על המוכנות הסופית לדיון

מדין תורה, נערה המאורסה שזינתה תחת הארוס (=לא הארוס במובן שלנו אלא מי שקידש אותה ואסר אותה על כל הגברים בעולם, ונותר לו רק להכניס אותה לחופה כדי שיתחילו לחיות יחד) – חייבת סקילה. זאת אם נתפסה המזנה בימי נערותה, שהם ששה חודשים בין גיל 12 ל12 וחצי (אלו לא המושגים שלנו בגיל נישואין...). אבל מה הדין אם התארסה בגיל 12, או פחות (על ידי אביה, כפי שהיה מקובל בעבר), וזינתה לאחר גיל 12, ונתפסה והורשעה בדין לאחר גיל 12 וחצי? כשהיא בוגרת?

מה אני הייתי מציע? מה אני הייתי מצפה? – שהרב יענה.

תודה לכל המגיבים.


מקסמן

עלי להודות שהפתיחה היתה ניצול של משפט מפורסם ולאו דווקא משפט שאני מסכים איתו לחלוטין...

אבל ודאי שהשפה, כמו החשיבה (ויש שטענו שזה הוא זה) היא אחד הכישורים המייחדים אותנו כבני אדם.

מה אנו עושים עם השפה - זה כבר נושא שני.

איני רוצה להסב את כיוון האשכול, ואולי בעצם אין זו הסבה? כאשר ה' נתן לנו את השפה, את החשיבה, את היכולת לשלול - בה במידה זה כולל את היכולת לשקר. לאחרים. לעצמנו. מסיבות טובות ומוצדקות. מסיבות שהן כביכול טובות ומוצדקות אבל הן רעות באמת. מסיבות שהן גם כאלו וגם כאלו.

אז זה סיכון, לתת לילד, או לאדם שהילד תמיד נמצא בתוכו, נשק חד ומסוכן כמו היכולת לשקר. אבל אם אתה רוצה שהילד יתבגר פעם, יקח אחריות לחייו, אין לנו מנוס מסיכון. זה המחיר של בחירה ושל יכולות רציונליות. נזכור נא שרציונליות היא דרך ולא יעד (לפחות כך אני מבין זאת) ולכן לתת לאדם יכולת שכלית, חשיבה ושפה, זה לתת לו את הדרך לגרעין, כולל מקור חשמל זול וכולל טיפולים רפואיים, אבל גם הנשק הכי איום שהיה אי פעם בשימוש. זה מתחיל מהשפה. מן הבחירה שלנו. לטוב - או חלילה אחרת.

האם לא עדיף להיות אדם בעל בחירה, עם המחיר?


ירוחמ

הצבעת על נקודה מרכזית. אני מציג דרך שונה משל בעל ההגדה.

גם כאשר יש בן סורר ומורה, גם כאשר יש אפיקורס, תוקפן, לועג, גם אז אסור לנו לוותר על הידברות.

איני אומר שלא צריך להשתמש בנשק. להגנה עצמית. להיות בחינת ההתקפה המונעת. זה נושא אחר.

אבל כאשר יש תקשורת, דיבור, לא מוותרים על זה.

הבה נבחן יחד.

נדמיין לעצמנו בן או זר תוקפן שמגיע לסדר ופותח בשאלות מערערות. ויש, כמה יש.

נניח שאנו מאמינים שמטרתו שלילית, שהוא רוצה להצדיק את עצמו בעיניו, למשוך אותנו לצד שלו, במיוחד את החלשים בינינו (חסרי ידע, חסרי דעת, או כל חולשה שבעולם). או סתם להפריע לנו.

אפשר לראות זאת כהתקפה שצריך לענות עליה בנשק. לפחות בנשק מילולי. בבדיחה. בלעג שנון.

ספרי הבדיחות של מאתיים או יותר השנים האחרונות מלאים בתשובות מתוחכמות של רבנים למשכילים.

ואני - אני סבור שזו טעות.

אני סבור שחשוב לענות. עבור עצמנו. עבור השומעים. עבור השואל.

אם השואל טרח והגיע כדי לתקוף, סימן שאכפת לו.

הבעיה של מי שאני, כטוב, מחזירן בתשובה אורתודוכסי, היא עם האדישים. לא עם אלו שמלאים תוקפנות. אלו הם שאכפת להם. שיש להם תביעות כלפי השם, כלפי ההלכה. ומי יודע, כנראה יש צד מסויים בדבריהם, אחרת הם לא היו משתכנעים מעצמם.

השאלות שלהם מאתגרות. לכן עלינו לנקוט בדרכו של סוקרטס, בדרך חז"ל, בדרך הלל הזקן, לענות. בחכמה, לענין, לחפש הנחות יסוד משותפות. ליצור דיאלוג.

לא הכל אפשר לעשות בפעם אחת. אולי לא בליל הסדר, שמוקדש קודם כל לבנים שרוצים לדעת, שמאמינים בהמשכיות.

אבל אפשר להניח תשתית לדיון בפעם אחרת. להאיר פנים, להזמין שוב לדיון המשך.

לכן אני רחוק מאד מגישתו של בעל הקטע הזה בהגדה.

יתכן שיש לנוסח הזה רקע היסטורי. יתכן שיש לו גם הצדקה פסיכולוגית, מי יודע, אולי הלכתית.

אבל אני חולק. אני מאמין שצריך תמיד להאיר פנים, לענות, לקרב.

עבור מה נדרשת השפה אם בסופו של דבר אתה "מרגיש" או "חווה" את התשובה?

אלי

זו שאלה שלא דנתי בה קודם. אבל בשמחה.

לפחות לשני דברים.

א. כדי לספר לאחרים על החויה או ההרגשה שלי.

זה פחות בלתי אמין ממה שאפשר לחשוב. אני אומר לך: תראה את הגלידה הזו, טעמתי והיא מצויינת. או: הגבינה הזו לא מקולקלת. טעמתי. הנה, יש לי רגש ואני מדווח עליו.

בהקשר אחר, הרב סולוביצ'יק כותב כי אינו יכול להוכיח את מציאות האלוקים והשגחתו, אבל הוא יכול לספר על החויות הדתיות שלו.

ההנחה היא שאנו בני האדם דומים מספיק כך שסיפור החויה שלי יכול להזכיר לך חויה דומה, או לכוון אותך להכיר אותה.

אם זו חויה שכדאי להשקיע בה, זו שאלה אחרת.

ב. אם המחשבה היא במילים, אז אני זקוק לשפה גם כדי לשוחח עם עצמי על החויה שלי. הלא כן?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");