי הם ידעו את הפילוסופיה של הרמב"ם על אל מופשט לגמרי שאין לו שום דמות גשמית ואין בן תפישה ואפשר לומר עליו רק מה הוא לא. זה כי הנפש הילדותית לא קולטת פילוסופיה של רמב"ם ומבינה רק ציורים פשוטים ילדותיים ורק בהם חיה האמונה שלה.

כל הנביאים והכתובים ושיר השירים מלאים ציורים על הבורא שהוא אוהב וכועס ומקנא ובוכה ומתחנן וסובל ושמח וסוער ומתחרט ומתגעגע ומרחם ומנשק ומחבק ומכה וכו' וכו'. הכל נגד הציור הפילוסופי המופשט והכמעט מתימטי לכאורה תשל המורה נבוכים, כי זה הכל מדבר לנפש הילדותית ששם האמונה החיה החושית העיקרית והיא תופשת את הבורא בצמצום כזה כאילו יש לו דמות אנושית.

הציור של הבורא יכול להצטייר בנפש רק לפי בני אדם שמחוברים אליו. כך רבי ירוחם מסביר את התפילה אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב, האל הגדול הגיבור והנורא וכו'. אי אפשר לצייר בנפש באפן חי מה זה האל הגדול, רק לפי המילים האל הגדול. כל אחד יצייר משהו אחר לגמרי. בתרגום לערבית זה אללה הוא אכבר שזה יכול להיות ציור של אל שמחייב אותך להיות טרוריסט. וגם בעברית כל אחד יתרגם את זה למשהו אחר.

לכן אתה חייב להכיר אישית את אברהם, לראות איזה בן אדם הוא ואיך הוא חי, ולפי זה לצייר באמת מה הציור החי הנפשי האישי האמיתי שעומד מאחרי המילים האל הגדול.

אתה צריך לפגוש אברהם כדי לדעת באיזה אל אתה מאמין.

הבעיה שיש היום הרבה אברהמים שונים.

בסוף מסכת סוטה נאמר שבעתיד האמת תהיה נעדרת, תהיה עדרים עדרים. ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים.

בעיני חב"ד הציור הנפשי הילדותי של הבורא הוא כמו קצין מבצעים, שבעיניו היצמדות קטנונית לשולחן ערוך זה מחדל ולא ככה מביאים את הגאולה אלא צריך להתגייס ולעשות דברים גדולים ומעשיים כדי להביא מהר את הגאולה שכבר באמצע ההתרחשות שלה וכו'.

הליטאים מלמדים שדמות אל כזו זה ממש עבודה זרה, והאל הוא ראש ישיבה למדן שאצלו הכל מתחיל ונגמר בטעמה של למדנות ישיבתית בסוגיא.

אצל תלמידי החזון איש אל ישיבתי כזה זו ממש עבודה זרה, כי האל כל כולו עוסק רק בדייקנות של דקדוקי הלכה וחומרות בהלכה ואין אצלו שום משמעות לשום דבר אחר.

אצל המקובלים אל יבש וטכני כזה זו ממש עבודה זרה, האל הוא משהו ששורה כהשראה מיסטית על סודות ציוריים ומוזרים מנותקים לגמרי מהעולם הפרוזאי.

אצל הברסלבים האל זה בכלל משהו אחר, הוא טאטיניו אישי לגמרי ואמוציונלי לגמרי שכל אחד מצייר איך שהוא רוצה.

אצל הציונים הדתיים האל זה איזשהי רוח לאומית של ייחוס קדושה לאומית לאדמת הלאום ול"אהבת ישראל" (מה שזה לא יהיה) ואין לו שום דמות ציורית אישית, אלא משהו רמב"מי מופשט. כלומר אין שם בעצם אמונה דתית של ממש. במקרה הטוב שלא מדובר בשהיד יהודי. אולי רק במובן שהומניזם זו אמונה מכח שבצלם אלוהים ברא את האדם וכל מה שאנושי הוא ממילא גם אלוהי, כי זה אחד, ואצל חלקים מהם יש אמונה בהומניזם. החזון איש אמר שאצל הציונות הדתית לא מאמינים בי"ג עיקרי האמונה אלא רק מתייחסים אליהם יחס מה.

בעיני החסידים - הליטאים מציירים את האל כמשהו קר, וזו לא יהדות. האל הוא אדמו"ר חם ורגשי שעוסק בהיטהרות והתקדשות וזמירות. זו הסיבה שבעיני הליטאים - הציור החסידי של האל הוא עבודה זרה, כמו שכתב החזון איש, שהם יכולים לשיר בדבקות זמירות ובה בעת.ליטול ידיים על צמחים ולחלל שבת. כי הם חושבים שהם יכולים לבנות ציור נפשי של הבורא מכח הלב שלהם, וזה בהכרח שקר כי ציור אמיתי ניתן לבנות אך ורק מכח למדנות מעמיקה בסוגיות ההלכה שרק שם גילה הבורא את עצנו לבני אדם, והגליוי לא מסור לכל לב מתלהב וחסר ידע בתורה ובהלכה. וכן הלאה וכן הלאה עוד הרבה.

לפי מה אתה בוחר? יש צד בבחירה שנובע מהנשמה מרצון לחיבור אמיתי עם בורא העולם. יש גם צד פסיכולוגי, צורך בבטחון, בבריחה מבדידות וספקות של חוסר משמעות וחוסר מוצא וחוסר יכולת להתמודד לבד עם הקושי שבחיים מהרבה בחינות. זה בהכרח מתערבב.

אני עברתי כמעט בכל הזרמים ביהדות החרדית. בכל אחד מצאתי משהו שהתחברתי אליו, אבל גם משהו צודק בדברי המתנגדים לו וטוענים שהוא עבודה זרה….

בסופו של דבר לקחתי מה שהתאים לי מכל האברהמים שהכרתי, וזרקתי את החלקים בהם שנראו לי לא נכונים ולא בריאים, ומכח זה פירשתי לעצמי את הכתובים ובניתי משהו שהוא בסופו של דבר מישמש מלוקט שיוצא בשורה תחתונה די עצמאי.

לא יאמר עוד דת מקסמן כי אם אלוהי מקסמן. עם זאת, אם נתעלם מהעניין הקבוע של חלוקת הקרקעות (תאמין לי שאני עומד לחלק את הבית שלי לכל הילדים במשפחה רק כדי שתפסיק לנג'ז על זה) עמדת על נקודה נכונה ונוקבת.
כל אחד מאתנו רועד מפחד בראש השנה. למה? כי הוא יכול להפסיד. הוא צריך להרויח. מה עם כל עם ישראל? כל העולם? את מי זה מעניין בכלל? וכדברי הזוהר: "דצווחין ככלבא, הב לן עותרא עלמא דין והב לן עותרא דעלמא דאתי".