| נשלח ב-21/10/2014 17:00 |
 |
| |
asher26: סמכות חז''ל- הפרדוקס
חברנו החדש,
asher26
ביקש לפתוח אשכול. עקב מיגבלות מסויימות, אני עושה זאת עבורו.
הנחות יסוד לדיון:
משה קבל תורה בסיני.
להבנת חז''ל התורה קבעה רשות (כלשהי) לפירושה והגדרתה בידי 'השופט אשר יהיה בימים ההם'. כמבואר בספר דברים פרק י''ז: כִּי
יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט; בֵּין דָּם לְדָם, בֵּין דִּין
לְדִין, וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע, דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ - וְקַמְתָּ
וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּו, וּבָאתָ אֶל
הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם,
וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט.
וְעָשִׂיתָ
עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר
יִבְחַר ה', וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי
הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ -
תַּעֲשֶׂה, לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין
וּשְׂמֹאל.
אין בתורה הגדרות מפורשות לגבי השופט (מלבד מושבו ב'מקום אשר יבחר ה'').
חז''ל
השתמשו בהיתר זה - בצורה נרחבת יחסית למשמעותו הפשוטה, ביאור ההלכה במקרים
סבוכים - להרחבת " צמצום מצוות מסוימות והוספת מצוות חדשות (חלקן כסייג
לתורה כעירובין מוקצה וכו' כפי שדרשו מהפסוק ושמרתם את משמרתי = עשו משמרת
למשמרתי, וחלקן כתקנות וגזרות חדשות ממש כמצוות חנוכה ופורים נטילת ידיים
ועוד) בדרך כלל תוך שימוש בדרשות על בסיס ה'מידות שהתורה נדרשת בהן' (מסורת
ממשה רבנו?).
וקשה, שבפשטות אמור היה הדבר להמשך כך במשך הדורות ועד ימינו, אלא שחז''ל קבעו (ע''י
דרשות) כללים - דווקא סנהדרין סמוכים דנים דיני קנסות ונפשות ויכולים לתקן
מצוות חדשות, ואין ב''ד מבטל דברי חברו אא''כ גדול בחכמה ומניין (עדיות א ה; מגילה ב א; מועד קטן ג ב; גיטין לו בעבודה זרה לו א), ואיכשהו התמוססה לה גם האפשרות לדרשות חדשות.
איך מיישבים זאת? התורה (להבנת חז''ל!) נתנה רשות, חז''ל הגדירו אותה וכן קבעו מיהו המוסמך ותלו זאת בתנאים העשויים להשתנות - שאכן השתנו - ונמצאת התורה ללא הפרשנים שהיא עצמה ביקשה...
(בכוונה
תחילה לא התייחסתי כאן לעצם הסמכות להוסיף " למעט מצוות נגד פשט הכתוב
''לא תוסיפו ולא תגרעו ממנו'' וכן לא לעיקרון עצמו של סמכות הפירוש הנרחבת
של חז''ל - מאין באה (שמא במסורת בעל פה?...), משום שברצוני לנסות להבין
קודם כל את השקפת חז''ל המסורתית על העניין שבה לדעתי טמון הפרדוקס - מחד,
ההבנה בחיוניות 'התפתחות' התורה וההלכה. ומאידך, יצירת מערכת כללים שנועדה
ככל הנראה למנוע אנרכיה אך בסופו של יום הסתבכה בעצמה...).
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-21/10/2014 17:30 |
|
| |
במציאות השופט של הדור קובע.
בוודאי שלא זה הראוי שכל אחד יש לו אלוהי משלו ותורה משלו, כך שצריך סנהדרין, אבל המציאות היא שבכל דור השופט החי קובע
האם הרמב"ם לא קבע עיקרים שלא היה לפניו ?
האם החסידות לא הביאה משהו חדש ?
|
|
|
|
| נשלח ב-21/10/2014 19:37 |
|
| |
רבינו אשר
עיין בקובץ שיעורים[בקוטרס?] בהרחבה
|
|
|
|
| נשלח ב-21/10/2014 23:03 |
|
| |
הפרדוקס והטרגדיה. עצוב.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/10/2014 11:28 |
|
| |
יישר כוח לעצכח\מיימוני על פתיחת האשכול עבורי.
מקס, אכן מתברר שבכל דור אפשר להוסיף...
ביליצר, הקו''ש (בקונ' 'דברי סופרים') מבאר שחיוב הציות לדברי חכמים הוא מפני שהתורה - כשכתבה ועשית ככל אשר יורוך - גילתה שזהו רצון ה', שהחכמים יקבעו מה צריך לעשות כדי להעמיד הדת על תילה וקיום דבריהם אינו משום רצון החכמים אלא משום שזה רצון ה'.
וכאן הבן שואל: האם חכמי בית שני = חז''ל = מעזרא ועד החורבן (ושמא עד חתימת התלמוד) תפסו זאת כך, שהם ורק הם יכולים לדרוש להוסיף ולגרוע ולא הדורת הבאים, או שמא לא לכך התכוונו והדורת הבאים מתוך שמרנות\טעות\גלות וכו' נגררו ל'קבלה' שכזו.
למישהו ידוע על מקורות (תורניים ו\או היסטוריים) המבארים את העניין?
תוקן על ידי asher26 ב- 22/10/2014 11:29:05
|
|
|
|
| נשלח ב-22/10/2014 11:41 |
|
| |
ראה בית ישי דרשות סימן טו.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/10/2014 12:00 |
|
| |
בעל, יישר כוח.
מתוכן העניינים שם נראה שהוא בעיקר מסביר את תוקף קבלת הדורות, שלא לחלוק רק כשיש נפ''מ לדינא, ושסמכות דברי ביה''ד הגדול תלויה בקבלת 'כלל ישראל' על עצמם. וכ''ז כדברי הכס''מ שאין חולקין על הראשונים מפני שאנו קבלנו ע''ע ולא מפני שהיו חכמים יותר.
ואכתי קשה, למה? למה לקבל על עצמנו כך, מה שלא עשו חז''ל לקודמיהם (ע''ש שמסביר שהאמוראים מרבים לחלוק על תנאים בדרשות וטעמי ההלכות) ומי קיבל? ומדוע זה מחייב את כולנו?
|
|
|
|
| נשלח ב-22/10/2014 12:05 |
|
| |
אשר
בקשת מראה מקום? נתתי.
האם זה עונה על השאלות? צ"ע. הרב מיכאל אברהם שהשתתף רבות בפורום כתב ספרים על יג מידות במטרה מוצהרת להחיות את הדרש. התגובות היו פושרות מינוס, אולם לפני מספר חדשים התקיים כנס חרדי בירושלים בנושא, והרב אברהם לא הוזמן.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/10/2014 12:21 |
|
| |
טוב שלפחות אי הזמנתו של הרב מיכי אינה צ''ע...
אם כי זה נשמע מעניין עד מוזר, כנס חרדי בנושא החזרת הדרש?
|
|
|
|
| נשלח ב-22/10/2014 12:27 |
|
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-22/10/2014 12:41 |
|
| |
בקישור הראשון נראה שמדובר בכנס שמתעניין יותר באיך דרשו חז''ל מאשר מה אפשר לעשות היום, אם כי זו אכן התקדמות גדולה.
דווקא הקישור השני יכול להסביר את ההיגיון במניעת הדרשות, אבל אפשר היה להסדיר כללים ברורים יותר, מה גם שאפי' אצל חז''ל לא כל דרשה התקבלה.
תוקן על ידי asher26 ב- 22/10/2014 12:42:57
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/10/2014 12:45 |
|
| |
המרחק בין האיך למה הוא כבר לא כ"כ גדול אחרי שתמיד טענו שאנחנו לא מבינים את דרשות חז"ל.
והאשכול השני אכן מאתגר.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/10/2014 12:51 |
|
| |
בציבור החרדי המרחק בין איך למה הוא גדול מאוד...
לדוגמה מתוך דפי המקורות לכנס:
הערה: יש עניין כללי בדרש הנראה בלתי מובן, והוא: שלפעמים פירושי הדרש בקריאת הפסוק הם רחוקים מאד מפירוש הפשט, ולפעמים אפילו הפוכים ממש.(...)אולם: נדון זה הוא שאלה בעיקר בדרכי הפשט ולא בדרכי הדרש. כי אחרי שבדרכי הדרש אנו מבינים כי פירוש הדרש הוא עומק כוונת התורה, א"כ הוא הפירוש העיקרי להלכה, (ובחלק מהמקומות הוא אפילו מהללמ"ס). ולכן מה שצריך להבין הוא מדוע הפשט כתוב באופן ההפוך מן ההלכה. וזה כבר התבאר בעניין דרכי הפשט כי יש לכך סיבות מהותיות, והפשט הוא שורשי הדברים, וממנו לומדים את רעיונות הדברים, ויש בזה אפילו נ"מ להלכה הנלמדות מכתיבת הפשט, וכמו שהתבאר שם עיי"ש. ונדון זה אין מקומו כאן. ואכן ביסוד דרך הדרש, רמזו הגר"א ותלמידיו רבות, כי יש בדרש יסוד שהוא לבאר את המצווה על פי ההלכה...
תוקן על ידי asher26 ב- 22/10/2014 12:52:55
|
|
|
|
| נשלח ב-22/10/2014 13:01 |
|
| |
דלת הנפתחת לא במהרה תינעל
|
|
|
|
| נשלח ב-22/10/2014 13:04 |
|
| |
לא ברור איפה מצאת פרדוקס.
מפריע לך שלא דורשים עוד דרשות? במקום שיפריע לך איך דרשו?
בשביל שתהיה הלכה חייבים היררכיה שתכריע את כל הספקות והשאלות, זה מעניק סמכות ל פוסקי הלכה.
מה עושים כשיש ויכוח עם פוסקים מדור קודם? לא יתכן שלנצח יתווכחו על כל דבר, גם במדינה מודרנית אפשר לערער פעם ו פעמיים, וזהו. מה שכבר דנו ומשמשו בו במשך מאות שנים, אין טעם לפתוח שוב. וזה אחד החסדים הגדולים שנעשו לנו, שלא צריכים להתווכח עכשיו שוב את כל הויכוחים של התנאים.
זה שרק סמוכין דנים, הוא הדין המקורי של התורה (והעובדה שיש צורך בפרשנות כדי להבין דין זה אינה מעלה ולא מורידה, כל מסקנה מהתורה תלויה באיזו פרשנות). למרות שאין סמוכין, חכמים הבינו שחייבים להמשיך לדון וקבעו כלל ששליחותייהו קעבדינן.כלל זה יפה גם לדיני נפשות, שאותם ביטלו מסיבה אחרת: משרבו הרוצחים.
בקיצור, לא ברור מה הפרדוקס שלך. פרדוקס הוא סתירה פנימית, ולא שלך יש הנחות יסוד אחרות (אם כי לא ברור מה הן). אולי יותר טוב שתציע את המודל שלך להכרעת ספיקות בתורה, ונוכל לערוך השוואה איזה מודל יותר הגיוני ויעיל.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/10/2014 13:11 |
|
| |
כיון שניתן רשות למלאך המשחית שוב אינו מבחין.
|
|
|
|
|
