דרכי התמודדות אמונית עם בעיות מוסריות בתורה

אם תתן בעיה בלתי מוסרית אחת בתורה, אז נוכל להתייחס.

ואני אומר מראש שהטקס ממש לא רלוונטי, רק המציאות של הרבנים בכל דור ודור. כלומר אל תתחיל לי לפרשן מה הטקסט אומר, רק מה שרלוונטי היא ההלכה למעשה של אלה שמאמינים בתורה בכל סוגי האמונות התמימה או הפילוסופית וכדומה.

חזק

"
3. פתרונות נקודתיים, שבדרך כלל מבוססים על נתונים חסרים. "מצווה כזו נראית רע כי אתה לא רואה את התמונה המלאה שהיא..." אחרי הרבה פלסטרים שמדביקים במקומות שונים בתורה, אפשר לומר שהתורה תמיד מוסרית. הבעיה שזה נראה אפולוגטי, לא רציני. למרות שיתכן שהאדם שעושה את זה פועל בכנות מתוך רצון טוב.

מה שמפתיע אותי הוא לראות אנשים רציניים, מוכשרים וישרים, שטוענים בעוז שהיהדות היא מוסרית, שממנה הם שואבים את הערכים המוסריים הנעלים ביותר. אני מסכים שישנם ערכים כאלו בתורה, אבל יש גם הפוכים. לפעמים אני תוהה על הרצינות של אדם כזה שמדבר גבוהה גבוהה על צדק ומוסר והכל הוא בונה על היהדות. אז אני שואל: אתה הרי מודע גם לבעיות המוסריות שקיימות בתורה. איך אתה מתמודד איתן?

"

שלום,

הבעיה  הזו מוכרת ומציקה גם לי.

הבה ונבחן את האפשרויות שהעלית, בין האפשרות הראשונה לשניה אינני מצליח להבדיל, כי שתיהן מכילות את הקביעה שערכי האלוקים הם הקובעים ואנחנו ודעותינו לא מוסמכים לקבוע לו, ומה זה משנה אם אנו קוראים לו טוב ולנו רע, או לו רע ולנו טוב.
האפשרות השלישית (שניה) היא הסברים מקומיים שגם אם תהיה מוכן לקבל הם לא עוזרים ממש.
והאפשרות הרביעית היא שוב אינני יודע מהו טוב, חזרה לאפשרויות הראשונות.

אז נשארו שתי דרכים, (מלבד ההנחה שתורה לא מן השמים שלא ממש בחנת, וגם אני לע"ע אמנע), האחת שערכי הטוב שלנו לא קובעים, והשניה לשים פלסטרים לתורה. אם נשים לב, מכיון שמוסר הוא דבר שקשה מאד להוכיח ולבסס, האפשרות הראשונה היא מאד סבירה גם אם אינה מתיישבת על הלב. ואילו האפשרות של הפלסטרים היא כדי להשאיר אותנו על המפה, כי הבעיה היא בנו ובעזרת הפלסטרים נוכל לטעון שהרגש שלנו צודק ושם הייתה בעיה.

ישנם מקרים שששתי האפשרויות לא ממש עוזרות, כמו לדוגמה הדין להרוג את כל הזכרים בעיר שלא נכנעה, לכאורה האפשרות הראשונה לא מועילה כיון שמדובר בסתירה לערך הבסיסי שמפורש בפסוקים לא תרצח ושופך דם האדם, וכן הפלסטר הוא לא מספיק גדול לתחושה שלנו. אבל העובדה שבעבר הבעיה הזו לא ממש הפריעה, מוכיחה שאין בהכרח סתירה.
אך זו דוגמה מצויינת למקום שהאפולוגטיקה אינה רק ניסיון להשתיק את השכל והבעיה, אלא היא אמורה להביא להבנה הנכונה של הכתוב. כאשר נבין מדוע אין סתירה, ממילא יהיה לנו הסבר מצויין לערכים שלנו.

אינני טוען שעלינו להשליך את המוסר שלנו לפח, אלא להכיר בכך שהערכים שלנו הם תלויי תרבות ויכולת מעשית, ולא מוחלטים. הערכים של התורה לגישתנו הם מוחלטים אך לא בהכרח ברי יישום. והעבודה שנשארה היא לברר מהם הערכים המוחלטים ומה הם המקרים של קושי ביישום, שבהם התרבות שלנו וודאי עדיפה.

אליקים,
לא התכוונתי אליך, ולמען האמת כלל לא לאנשים שכותבים כאן. התכוונתי לכמה אנשים מוערכים עלי, חלקם חיים וחלקם כבר לא.
לעצם דבריך, אינני מבין מה אתה מרויח. סופו של דבר תצטרך להתמודד עם המשולש של 1. אלוקים טוב. 2. הוא נתן תורה. 3. בתורה יש דברים לא מוסריים. זה מסתדר לך? אם כן, אדרבה, לזה אני מצפה, ואשמח לקרוא כיצד זה מסתדר. האם אתה מוותר על אחת מההנחות הללו? אם כן, על איזו מהן?

נחמד,
ראשית, את האפשרות של תורה שאינה מן השמים אני מכיר. אני לא דן בה, למרות שגם בה יש קשיים מסוימים, כי חשוב לי יותר הדיון על פי הגישה האמונית.
אם אני מבין נכון את דבריך, בתמצית אתה טוען שערכי המוסר אינם קבועים אלא משתנים (וו עובדה הסטורית, הרי רק לפני שבוע הלב של כולנו החסיר כמה פעימות כששמענו - או צפינו - על הטיס הירדני שנשרף חי, בעוד שלפני שנים לא רבות זו היתה חוויה מענגת לכל תושבי העיר לראות יהודי נצלה באוטו-דה-פה, וגם יהודה מורה בלי להניד עפעף "הוציאוה ותשרף").
מה הבעיה שלי עם זה? שאם כך, אלוקים שנתן את התורה הוא ממש לא פסגת המוסר. הוא אמנם היה מוסרי מאוד ביחס לדתות מקבילות לפני 3000 שנה, אבל ביחס אלינו יש לו עוד מה להתקדם.
זה לא האלוקים הטוב, זה אלוקים בינוני. זה פתרון שבעצם אומר לוותר על ההנחה הראשונה שאלוקים הוא טוב.

אחרי שכתבתי, קראתי שוב את דבריך ונראה לי שפספסתי משהו בהבנת דבריך. אשמח אם תבארם יותר.

קיימת דרך התמודדות נוספת, והיא אולי יכולה להיקרא "רפורמית".

חזקואמץ

בחלק הראשון של דברי כתבתי בדיוק הפוך, ערכי הבורא הם שקובעים והם מוחלטים, ומה שאינך מוכן לקבל זאת יאלץ אותך להגיע לגישת הפלסטרים כי לא תוכל להוכיח שהמוסר שלך עקבי ומבוסס יותר, כך שיישאר שהבורא טוב ואתה 'רע'.

בחלק השני כתבתי, שכיון שאני מעדיף שלא לזרוק את תפיסת המוסר שלי, ופלסטרים לא תמיד נוחים, עלי להגיע למודל דומה לפרשנות ה'רפורמית' שהצעת, ערכי התורה הם הקובעים והם המוחלטים, ואם אין הסבר עלי להעדיף את דברי התורה על תחושותי. אך במקום בו יש לדוגמא מסרים סותרים, אני קובע שהאחד התואם להבנתי הוא הבסיסי, והשני הוא בעיה ביישום. ההבדל בין גישה זו לגישה שכינית 'פלסטרים' היא הנכונות להצהיר שהלכה בתורה היא לא בהכרח מוסר מוחלט אלא יישום מוגבל של הערכים המקוריים. לתחושתי, ההכרה בזה אינה מאולצת כמו הסברים שונים שמציגים מעשה לא מוסרי כמוסרי, וברוב המקרים היא סבירה.

הבעיה היא, שבגישה כזו אנחנו יכולים להצדיק גם מסקנה שהמוסר המערבי הוא המוסר המוחלט וכל התורה היא בעיה ביישום. זו מסקנה ממש לא מקובלת עלי, כיון שאני באמת חושב שהמוסר האנושי הוא לא יציב, וגם לא נכון הרבה פעמים. הדרך הנכונה להשתמש בפרשנות הזו, צריכה להביא בחשבון את 'רוח' הטקסט, כמו בעניין הקרבנות לדוגמא, שהרמב"ן מציין כמה פעמים נכתב ריח ניחוח. וגם לבחון מה נכתב כהוראה מקרית מה כמצווה עקרונית ועוד שיקולים.

חזקואמץ - חזק ואמץ
שאלת ביניים, האם אלו שטוענים שעולם הישיבות של היום הוא שבט לוי, יסיקו גם שמעשר ראשון צריך לתת לבני ישיבות ולא ללויים?

דרך נוספת-
המוסר הוא מערכת ערכים מקבילה (למעשה מתחת) לתורה וכאשר יש התנגשות התורה עדיפה. כל אימת שאין התנגשטת  - לך לפי המוסר. נובע שהתורה אינה כוללת את הכל ויש תחומים חופשיים (ובהם המוסר קובע)

נחמד,
כעת הבנתי דבריך, והם אכן דומים לדרך ה'רפורמית' שכתבתי.
אינני סבור שהמחסר המערבי צודק באופן מוחלט, אבל הוא בהחלט מתקדם - בפרמטרים רבים מאוד - יותר מהמוסר שנהג בעבר, ככל הידוע לי.

[בעל,
מעשר כספים ]

תלמיד,
מה שאתה מציע זו דרך פרקטית להסתדר בחיים בלי נקיפות מצפון.
אבל לדעתי היא סותרת את ההנחה שאלוקים הוא טוב, כי לפעמים הוא אנטי מוסרי, או את ההנחה שלרגשות המוסריים שלי יש תוקף.

חזק
נראה לי שיעניין אותך

מוסר פירושו חינוך המאפשר התהלכות בדרך המסורה מדור לדור. לדוגמא, המוסר התורני מחנך ללכת בדרכה של תורה, המוסר של קונפוציוס ותלמידיו ללכת בדרכיהם של הקיסרים הסינים העתיקים, האתיקה היוונית ללכת בדרכיהם של הפילוסופים היוונים, האתיקה המודרנית ללכת בדרכם של הפילוסופים של הנאורות, וכו'. האדם המודרני נולד לתקופה בה יש מרחק גדול בין אורחות החיים המסורות מהעבר לבין דרך הארץ והמציאות המודרנית, מה שגורם לבלבול בהבנת מושגים שפעם היו ברורים לכל, וממילא לשאלות מוסריות.

התורה נקראת טוב, שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם. המוסר התורני מאפשר את קבלת התורה, שדברי תורה יהיו מסורין בידו. המוסר איננו חיצוני לתורה, ועל-כן במדרש משלי פירשו שמע בני מוסר אביך, זו תורה שבכתב; ומסכת אבות, דברי המוסר של הזוגות והתנאים, הינה חלק מהתורה שמשה קיבל מסיני. 

התורה מסכימה עם ההכרה המוסרית הטבעית, אם טבעו המוסרי של האדם ישר והחברה האנושית לא קלקלה אותו, כדברי רבי יוחנן: אילמלא לא ניתנה תורה היננו למדים צניעות מחתול, גזל מנמלה, עריות מיונה, ודרך ארץ מתרנגול. והתורה מעלה את הכרתו המוסרית של האדם מעל לטבע, כגון מידות פרישות וחסידות, הדורשות עבודה של תיקון מדות והתבוננות שכלית. להסבר מעמיק, עיין הקדמת הרמב"ם למסכת אבות בפירושו למשנה.

הפתרון הרביעי שהצעתי למעלה נוסח כך:
"אמונה באלוקים, שלמרות שאין לי תשובה, אם הוא אמר את זה – זה טוב. למה? לא יודע להסביר, לא מבין, אבל הוא אמר – אז זה טוב."

יש שפיתחו אותו מעט יותר. הרב אהרן ליכטנשטיין, לדוגמא, בספרו "באור פניך יהלכון", כותב שכאשר נחשף לטוב לבו ורגישותו המוסרית של ר' חיים סולובייצ'יק, זה סייע לו להתמודד עם טענות מוסריות כנגד התורה. הוא כותב שם בערך כך: "אם ר' חיים סולובייצ'יק שהיה בודק כל בוקר אם השליכו אסופי על מפתן ביתו, לא הפריע לו נושא פלוני בתורה, אז אני שרגישותי המוסרית פחותה לאין ערוך - ודאי שזה לא אמור להפריע לי".
קצת מזכיר את טענת הסטייפלר בהקדמת ספרו "חיי עולם" לגבי טענות באמונה.

בעל,
קראתי את הלברטל. ספר מעולה.
אבל אין לו פתרון כיצד להסביר את הלגיטימיות של חז"ל לעשות את המהפכות הללו.
דומני שהכיוון הוא "רוח התורה" מול הטקסט הספציפי, כפי שכתב למעלה נחמדלמראה.