| נשלח ב-5/2/2003 13:34 |
 |
| |
שומעים חרפתם ואינם משיבים
פעמים רבות האדם חושב שהגבורה היא "לא לענות"
נראה עיקר כי החכמה היא "איך לענות"
כי ה"לא לענות" הרבה פעמים אומר "אתה לא שווה".
אם כן מה טעם אמרו שומעים חרפתם ואינם משיבים עליהם הכתוב אומר ואוהבי כצאת השמש בגבורתו????
הכא במאי עסקינן [מדובר] באדם זר, אבל לגבי קרוב רשע ייחשב המחריש ברוב המקרים.
וכמו כן על הנעלבים ואינם עולבים.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/2/2003 19:00 |
|
| |
אי נמי, כאשר הקרוב מתנהג כמו זר שאזניו אטומות מלשמוע.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/2/2003 20:30 |
|
| |
מבחן
לא ברור לי מדוע שתיקה תביא פחות תועלת מדיבור.
אולי צריך להכיר את המקרה לגופו.
אמנם, אם מדובר באדם קרוב, שבאמת רוצה הסבר למשהו שמפריע לו, ודאי שראוי לענות לו.
אבל תמיד יש לבחון, כתוארך (  ) אם הוא יהיה פנוי לשמוע.
בפורומים, כאן ויותר מכך בפורומים שכנים, ניתן להיתקל באנשים רבים וטובים שאכפת להם, אבל הם אינם מסוגלים לשמוע.
אולי גם לגבי אפשר לומר את המשפט הזה. הרי לכל אחד יש גבולות שמעבר להם "שום דבר לא ייכנס לו לאזנים".
במקרה כזה, אולי יש להמליץ על תגובת בינים. לא שתיקה מכל וכל, אלא תגובה שאינה מגיבה. כמו, למשל, "מאד הייתי רוצה להסביר, אבל איני סבור שתרצה לשמוע".
וכמובן, תמיד בנחת ובסבלנות.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-6/2/2003 00:14 |
|
| |
מיימוני היקר מה פתאום הנך מניח שלכל אדם גבולות?
מבחן אני חושב כמוך בהקשר לשתיקת נתק, אך יש צדק בדברי מימוני שאם נראה הדבר מוגזם או גם בלי זה יש תגובה המבטאה נתק מקביל להתקפה.
מיימוני אתן לך דוגמא למה שמבחן אמר
אתה בא הביתה
אשתך: שלום, למה איחרת
אתה: הייתי עסוק
אשתך בצעקה: לא יכולת להתקשר בשביל מה יש לך פלאפון ו"תמיד" אתה עושה לי ככה
אתה: -----------------------
זה לא נקרא שומעים חרפתם ואינם משיבים בצורה חיובית.
מה אתה אומר?
|
|
|
|
| נשלח ב-6/2/2003 00:14 |
|
| |
התייחסות כלשהיא בענין נותנת כח למילים בטלות.
התעסקות במי אמר? או מה אמר? שקול בעיני הדבר כמו להתעטף בטפל ולהתעלם מהעיקר.
העיקר - האמונה שלנו בעצמנו ובצידקתנו,דהיינו
התעסקות בעצמנו.
הטפל - מה האחר חושב על הענין.
שתיקה ("אפילו") יפה לחכמים.
סייג לחוכמה... - שתיקה היא גדר או מחסום
לחוכמה,על מנת שלא תגרר.
השתיקה תמיד הוכיחה את כוחה,
כי אמת סופה תמיד להתגלות.
(ומלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים...)
והלוואי עלינו...
|
|
|
|
| נשלח ב-6/2/2003 00:28 |
|
| |
דבריכם כולם נכוחים.
משום שהתשובה היא פשוט "תלוי" כל מקרה יש לדון לגופו.
יש משפט האומר "בכביש אל תהיה צודק תהיה חכם." אם ננתח משפט זה נגלה שהוא מוטעה, שהרי הצדק הוא החכמה, והחכמה היא הצדק.
אלא שיש צדק המתחשב בנתונים מצומצמים, ויש צדק כללי שהוא צדק אמיתי.
לדוגמא: אדם צועק על רעהו, לכאורה צודק שיענה לו כענייה לכסיל כעולתו- והוא צודק, אולם פעמים רבות עליו להתחשב בעוד נתונים כמו מצב החבר וכדומה ולא לענות, וזהו הצדק האמיתי.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/2/2003 08:32 |
|
| |
מבחן,
נראה שעצם העיקרון שחז"ל רצו להעביר אינו ש"לא לענות" גרידא, אלא שלא חייב ש"אני" אשאר עם "המלה האחרונה". יש לבדוק בויכוחים שאנו מנהלים אם כוונתנו היא באמת ללמד את זולתנו או שלא נהיה מנוצחים, אלא מנצחים. בקיצור - ויכוח מלשון הוכחה או ניצוח!
ישנה נקודה מעניינת בנושא. חז"ל [יומא כ"ג.] שואלים ממאמר האומר שראוי לתלמיד חכם לנקום ולנטור כנחש על מאמר זה של "שומעים חרפתם ואינם משיבים" וגם ממאמר שבלבם "מעבירים על מדותיהם". מכך הם מסיקים שדווקא אם מבקשים ממנו מחילה [כפירש"י] אז יש לו להעביר על מידותיו.
מה שמעניין הוא היוצא מדבריהם. נמצא שמצד עצמו -לולא היותו "תלמיד חכם"- יש לאדם להיות אדיש לעלבונות, אלא שרק למען כבוד החכמה המיוצגת על ידי היותו חכם, עליו ליהפך לנחש!
כאן לכאורה יש לפנינו דוגמא של ישוב סתירה שלפי העיקרון ניתן למצוא דרך משותפת להבדיל בין ת"ח ללא ת"ח. אבל מצד הלשון "כנחש" סביר שבעל המאמר הזה לא דגל באדישות אפלטונית כמו בעל המאמר הנגדי.
[אבל שערי דרוש לא ננעלו וניתן יהיה לפרש ש"כנחש" הכוונה "כרופא" שסמל הרפואה הרי הוא הנחש  ]
|
|
|
|
| נשלח ב-13/2/2003 00:03 |
|
| |
אם אי אפשר להביא אדם למצב של פתיחות, סובלנות והקשבה וממילא אוזניו אטומות, ואתה נתקל בחומה בצורה.האדם שומע אך לא מוכן להבין.
הרי יהיה בין כך ובין כך קשה לפתוח את אוזניו.
אז למה להתאמץ? סייג לחוכמה -שתיקה.
לפעמים שתיקה נותנת אפשרות לצד השני לבחון את עצמו ולהגיע למסקנה שאולי בכל זאת כדאי גם להקשיב למשהו השונה ממך.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/5/2006 22:10 |
|
| |
ווטו
נפלא.
ושמא שלש דרגות הן:
הנעלבין ואינם עולבין = עונים ודוחים העלבון אך לא יורדים לפסים אישיים.
שומעים חרפתם ואינם משיבים = שותקים אף אם שתיקה רועמת, לא מקבלים את העלבון אך לא טורחים לדחותו.
עושים מאהבה ושמחים ביסורים = מקבלים את הדין וממילא לפי מה שנכתב כאן עונים בקבלה והכנעה ולא שותקים מחשש התרסה.
מאיר
|
|
|
|
| נשלח ב-10/5/2006 22:34 |
|
| |
מאיר 
ועל דבריך אוסיף לפנינו הדרגה מסביל לפעיל:
א. הנעלבין - מוגדרים ע"י הזולת נעלב = רגשי...
ב. שומע - בינוני פועל - ודוק, שמיעה = פעולת עיכול אך תוצאה של שיתוף בין פועל לנפעל - פעולה שאינה רק רגשית.
ג. עושים מאהבה - הגדרה עצמית ללא זיקת לזולת ופעולה אקטבית יוצאת -
ואידך פירושה זיל גמור את התוצאות של כל דרגה...
|
|
|
|
| נשלח ב-2/8/2007 22:12 |
|
| |
27/3/2006
ומדרך התורה להחזיק שלום עם כל אדם ולהעביר על המידה וכמו שכתב הר"מ פ"י מהלכות מלכים הי"ב, וכשם שאין ראוי לחכם לכעוס ולנקום במריע לו מתוך חולי רוח כן אין ראוי לנקום ולשנוא את המריע מתוך חולי נפש המשכלת וחסר משקל המידות ואין בין בליעל למטורף הדעת ולא כלום, וכל העונשים הוא להיות חכמת החכמים מוגבלה מאוד ובלתי מספקת ליתן לפתאים ערמה ההכרח להשתמש בעונשים להקים גדרי עולם שלא יהיה העולם טרף לשני בריאי הגוף וחלושי השכל, אבל העונש צריך להעשות מתוך יגון עמוק נקי מרגש צרות עין בשל אחרים, ובהיות האדם בלתי שלם בתכלית השלמות ומורגז ביצר הרע לא יחדל מלהיות רחמני ולהתרשל בשעה שמצוה לעשות דין ואז ניתן לו להשתמש גם בהערת טבעת נקמה תחת פיקוח הדעת שאין הערתו בזה רק לזירוז הדין וזהו בכל לבבך בשני יצריך. (חזון איש שבת סימן נו אות ד)
דומה שבדברים קצרים אלו מקופלת מסכת מוסר שלימה, אפשר לדון עליה בכמה אשכולות, אנסה בעטי הדלה לסמן נקודות עקריות לדיון, יבאו החכמים וירחיבו כיד ה' הטובה עליהם.
א) ראוי לבטל את ההתיחסות האישית לפגיעת הזולת בי משום ראוי לרחמים על אי תיקון מידותיו.
האם אכן החוטא בבחירה ראוי ליחס אובייקטיבי של רחמים על קלקול מידותיו, או שזוהי התיחסות סובייקטיבית מצידי כיון שאין עניני התיחסות לזולת אלא עד כמה שזה נוגע לי = לתיקון נפשי שלי, ולי עדיפה התיחסות זו, כלומר זהו תרגיל מחשבתי להתעלם מהיחס האמיתי לטובת היחס המקדם אותי ,
לשון אחר : האם זה צודק או רק חכם ?
ב) יש בכל אופן מקום לענישתו משום תיקון העולם.
זהו מצב של בדיעבד לא רק מצד העבריין אלא גם מצד מוגבלותם של מייצגי המוסר שלא השכילו או לא הצליחו לחנך את המטורפים. (כעין התביעה על כהן גדול כלפי רוצח בשגגה)
ג) על המעניש להזהר שלא יערב נימה אישית של נקמה.
לכאורה המדובר הוא באופן שהנפגע מוכרח להיות המעניש, או שמא אין המדובר על רגש של נקמה אישית אלא נקמת המקנא לצדק מול רשעי עולם ?
.
ד) היות שפעמים המעניש גם הוא אינו מושלם אין לבטל את העונש משום כך אלא רגש הנקמה יהוה איזון לרגש הרחמים.
אין לשופט לפסול את עצמו מחמת חולשותיו, אדרבה, ירתום אותם לצורך המשימה. (דומה שגישה זו מנוגדת לגישת החפץ חיים הדורש ממי שמספר לשון הרע לתועלת שלא תהיה לו כל נגיעה אישית, ואם אינו מסוגל לכך ימנע מעשית המעשה הנכון)
------
מלכים א ב ה וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן-צְרוּיָה, אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי-שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן-נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן-יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם, וַיָּשֶׂם דְּמֵי-מִלְחָמָה, בְּשָׁלֹם; וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה, בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו, וּבְנַעֲלוֹ, אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו. ו וְעָשִׂיתָ, כְּחָכְמָתֶךָ; וְלֹא-תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם, שְׁאֹל. ז וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה-חֶסֶד, וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ: כִּי-כֵן, קָרְבוּ אֵלַי, בְּבָרְחִי, מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ. ח וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן-גֵּרָא בֶן-הַיְמִינִי, מִבַּחֻרִים, וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת, בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם; וְהוּא-יָרַד לִקְרָאתִי, הַיַּרְדֵּן, וָאֶשָּׁבַע לוֹ בַיקוָה לֵאמֹר, אִם-אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב. ט וְעַתָּה, אַל-תְּנַקֵּהוּ, כִּי אִישׁ חָכָם, אָתָּה; וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-לּוֹ, וְהוֹרַדְתָּ אֶת-שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל.
פרשה ידועה זו שהפטרנו בה בשבת האחרונה ראויה היא שתידון באור התובנות הנ"ל.
מה ראה דוד להטיל על בנו את המשימה שלא ביצע בעצמו?
בנוגע לשמעי, נראה מן הפסוק כי דוד היה מנוע מלענשו משום שנשבע לו, האם הוא התחרט על השבועה? האם היא היתה מוכרחה באותו זמן ולאחר מעשה כבלה את ידיו?
בנוגע ליואב, האם דוד פחד ממנו? או שמא לא יכול היה להמיתו משום שלא היה לו מחליף? והרי אחר אדוניהו נטה, כלומר בסוף ימי דוד הוא כבר לא מילא את תפקידו, מדוע לא הענישו אז? שמא תשש כוחו?
אולי דוד חשש לנקום בעצמו את נקמתו ביצר רע, תחת זאת הוא העדיף להטיל את המשימה על שלמה שיעשה זאת בקור רוח.
-------
מאיר
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-2/8/2007 22:14 |
|
| |
גוונא:
מאיר,
האסוסיאציות הנוצריות קופצות בפראות מדברי החזון איש הללו...
יש לך אולי הסבר ליחס בין דברים אלה לבין התייחסות נוצרית?
*****
ירוחםשמ:
מאיר
סלח לי אבל איני רואה כאן כל קשר מהכתוב במלכים לבין דברי החז"א.
החז"א מדבר אל הפרט. כי הרי השפעות רגשיות עלולות לפגוע בכח השיקול שלו, ולשבשם
לעומת מלך שהפגיעה היתה בו בתור מלך במלכותו היתה הפגיעה, ועל זה לא יכולה להיות סליחה ומחילה. הוא כנראה בגלל אילוצים פוליטים ובריתות ואינטרסים כלל ישראלים, וגם איך הציבור היה מקבל את מעשיו, האם לא כנגיעה אישית.
בנו שלמה גם יבחון את המעשים ואת הנקמה בפרספקטיבה אחרת קרה ולא אמוציונאלית.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/8/2007 22:16 |
|
| |
ymy33655:
גוונא
למה אתה מתכוון בבקשך הסבר? היסטורי, תרבותי, אחר?
האם הנוצריות חתומה על תקיפת האמוציונליות ודרישה לשיקול דעת?
דווקא בסעיף ד הראיתי כי החזו"א ביצע פה נסיגה מהדרישה לנקיות העונש.
ירוחם
התכוונתי למשפט האחרון שלך.
-------
מאיר
*****
גוונא:
לא ביקשתי הסבר על דבר מוקשה, ביקשתי רק הסבר למהות ההבדל בין היחס הנוצרי הידוע לשימצה בכל פעם שמדברים עליו, לבין דברי החזון איש שפתאום נשקלים בדקדוק רב,
אמת שסעיף ד' מקל קצת מהדברים, אבל לדעתך זה כל ההבדל בין יחסו של החזון איש ליחסה של הנצרות?
מעבר לכל הדברים הקודמים, אני רואה כאן יחס שלילי לבחירה החופשית, כלומר לפי החזון איש כשמישהו מציק לי הוא לא בחר לעשות את זה, (רק קצת), אלא הוא פשוט חולה בנפשו,
|
|
|
|
| נשלח ב-2/8/2007 22:19 |
|
| |
מאיר
איקון ירוק על השאלה והניתוח.
לצערי אין באפשרותי בימים אלו לכתוב.
לכן אני מסתפק בלינק.
עצה לחכמים נרדפים – סובלנותו של הרמב"ם
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topicarc.asp?topic_id=170067
אשכול ישן על "סובלנותו של הרמב"ם" שמציג פן נעלם באישיותו של רבנו הרמב"ם, ומה אפשר ללמוד מזה לעצמנו.
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
