זכות הציבור לדעת?

כמדומני

שאלה חשובה שאלת, וביותר מפתיע לגלות שאין, עד כמה שידוע לי, התייחסות ישירה לשאלה זו בתורה המסורה לנו.

אבל ניתן לדלות התייחסות אליה מתוך מקורות הלכתיים ואחרים.

ראשית, לעצם הנושא. האם ראוי לפרסם מידע שלילי על מאן דהוא. והאם ראוי לפרסם חשד שאם הוא נכון אז הוא מידע שלילי על מאן דהוא.

יש הלכות לשון הרע, רכילות ועוד, שמהן אפשר לדלות תשובה. אמנם נראה שהתשובה הנכונה היא תלוית נסיבות מאד, ויתכן גם שלא נצליח למצוא תשובה חד משמעית.

אמנם ההצדקה של "זכות הציבור לדעת" לא תתפרש אצלנו כך אלא מתוך נימוק תועלתני. אם מותר לפרסם זה בגלל שזו מצוה לפרסם כדי לתקן עוולה או להציל מי שעלול להיות עשוק מיד עושקו.

דוגמא מעניינת: כאשר חזרו המרגלים משליחותם (לאחר שנשלחו בידי משה לארץ ישראל, כנציגי השבטים, לספר מה ראו בארץ המיועדת), הם חזרו לא למשה לבד אלא לכלל הציבור ופירסמו שם את דעתם השלילית על הסיכוי לכבוש את הארץ (לא קיים) ועל מעלות הארץ (חלקיות ובמחיר כבד). כאן מתבקש להבחין, למרות שהפסוקים אינם אומרים זאת במפורש, אלא לדעתי סומכים עלינו המעיינים, שהמרגלים היו אמורים לשוב אל משה ולא אל העם. אם הם נשאו דברים בפני כל העם, זה לא היה בסדר. הם מצידם כנראה האמינו שחשוב לפרסם ושזו אפילו, בלשוננו, "זכות הציבור לדעת". הרי הם מאמינים למשה שכדאי להיכנס לארץ, והוטלה עליהם המשימה לברר מידע, אז מדוע שלא ישתפו את כולם.

את התוצאות שילם עם ישראל ב40 השנים הבאות ועד היום.

זו דוגמה שאפשר להתווכח עליה.

אשר לזמננו זה, יש חשיפה תקשורתית מרובה לא רק לכל פרט מפליל אלא גם לחשדות ושמועות. ובמידה שחשבתי על הדברים, אין לי תשובה ברורה איך ראוי לנהוג.

קח דוגמה פשוטה: יש חנות רהיטים שכמה וכמה אנשים נכוו ממנה. שילמו מראש ולא קיבלו מה שרצו או לא קיבלו כלל. האם מותר להתריע מפניה? מצוה להתריע?

מצד שני, איך אפשר לדעת, אם אתה שומע כזו שמועה, שזה נכון, שזה לא קול שהפיצוהו אויבי בעל החנות או יריביו המקצועיים?

כמדומה שתומכי פירסום בכל מחיר טענו שגם אם אדם רק נחשד, צריך לפרסם, מפני שאז יבואו עדים נוספים. עינינו הרואות שזה קורה היום בפרשה עגומה בצפון (כיון שהאשכול כנראה ישרוד, אני מציין את עיקר העלילה בלי פרטים מזהים: רב מסויים בישיבה, שגם נתן ייעוץ ציבורי, נחשד בקשר מנצל שכלל לפי החשד גם קשרי עריות, עם הפונות. לאט לאט, עד לשעת הכתיבה כאן באשכול, הצטברו מתלוננות רבות).

צריך לזכור שגם אם ההאשמות הן אמת, וגם אם מגיע לאדם איזה עונש, וגם אם ראוי לפרסם את כשלונותיו כדי שלא ילמדו ממנו, ליצור הרתעה, להראות שלא מעלימים ולא מטשטשים, למנוע מתלמידיו שילכו אחריו, ועוד - יתכן גם שהענישה בפירסום היא חמורה מדי יחסית למעשים. לעיל כתבתי שאין תשובות חד משמעיות, והנה זו שאלה מהסוג הזה. איננו יכולים להתאים במדוייק את הענישה לעבירה, אולי זה כשלעצמו דבר בלתי אפשרי. אז יש צדדים לכאן ולכאן. ראוי לפרסם מהטעמים שכתבתי. בוודאי שיש פגיעה באחרים, כמו המשפחה, ואולי גם בו עצמו יתר על המידה. לא תיתכן תשובה החלטית.

ושוב, כל הפירוט הזה מצדיק פירסום, או עשוי להצדיק פירסום, אבל רק בזהירות, ובוודאי שלא מתוך "זכות הציבור לדעת". כמדומה שהזכות לפרטיות חשובה יותר, ובכלל, האם יש "זכות הציבור לדעת" במכלול הזכויות הטבעיות הראויות? מהיכן יצא העגל הזה? (=ביטוי שבא לציין שלילה של רעיון).

אני יכול להוסיף המלצה אחת שעד כמה שידוע לי אין מקפידים עליה. מי שפירסם חשד, יהיה המניע שלו מה שיהיה, גם מניע ראוי, ובסוף התברר שהיה זה חשד שווא, חשוב מאד שיפרסם מידה כנגד מידה באותה מידת פירסום את התיקון. זה לא מועיל לגמרי (וגם בגמרא אמרו שיתכן שיהיה מישהו באמירה ראשונה ולא באחרונה) אבל זה המינימום ההכרחי. לכן, אם עיתון, או אתר, מפרסם שפלוני נעצר או נחשד בעבירה, ובסוף התברר שזו היתה השמצה (ויש השמצות, ויש מאשימים מדומיינים), חובה לפרסם את התיקון: לא היו דברים מעולם, סליחה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מיימוני כתב: כמדומני שאלה חשובה שאלת, וביותר מפתיע לגלות שאין, עד כמה שידוע לי, התייחסות ישירה לשאלה זו בתורה המסורה לנו. אבל ניתן לדלות התייחסות אליה מתוך מקורות הלכתיים ואחרים. ראשית, לעצם הנושא. האם ראוי לפרסם מידע שלילי על מאן דהוא. והאם ראוי לפרסם חשד שאם הוא נכון אז הוא מידע שלילי על מאן דהוא.יש הלכות לשון הרע, רכילות ועוד, שמהן אפשר לדלות תשובה. אמנם נראה שהתשובה הנכונה היא תלוית נסיבות מאד, ויתכן גם שלא נצליח למצוא תשובה חד משמעית. אבל העקרון העולה מהם ברור, אין "זכות" כזו כפי שכתבת בקטע הבא,  ולכן יש לשקול כל פרסום לעצמו - נזקו מול תועלתו - בשילוב של מידת אמינותו והאפשרות להשיג את המטרה בצורות אחרות. אמנם ההצדקה של "זכות הציבור לדעת" לא תתפרש אצלנו כך אלא מתוך נימוק תועלתני. אם מותר לפרסם זה בגלל שזו מצוה לפרסם כדי לתקן עוולה או להציל מי שעלול להיות עשוק מיד עושקו. דוגמא מעניינת: כאשר חזרו המרגלים משליחותם (לאחר שנשלחו בידי משה לארץ ישראל, כנציגי השבטים, לספר מה ראו בארץ המיועדת), הם חזרו לא למשה לבד אלא לכלל הציבור ופירסמו שם את דעתם השלילית על הסיכוי לכבוש את הארץ (לא קיים) ועל מעלות הארץ (חלקיות ובמחיר כבד). כאן מתבקש להבחין, למרות שהפסוקים אינם אומרים זאת במפורש, אלא לדעתי סומכים עלינו המעיינים, שהמרגלים היו אמורים לשוב אל משה ולא אל העם. אם הם נשאו דברים בפני כל העם, זה לא היה בסדר. הם מצידם כנראה האמינו שחשוב לפרסם ושזו אפילו, בלשוננו, "זכות הציבור לדעת". הרי הם מאמינים למשה שכדאי להיכנס לארץ, והוטלה עליהם המשימה לברר מידע, אז מדוע שלא ישתפו את כולם.את התוצאות שילם עם ישראל ב40 השנים הבאות ועד היום. זו דוגמה שאפשר להתווכח עליה. אשר לזמננו זה, יש חשיפה תקשורתית מרובה לא רק לכל פרט מפליל אלא גם לחשדות ושמועות. ובמידה שחשבתי על הדברים, אין לי תשובה ברורה איך ראוי לנהוג. קח דוגמה פשוטה: יש חנות רהיטים שכמה וכמה אנשים נכוו ממנה. שילמו מראש ולא קיבלו מה שרצו או לא קיבלו כלל. האם מותר להתריע מפניה? מצוה להתריע?מצד שני, איך אפשר לדעת, אם אתה שומע כזו שמועה, שזה נכון, שזה לא קול שהפיצוהו אויבי בעל החנות או יריביו המקצועיים?  כמדומה שברור שכל עניין לגופו: מדת הנזק מול מדת התועלת, כנ"ל. לא הרי אדם שיש חשד קל שהוא מוכר לאנשים ריהוט ברמה בינונית בטענה שהוא ברמה בינונית פלוס, ואנשי עירו הם טיפוסים שאם יהיה עליו אזכור בעיתון לא ייכנסו לחנותו ויש לו אשה ושמונה ילדים, כהרי אדם שיש עליו מספר עדויות שהוא גונב את כל כלי הכסף והתכשיטים בביתם של האנשים שהוא מספק להם את הרהטים ואנשי עירו קלילים שבקושי יבחינו בפרסום והוא רווק צעיר שרק לפני חודש עבר לכאן מעיר לא ידועה. כמדומה שתומכי פירסום בכל מחיר טענו שגם אם אדם רק נחשד, צריך לפרסם, מפני שאז יבואו עדים נוספים. עינינו הרואות שזה קורה היום בפרשה עגומה בצפון (כיון שהאשכול כנראה ישרוד, אני מציין את עיקר העלילה בלי פרטים מזהים: רב מסויים בישיבה, שגם נתן ייעוץ ציבורי, נחשד בקשר מנצל שכלל לפי החשד גם קשרי עריות, עם הפונות. לאט לאט, עד לשעת הכתיבה כאן באשכול, הצטברו מתלוננות רבות). צריך לזכור שגם אם ההאשמות הן אמת, וגם אם מגיע לאדם איזה עונש, וגם אם ראוי לפרסם את כשלונותיו כדי שלא ילמדו ממנו, ליצור הרתעה, להראות שלא מעלימים ולא מטשטשים, למנוע מתלמידיו שילכו אחריו, ועוד - יתכן גם שהענישה בפירסום היא חמורה מדי יחסית למעשים. לעיל כתבתי שאין תשובות חד משמעיות, והנה זו שאלה מהסוג הזה. איננו יכולים להתאים במדוייק את הענישה לעבירה, אולי זה כשלעצמו דבר בלתי אפשרי. אז יש צדדים לכאן ולכאן. ראוי לפרסם מהטעמים שכתבתי. בוודאי שיש פגיעה באחרים, כמו המשפחה, ואולי גם בו עצמו יתר על המידה. לא תיתכן תשובה החלטית. ושוב, כל הפירוט הזה מצדיק פירסום, או עשוי להצדיק פירסום, אבל רק בזהירות, ובוודאי שלא מתוך "זכות הציבור לדעת". כמדומה שהזכות לפרטיות חשובה יותר, ובכלל, האם יש "זכות הציבור לדעת" במכלול הזכויות הטבעיות הראויות? מהיכן יצא העגל הזה? זו הייתה צעקתי העיקרית: גם מזווית דמוקרטית ולא יהודית - מהיכן המציאו 'זכות' כזו? (=ביטוי שבא לציין שלילה של רעיון). אני יכול להוסיף המלצה אחת שעד כמה שידוע לי אין מקפידים עליה. מי שפירסם חשד, יהיה המניע שלו מה שיהיה, גם מניע ראוי, ובסוף התברר שהיה זה חשד שווא, חשוב מאד שיפרסם מידה כנגד מידה באותה מידת פירסום את התיקון. זה לא מועיל לגמרי (וגם בגמרא אמרו שיתכן שיהיה מישהו באמירה ראשונה ולא באחרונה) אבל זה המינימום ההכרחי. לכן, אם עיתון, או אתר, מפרסם שפלוני נעצר או נחשד בעבירה, ובסוף התברר שזו היתה השמצה (ויש השמצות, ויש מאשימים מדומיינים), חובה לפרסם את התיקון: לא היו דברים מעולם, סליחה.  לב העניין הוא להבין שזה לא ערך לעצמו אלא שיקול תועלתני, ולכן הנה מספר המלצות נוספות: 1. לבדוק האם יש אפשרות להשיג את התועלת בדרך אחרת. 2. לא להמשיך לפרסם לאחר שכבר הושגה התועלת. 3. לפרסם בצורה מכובדת ולא כזו שרוקדת על הדם. 4. לשקול  נזק מול תועלת כנ"ל, ושניהם - בייחס לרמת הסבירות שבחשדות. או בקיצור, ללמוד את כללי לשון הרע לתועלת של החפץ חיים, ולהכניס שכל ישר והגינות בסיסית לשיקולים. או יותר בקיצור, כפי שניסח זאת הוגה דעות קדמון מהמאה הראשונה: "דעלך סני - לחברך לא תעביד".

ותודה על ההתייחסות הנרחבת.

ירוחם,

חן חן על הפרשנות המחודשת.

אבל ברשותך לא ברור לי מדוע צריך לדעת הכל, והיכן זה נעצר. גם כיום זה כבר כולל מצב בריאותי והצהרת הון, בעתיד זה יכלול כנראה גם קורא מחשבות צמוד.

ירוחם,

השאלה היא האם כל אדם שאתה עומד ליצור איתו אינטראקציה כלשהי צריך לעבור תחקור בריאותי כלכלי והתנהגותי מקיף, רק בשל העובדה שאתה שוקל ליצור איתו את אותה אינטראקציה.

אתה רשאי לדרוש לדעת את כל הפרטים על אדם לפני שאתה בוחר בו, אבל סביר יותר שהבחירה שלך לא תלקה בהרבה אם לא תדע את כל זה.

נ.ב. הרמז שלך לעניין אריה דרעי לא ראוי ולא נכון. דווקא בהצהרת ההון שלו התברר שאין לו כמעט כלום מלבד דירתו ורכבו. אם אינני טועה היה לו גם איזה סכום של 100000 דולר. שזה סביר בהחלט למי שקיבל משכורת של שר ואשתו ניהלה רשת מוסדות במשך שנים.

עלי להודות שלא.

נחמד
סתם בשביל הידע. בהצהרות ההון לא התברר דבר. מדובר בהצהרה שאין מאחוריה דבר (למען הבהירות: לא מדובר בתצהיר שאם הוא שקרי מדובר בעברה פלילית, אלא בתשובה לשאלה עיתונאית וכנראה שלחלק נכבד לפחות מהנשאלים כבר יצא לענות על שאלות כאלה בשקרים, ובודאי שלנדו"ד).

חברה,
אתם צרכים להגיע למסקנה לגבי הנושא העיקרי של האשכול, לפני שאתם דנים בנושא הנוכחי...
או במילים אחרות: עשו טובה, אנחנו לא בחדרי...

ירוחם
הפתרון?!

תוקן על ידי כמדומני ב- 07/07/2015 20:25:49

הרבה מעבר לכך בשם זכות הציבור לדעת מתיר בית המשפט לפרסום דברים שהיה נמנע מפני סיבות של פגיעה בפרט וזאת כאשר לא מדובר בנבחר ציבור שאפשר לומר שנבחר על דעת התרבות הקיימת.


אני חושב שזה פשוט יותר הטבע קובע את הזכויות - דבר שהטבע האנושי שואף אליו הוא זכותו של האדם כמובן בהתחשב בזכויות של הפרטים האחרים.   

הטבע האנושי שואף לידע ומכאן הזכות הטבעית 

כמדומני 

יש כאן שתי נושאים

 1 זכות הידיעה האם זה עיקרון נכון לכשעצמו זה היה הנושא שפתח את האשכול ועל זה עניתי שהזכות מוקנית מכח הטבע כמו הזכות לקבץ הון ועוד.

נושא 2 הוא כשזה מתנגש עם ערך אחר כגון זכות הפרטיות (שגם היא מוקנית מאותה סיבה) או כל ערך אחר באיזה מידה ניתן לה זכות קדימה וזה אי אפשר להגדיר בקצרה. 
כמו הזכות לקבץ ממון שנדחית מפני זכות הקניין.

3  הסיבה שלא מתייחסים (מספיק) לנזק נפשי שיותר קשה להגדירו ולכן גם כאשר הוא וודאי קיים לא שמים לב אליו (שלא כדין. כדבריך).