העוסק במצווה פטור מן המצווה

כשאדם ניגש לשרטט תכנית להתקדמות רוחנית, הוא יכול לבחור באחת משתי דרכים. האחת, לאמץ גישה כוללת להויה הרוחנית המנסה להקיף את כל מגוון הערכים ולנסות ליצור ביניהם איזון כלשהו. השניה, לנסות להתמקד בתחום מוגדר ולעסוק בו בצמצום אבל באינטנסיביות.

העוסק במצווה פטור מן המצווה. התורה מצווה לשמור ולעשות. מה פירוש לעסוק במצווה? ומה הכוונה העוסק במצווה פטור מן המצווה?

אומרת התורה: ושמרתם את כל מצוותי ועשיתם אותם. מבאר ספרא: ושמרתם – זו משנה, ועשיתם – זה מעשה, וכל שאינו במשנה אינו במעשה. מפרש המלבי"ם: השמירה היא בלב והוא המשנה, שילמד וישמר בלבו מצוות ה' לדעתם, והעשיה היא בפועל.

רבי מאיר אומר: הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. עיסוק פירושו להפנות את מלוא תשומת לבו, לתת דעתו, להקדיש ככל האפשר מזמנו וממרצו. עסק סתם פירושו מלאכה לפרנסת האדם. צמיחה רוחנית נאותה מאפשרת לאדם בהדרגה לעסוק בדברים רוחניים. מאחר שאין רוחני מהתורה, אומרת הברייתא: חברים שהיו עוסקים בתורה מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה. מיהם אותם חברים? אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא כגון רבי שמעון בר יוחאי וחבריו שתורתן אמנותן, אבל כגון אנו – מפסיקין לק"ש ולתפלה. אמנות היא עסק שאדם מתמחה בו ומשכללו. אם התורה אמורה להיות עיקר אמנותו של האדם בעולם הזה, מה מקומן של המצוות?

נאמר בספר משלי: כי נר מצוה ותורה אור. מצוה הינה צמצום פרטי של התורה ונמשלה לנר. התורה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ונמשלה לאור כללי. בלי מצוות התורה היתה רוחנית וכללית ומופשטת מדי להבנה ולקיום. המצוות מאפשרות להבין את התורה ולממשה כראוי בעולם המעשה. לכל מצוה שני חלקים: שמירה ועשיה. שמירה – זו הנשמה של המצווה, כוונתה. עשיה – זה גוף המצווה, המעשה בפועל. לעסוק במצווה פירושו לשמור ולעשות, בין אם השמירה דורשת לימוד בעיון שמוטב מעט בכוונה מהרבה בלא כוונה, ובין אם המעשה דורש דקדוק בפרטי הפרטים של המצווה.

העוסק במצווה פטור מן המצווה. מצד העשיה, אם אדם טרוד בעשיית מצוה אחת, הרי הוא פטור מלעשות מצוה שניה, כאדם המפנה את תשומת לבו להדלקת נר ופטור מלהדליק נר שני בטרם השלים את הדלקת הנר הראשון. מצד השמירה, אם אדם עסוק בכוונת המצווה, הרי שהוא עסוק בתלמוד תורה, ועל מנת שיצליח בכוונה נאותה ובחיבור בין שמירת המצווה ועשייתה, הוא פטור מלעסוק במצווה שניה. על האיזון הנכון בין הרחבה והתמחות, בין שמירה ועשייה, במאמרו של הרב אהרן ליכטנשטיין.

בד"כ המושג חיוב במצוות מתייחס לתרי"ג מצוות, מצוות עשה ומצוות לא תעשה, אשר האדם כפרט חייב בהן. מנקודת מבט כללית יותר, כפי שיש חיוב במצוות על כל פרט, כן יש חיוב במצוות על הכלל. אמנם כל פרט צריך להשתדל לשמור ולעשות את כל המצוות, אולם מאחר ששמירת מצוות תלויה בידיעת טעמי המצוות ועשייתן בדקדוק בפרטי פרטים של המצווה, ורק יחידי סגולה, אולי, יודעים את טעמיהן של כל המצוות ומסוגלים לדקדק בכל הפרטים, התמחות מאפשרת לכל אדם מישראל להתמחות בידיעת טעמן של חלק מהמצוות ובדקדוק בעשייתן, באופן שישראל ככלל ישמרו ויעשו את המצוות כראוי. לפיכך, העוסק במצווה פטור מן המצווה, כלומר העוסק בטעמה של מצווה ומדקדק בעשייתה כראוי, פטור מלעסוק במצווה אחרת, אם איננו יכול לעסוק בה, שמוטב מעט בכוונה מהרבה בלא כוונה, כי כל מצווה נדרשת שישמרו ויעשו אותה כראוי, והחיוב הכללי לשמור ולעשות כראוי את כל המצוות הינו על הכלל.

הכלל העוסק במצווה פטור מן המצווה נכון גם לעיסוק בתלמוד תורה. כל עוד אדם עסוק בלימוד מסכת, הרי הוא פטור מלימוד מסכתות אחרות. בלומדו סוגיה אחת, הוא פטור מלימוד סוגיה אחרת. לכאורה בקיאות זו הרחבה ועיון התמחות. אולם בלימוד אמתי הבקיאות מאפשרת את העיון והעיון מחזק את הבקיאות, ועל-כן העוסק במצווה פטור מן המצווה, שבכל מצווה כלולה התורה כולה, והעוסק במצווה אחת כראוי כאילו מקיים את כל התורה כולה.

תוקן על ידי מם80 ב- 21/04/2015 11:34:20

עיין שיעורו של הרב אהרן ליכטנשטיין "מצוות לאו להינות ניתנו" להסבר דברי רבא בר"ה כה.