פרק א'-
לפני שנתחיל להסתבך בחקירה הנקראת ביקורת המקרא כלומר התאוריות החלופיות לתאוריה המסורתית הטוענת שחמשה חומשי תורה נכתבו ע"י משה רבינו בהשראה אלוקית, צריכים אנו קודם לכן לשרטט לעצמינו את ה'תאוריה'. כלומר מה הוא מחוז חפצינו, ומה היא מקומה של אמונת 'חמשה חומשי תורה מן השמים' בעיקרי האמונה היהודית? כמה היא חיונית ליהדות, ומה תכליתה?
א] תורה שבכתב עיקר ?
וצריך להבין שהאמונה היהודית באמת איננה מבוססת כלל באופן פורמאלי על הנחה זו שחמשה חומשי תורה נכתבו ע"י משה ויש לה קיום מוחלט בלעדיה.
ובהנחת יסוד אחת שאיתה נתחיל [ושכמדומה שהיא ראויה לזכות להסכמה כללית בחוגים האורתודוכסים שמסורת חכמת הקבלה לא העיבה את אורם], שהדת היהודית היא היא ההלכה.
והנה הרי שתי תורות נתנו למשה מסיני עפ"י המסורת, תורה שבכתב ותורה שבע"פ, והנה לכשנתבונן ישנה עדיפות קודמת לתורה שבע"פ על תורה שבכתב, שאם אנו מוצאים סתירה ביניהם הרי אנו הולכים עפ"י תורה שבע"פ, היינו שהיהודי ניזון בעיקר מתורה שבע"פ והיא קודמת לתורה שבכתב, וכדבריו הנחרצים של ישעיהו ליבוביץ ז"ל [דעות תשי"ח] ונצטט קטעים נבחרים -
" ישראל ההיסטורי מעולם לא חי ולא נתכוון לחיות - ומבחינה דתית אף לא נועד לחיות - מפי המקרא, והוא חי בפועל מפי ההלכה של תושבע"פ "
"משמעותו של התנ"ך אינה באה לו אלא מצד היותו כתבי קודש. אולם מניין לי שעשרים וארבעה ספרים אלה כתבי הקודש הם, אם לא מפי ההלכה שפסקה כך ? "
"דת ישראל כעולמה של ההלכה, של תושבע"פ, לא נוצרה ע"י כתבי הקודש, אלא כתבי הקודש הם אחת האינסטיטוציות של דת ישראל. כמו שההלכה קובעת - ע"פ לוח שנה שהיא עיבדה והכשירה לפי שיקול הדעת האנושי - איזהו היום הקדוש בשנה שנועד לכפרה ושעיצומו מכפר, כך היא קובעת - לפי שיקוליה - איזה הם הכתבים שמגיע להם תואר של קדושה"
"תושבע"פ לא קידשה את התושב"כ כתעודה היסטורית, או כתעודה ספרותית, או כספר לימוד למדעים או כמורה דרך למוסר, ואפילו לא כספר חוקים - שהרי הלכה עוקבת או עוקרת מקרא בכל מקום שתושבע"פ מוצאת זאת לנחוץ ; היא קידשה את התושב"כ כהתגלות אלוהית. היהודי חי מפי תושבע"פ, אך הוא משווה ה' לנגדו תמיד כפי שהתגלה בתושב"כ".
אמנם ליבוביץ צודק ואינו צודק. שהרי לתורה שבכתב יש משקל מכריע בדת היהודית ולא רק ככתבים מקודשים ונוסטלגיים שההלכה קידשה כפי שמנסה ליבוביץ להציג.
שהרי נקודת המוצא של היהודי המאמין - המסורתי הוא 'תורה מן השמים', והרי נקודת המוצא וההנחה הבסיסית של 'תמ"ה' [לפחות כפי שהובנה בדר"כ לאורך הדורות] היא 'מעמד מתן תורה', וכיצד באה לנו ההוכחה על מעמד כזה של מתן תורה אם לא על ידי 'חמשה חומשי תורה' שעברו מאב לבנו ללא זיוף ושינוי ?
נמצא שאע"פ שבאופן פורמאלי אין לתורה שבכתב כלל מעמד מכונן בחיוב לשמירת תומ"צ, מ"מ אי אפשר להגיע לאמונה ב'תורה מן השמים' בלי אמונה בתאוריה המסורתית על כתיבת חמשה חומשי תורה וברובד זה אכן יש לתושב"כ מעמד מכונן בפועל באמונה היהודית.
[ובמאמר המוסגר, נעשה אנליזה מסוימת מה הוא 'מעמד הר סיני' -
לדברי הרמב"ם בפ"ח מיסוה"ת שכ' משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה וכו' ובמה האמינו בו בעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר וכו', דהיינו שהמעמד עצמו של הר סיני יש בו תוקף וחוזק בפנ"ע לכל מי שהשתתף בו להאמין בו, ולכאורה דברי הרמב"ם האלו מתייחסים גם לזמנינו שאנחנו אמורים לקבל ע"ע את התורה מכח עדות הדור ההוא שעיניהם ראו ולא זר.
אמנם לדעת הרבה מחכמי ישראל כגון ר"י הלוי בספר הכוזרי כל תהליך עשרת המכות יציאת מצרים וירידת המן ארבעים שנה וכו' הם מצטרפים לגילוי השכינה שהוא בכללותו עד לאמיתות התורה שניתנה תוך כדי מעמד זה ע"י איש כמשה רבינו נעשה על ידו ובזמן הנהגתו את העם את כל המופתים האלו וככל נביא שמאמת דבריו במופתים כך אנו מחויבים לשמוע בקולו.
והנה דברי הרמב"ם באמת תמוהים שהרי העדות של מסורת הדורות מפה אל פה וכן התנ"ך עצמו אינו עדות ליותר מאשר כל המופתים האלו, כי שמא עם ישראל בדורו של משה רבינו לא היה כל כך מתוחכם ופילוסוף כמו הרמב"ם וכן האמין למשה מפי האותות שעשה? וגם למה שלא יאמינו למשה רבינו בגלל האותות שעשה? שהרי גם לד' הרמב"ם היו מאמינים למשה גם בגלל האותות שעשה אלא שהיתה באמונתם דופי.]
והנה לפי הדברים המתבארים מי שגדול כוחו להגיע לאמונת 'תורה מן השמים' בלא אמונה בעיקר זה שחמשה חומשי תורה נכתבו ע"י משה רבינו הרי אין באמונתו שום פגם אלא כעובר על א' מאמונות ישראל והרי הוא ממש כמי שאינו מאמין לישעיהו הנביא על שאמר 'ובעוד שישים וחמש שנה יחת אפרים מעם' וכדומה.
