למה לי רוב זבחיכם - מהי הדרישה בפועל

הקישור לא עובד

מורה נבוכים חלק ג פרק לד.

אליקים, שאלתך מצוינת בעיני. אני מבין את התשובה כדרישה מוסרית מעשית להיות 'א- מענטש', להיות בן אדם ישר והגון בין אדם לחברו ובין אדם למקום. לא כאן המקום להרחיב ולציין מה נכלל בכך, אבל העקרונות המנחים הם ההכרה כי כל אדם נברא בצלם, בעל כבוד, מיוחד ושונה, ויש להתיחס אל כל אחד כנושא תכלית משלו. ובאשר לאלהים, נדרשים תום הלב צניעות וענווה.
רדיפה היא תכונה מגונה, כגון רדיפה אחר כבוד וממון ונקמה. אבל שני דברים צריך אדם לרדוף אחריהם והם לב העניין: בקש שלום ורדפהו, צדק צדק תרדוף. וגדול השלום מן הצדק שהוא לפנים משורת הדין
תשובה היא הכרת אמת פנימית אוטונומית במעשה שלא היה ראוי, חרטה ובקשת סליחה והשתדלות לנהוג כראוי. כיוון שמדובר במעשה פנימי אוטונומי, אין דבר חיצוני שמונע אותה ואין דבר חיצוני שבא במקומה. מבחינה חיצונית יש להשתדל מאד לבקש סליחה מן הנפגע.
שום מחשבה ומעשה דתיים ואמוניים, ושום מחשבה ומעשה אנושיים אחרים, אינם קודמים למה שרשום למעלה ואינם דוחקים אותם. אלו הם הצווים המוחלטים הנדרשים מן האדם. אם תעיין היטב בתורה תראה כי הם לב התורה.
האומר אחטא ואשוב הוא כסיל, ותשובתו חיצונית מעשה רמיה. נמצא שהוא חוטא פעמים. קורבנות הם מעשה חיצוני ואין בהם תשובה. כיום ובעתיד אין בהם צורך עוד. [גם בית מקדש מיותר לחלוטין, אלא אם רוצים להחליף את הדרישות הפנימיות ביצוגים חיצוניים חסרי טעם]. אדם העובד למען הנס עובד את האינטרסים שלו עצמו, לא את הנדרש ממנו ביחסו לאחר ולא ביחסו לאלהים.
עודד

עודד
לדעתך יש מקום למעשים דתיים שאינם בין אדם לחבירו?

עודד

דבריך מעניינים כשלעצמם, אבל:

א. לא שאלתי דווקא על דברים שבין אדם למקום. אותה שאלה אני שואל גם על מה שבין אדם לחבירו. (למשל, חמסן שגוזל ונותן דמים. זו לא דוגמא טובה, ולכן נחדדה: חמסן שנותן יותר מדמי הגזילה. נניח שאי אפשר להרגילו לא לגזול מייד, אבל אפשר ללמדו לא לתת דמים או לא לתת יותר מדמי החפץ. וזה כדי שלא תהיה הרגשה כאילו הוא 'בסדר' במובן מסויים. האם נלמדו לא לתת דמים, לפני שנלמדו לא לגזול?) מה גם, שכל עוד אינך יודע את תועלת המצוות שבין אדם למקום - ואתה אינך יודע, (גם אם אתה כן רואה בהם חיסרון, זה לא אומר שאתה יודע כיצד הדברים האלו משפיעים על עושיהם והאם אינם משפיעים לטובה - בפרט שאתה לא התנסית בכגון דא, ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו) אם כן איך אתה יכול לומר מה עדיף.

הפסוק שציטטתי "למה לי רוב זבחיכם" ציטטתי רק מכיוון שהוא מוכר ומובן לכולם, אבל זו לא הדוגמא היחידה. וכן שאר הדברים שכתבתי.

ב. שאלתי היא במובן מסויים שאלה מתמטית - האם על הזובח ועובר עבירות להפסיק לזבוח עד שישוב בתשובה, כן או לא.

ג. כתבת
" קורבנות הם מעשה חיצוני ואין בהם תשובה. כיום ובעתיד אין בהם צורך עוד. [גם בית מקדש מיותר לחלוטין, אלא אם רוצים להחליף את הדרישות הפנימיות ביצוגים חיצוניים חסרי טעם]. אדם העובד למען הנס עובד את האינטרסים שלו עצמו, לא את הנדרש ממנו ביחסו לאחר ולא ביחסו לאלהים."
 אלו טענות מעניינות, השייכות לאשכול אחר, וכדאי שתבסס אותם (באשכול אחר).

תלמיד, ברית מילה אינה מחוייבת מן הטבע והיא בין אדם למקום. [המעניין הוא שהמעשה מקובל על הרוב המוחלט של היהודים ולא רק אצל יראי שמיים]. כך הדבר לגבי מזוזה. יש מצוות שבין אדם למקום כתפילה, ויש דרישה של הכרת האלהים. אבל שום דבר אינו עולה על מה שמתחייב בין אדם לחברו, וחבר הוא כל אדם באשר הוא אדם, כיוון שחובות אלו הן בבחינת הליכה בדרכיו [עד כמה שהם נתונים לאדם].
צריך לשים לב כי הליכה בדרכיו מסורה לכל אדם לפי שהמוסר נתון לכל אדם ונדרש ממנו, ואילו מעשה המילה שעורך הגוי אינו מצוות מילה ואינו נדרש ממנו.
הקדימות המוחלטת של מה שבין אדם לחברו באה לידי ביטוי בוטה במאמרו של הלל לגוי המבקש ללמוד את העיקר על רגל אחת. אלהים לא נזכר במאמר, ושום דבר שהוא יהודי מיוחד לא מופיע בו, למרות זאת הוא ליבה ונשמתה של התורה כולה.
עודד

אליקים, אותו חמסן שתארת המחזיר פיצוי על מעשיו הוא חולה בנפשו הזקוק לטיפול. השאלה נסובה על אדם שיודע כי הוא חוטא, יכול לא לחטוא ובוחר לחטוא. חוטא בכוונה וזובח מוליך שולל את עצמו בלבד. בבתי המשפט היום נפוץ מאד הנמהג שבו עבריין חילוני שם כיפה לראשו כשהוא מופיע בפני השופט. היית מתרשם מזה? אני לא. בעיני הדבר נזקף לחובתו כמעשה המכוון להונות. יש אצלנו ביטוי האומר כי עבריין ששוחרר מהכלא 'שילם את חובו לחברה'. זו שטות. הוא סיים לרצות את עונשו ותו לא.
העלת נושא מעניין והוא הטקס המלווה כוונה מסוימת, כמו קורבן חטאת או טקס היטהרות. יש להם תפקיד חשוב הן לאדם הפרטי הן לציבור. אבל כשם שתרנגול כפרות מוחלף באמצעי אחר, כל קורבן החיה המוקרב על המזבח צריך להיות מוחלף באמצעי אחר, למשל עבודת התנדבות למען חולים ומוגבלים וכדומה.
'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו' היא אימרה הדורשת הבנת התוכן. אני מאד מקווה שהשופטים שלנו לא גנבו ולא רצחו ולא אנסו, ובכל זאת הם צריכים לשפוט. 'הגעה למקום' היא היכולת לתפוס את מצבו של האדם ולא הצורך לחזור ולעשות את המעשה שעשה. גם סופרים וקוראי ספרות מסוגלים להגיע למקומם של הדמויות בסיפור.
עודד

עודד

א. ייתכן שמעולם לא נתקלת בזה, אבל הגמרא שואלת מה ההבדל בין גזלן לחמסן, ועונה ש: "חמסן יהיב דמי" - שזה אומר בעברית: חמסן נותן תשלום. הגמרא הבינה שיש חמסנים כאלה. ההבנה היא, שבשונה מהתרבות היום - פעם כלשון חז"ל - "מוכר עצב ולוקח שמח" - לא היה שפע של רכוש, ולכן כאשר אדם מוכר חפץ או חלקת אדמה הוא עושה זאת בחוסר רצון. כך גם בנביא "הקונה אל ישמח והמוכר אל יתאבל". לכן, חמסן הוא אדם שמכריח את האדם לאבד את חפציו, אמנם הוא לא עד כדי כך לא מוסרי - ומוכן לשלם את דמי החפץ הנגנב. 

השאלה היא כיצד יש להגיב מול אדם כזה. והשאלה היא אמנם הדוגמא שהבאת היא דוגמא הרבה פחות טובה - אבל בכל זאת - גם מול העבריין ששם כיפה על הראש. איך עלינו להגיב. השאלה איננה אם יש להתרשם מכך, אלא האם יש להורות לו להוריד את הכיפה, כן או לא. ומדוע. אתה אולי לא מאמין ביהדות ההלכתית, אני כן.

ב. כתבת: "אבל כשם שתרנגול כפרות מוחלף באמצעי אחר, כל קורבן החיה המוקרב על המזבח צריך להיות מוחלף באמצעי אחר, למשל עבודת התנדבות למען חולים ומוגבלים וכדומה. "
אני חוזר ומסביר שוב: אין שאלתי לא דווקא על מצוות שבין אדם למקום, ולאו דווקא על קרבנות. "למה לי רוב זבחיכם" היה דוגמא בעלמא.

ג. "'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו' היא אימרה הדורשת הבנת התוכן. אני מאד מקווה שהשופטים שלנו לא גנבו ולא רצחו ולא אנסו, ובכל זאת הם צריכים לשפוט. 'הגעה למקום' היא היכולת לתפוס את מצבו של האדם ולא הצורך לחזור ולעשות את המעשה שעשה. גם סופרים וקוראי ספרות מסוגלים להגיע למקומם של הדמויות בסיפור. " (ההדגשה לא במקור)
אבל נדרש מהסופר ומקורא הספרות להבין את התרבות של כתב הספרות ושל קוראיה. אתה יוצא מנקודת מבט חילונית, ואולי אינך מכיר כלל כיצד מתנהלת חברה דתית, וכיצד, אם בכלל, מזכירים בה מושגים כמו "קרבנות" או דברים אחרים. (למעשה זה עניין כ"כ שולי בחיים הדתיים, שבדר"כ תופס מקום רק אצל אנשים שנמצאים בשולי החברה, וגם אז מדובר בדר"כ באנשים שפשוט לא יודעים לנהל חיים רוחניים, ומכיוון שהדת נתפסת בעיניהם כאמת - הם נתפסים לצד מסויים בדת שיש לו נגיעה לתרבות שונה, בדיוק כמו אותם מטיילים להודו ולתאילנד. ככה זה נתפס עכ"פ בעיני רוב הדתיים. זה מעניין, אבל בפירוש אף אחד לא מרגיש חובה להתעסק בזה. (מקסימום כעוד נושא תורני שנלמד כ"דרוש וקבל שכר"). דרך נוספת שדברים כאלה עולים לתודעה, היא כאשר נכנסים למקום כמו פורום עצכח, שאז חייבים להתעסק בכל מה שכתוב בתורה ע"מ לברר את מקומו של כל דבר בדת ואת מקומו מחוץ לדת, את הגיונו, את התרבות שהוא מתאים או לא מתאים לה וכדומה. תנוח דעתך. כמעט אין אדם שרוצה להקריב קרבנות.)

(וגם אלה שרוצים לא בטוח שהם באמת רוצים)