מה דינו של כופר בתחיית המתים, שצופה בה?

בתחילת פרק חלק למדנו שהכופר בתחיית המתים - אין לו חלק לעולם הבא.

וטעם הדבר בגמרא:

"וכל כך למה?

תנא, הוא כפר בתחיית המתים - לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים. שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה"

משמע:

א. עולם הבא ותחיית המתים - הם דבר אחד.

ב. האמונה 'מכניסה' את המאמין - לתחום הגמול שבו הוא מאמין.

נשאלת השאלה: מה קורה אם ראובן כופר בתחיית המתים, ועדיין לא מת - וכבר המתים קמים לנגד עיניו. ואם כן - מיד מאמין במה שרואות עיניו, האם זוכה להמשיך לחיות ב'עולם הבא' שלהם - או שמא מיד מת, כדי שלא יחזה חלילה בטובה, כמו שמת השליש בימי אלישע?

[עודד,

התפלפלות על משהו שאינו "מעשי" אינה בהכרח "דברי הבל". יש דיונים תיאורטיים - בהלכה כמו גם בחוק ומשפט בכלל או בפילוסופיה - שאינם בעלי נפקא מינה פרקטית, אבל הם בהחלט בעלי נפקא מינה מוסרית, ערכית, פילוסופית או חינוכית. אני לא רואה סיבה לפסול דיון כלשהו רק בגלל שאין לו השלכה מציאותית-פרגמטית, שכן לעתים דווקא דיונים אלה (ולפעמים - דווקא אלה ביניהם שנראים הזויים ממש, ואיני טוענת שהדיון כאן הוא כזה) מובילים לתובנות חשובות ביותר.]

אמשלום, אני כמובן מסכים לדעתך. הביקורת אינה על משיכת הדיון אל גבולותיו הקיצוניים לצורך הסקת מסקנות עקרוניות. הביקורת היא על גלישת הדיון אל מחוזות שמחוץ לגבולות התבונה אשר בהם אין לנו אפשרות של תפיסה ודיון. ויותר מכך, המעבר מן המציאות אל תחומים מדומינים והזויים מתוך מגמה להכניס את המדומין הזה לתחום המציאות. יש הבדל בין הצבת איזו אידאה של תיקוה לתחיה, המוצגת כאידאה בלבד, לבין נסיון להפוך את האידאה לממשות ראלית, ויצירת 'אמונה' נחשלת, כפי שעשתה הכנסיה הקתולית, ככלי שליטה במאמינים נחשלים.

ישיבישעאר, שאלתך טובה ומצריכה דיון ארוך, לא כאן מקומו. תמונת העולם עברה מהפכה מן השורש. תפיסת העולם, ההשקפה שיש לנו על אותה תמונה, עברה גם היא אותה מהפכה. העברת תפיסה השייכת לתמונה הקודמת אל התמונה החדשה מבלי לבדוק אם וכיצד העברה זו אפשרית, היא שגויה.
עודד

טוב,

כרגיל, מקסמן יוצא מנקודת הנחה שתחיית המתים היא המצאה (לצורך תשובה על צדיק ורע לו וכו'). סליחה מקסמן, אבל אם לא שמת לב, הדיון הזה מתקיים בהנחה שתחיית המתים אינה מיתוס. לכן חבל לקטוע.

עודד,

כתבת: "עולם הבא הוא עולם המתים", שוב - בראשית הדיון כבר הנחתי הנחת יסוד. הנני מסתמך על הגמרא בתחילת פרק חלק, עיין שם. המשנה מדברת על אלו שאין להם חלק לעולם הבא, ומיד הגמרא שואלת: למה אין לו חלק לעולם הבא? ועונה, משום שהוא כפר בתחיית המתים, לכן אין לו חלק בתחיית המתים!

אם כן הגמרא רואה את עולם הבא ותחיית המתים - שניהם מבטאים מציאות אחת! 

אם כדבריך עולם הבא הוא עולם המתים - אז הכופר בתחיית המתים - לא יזכה לעולם המתים... קצת לא מסתדר במשנה...

(במאמר מוסגר, לא באתי להתלוצץ כמו ירוחם, אלא באמת להבין את נקודת מבטם של חז"ל. תחשבו על זה: נניח שיש היום מליון יהודים שהם כופרים בתחיית המתים, אם אכן הם אינם זכאים לחיות בעת התחיה - נמצא שיום תחיית המתים הוא גם יום "המגיפה הגדולה" !!!! שבו נופלים מליון איש תחתם ללא רוח חיים!!!)

ירוחםשם, גם אחרי תחית המתים ויציאתם מהקבר, הקבר עצמו ישאר, ואפשר יהיה לעלות אליו ולהתפלל. דרך אגב, אני לא מבין למה אי אפשר להתפלל אל הצדיק מהבית, ולמה לא כדאי להתפלל ישירות לאלהים ולחסוך דמי תיווך.

ישיבישעאר, האם ניסית לברר מהיא תמונת העולם וההשקפה עליה?

פתיאמי, אכן הדברים לא ברורים לי היטב. אדם אחר מותו 'עובר' לעולם אחר. נניח היה חוטא וכופר, האם נפשו אובדת? מתפוררת ומתכלה? לפי שעה המתים עדיין אינם קמים לתחיה ואינם נמצאים איתנו, הרי הם 'מצויים' העולם אחר, 'העולם הבא' שבא אחרי הנוכחי.
תחית המתים היא חזרתם לארץ הזו בגופם. דבר מוזר. צדיק הנהנה מזיו השכינה עם צדיקים אחרים, מדוע יענש בחזרה לעמק הבכא הזה? בשביל מה שיחטוף שוב שפעת או התקף לב או סרטן חס וחלילה. הלא אותו גן עדן שהצדיקים שרויים בו, הוא הוא העולם המושלם, ולא העולם החומרי הנחות והגס שלנו.
ומה באשר לגוף עצמו? גם קדמונים ידעו שחוזר אל העפר אין משמעו שהוא נשאר שם אלא מתפורר. המצרים חנטו גופות כדי למנוע התפוררות זו. [את פנים בגוף, אבוי, השליכו]. חזרתה של הנפש אל הגוף שלה ממש היא בלתי אפשרית גם עבורם. אבל אם נרצה להתפלפל בדבר, הלא מולקולות מן האחד התפזרו וחלקן עברו לגופים אחרים. וכי מה? בשעה היעודה נלך אתה ואני יחד ונחזיק במולקולה משותפת לשנינו ... הבריות תתהלכנה כתאומים סיאמים.

באשר להנחה שאתה מניח שתחית המתים אינה מיתוס. ענין אחד הוא להיכנס לעולמם של קדמונים, לדרך מחשבתם ולתפיסתם. עניין אחר הוא להניח שאנחנו מדברים על דברים ממשיים, מציאותיים גם אם עתידיים.
העניין הראשון הוא עיסוק מותר, ואין לצפות בו לשלמות שיטתית העומדת בפני עצמה, אלא לרעיונות בלבד. העניין האחר הוא מסוכן. שעה שהבריות מעבירות רעיונות דימיוניים אל המציאות, ללא ביקורת וללא התר, הם יוצרים מציאות דמיונית ביזארית, מאמינים שמציאות זו היא ממשית, דורשים מאחרים לקבל מציאות ביזארית זו ולנהוג בהתאם, וכשהם רוכשים כח ממשי, גוררים את הכל לאסון.
עודד