הבית היהודי

בעם ישראל מודל זה הוא חדש יחסית. בתנ"ך מתוארות משפחות פוליגמיות ללא שום הסתייגות. גם להלכה אדם יכול לשאת נשים כפי שיכולתו הכספית עומדת לו. התלמוד מודע היטב לעובדה ששתי נשים הנשואות לאותו אדם, הן צרות זו לזו, וחזקתן שונאות זו לזו (רמב"ם, הלכות גירושין פ"ג הל"ג). שנאתם היא ברמה שצרה מסוגלת להעיד שהבעל מת, רק כדי שצרתה תינשא שלא כד ובסוף תאסר על הן על הבעל הראשון והן על הבעל השני.

בקהילות אשכנז התפשט חרם דרבנו גרשם האוסר לשאת שתי נשים. בקהילות המזרח היה נהוג לשאת שתי נשים עד הדור האחרון. משפחות פוליגמיות עלו מתימן, ואף הבאבא סאלי היה נשוי לשתי נשים. עם קום המדינה, הרבנות הראשית וחוק המדינה אסרו על פוליגמיה, אך עד היום ישנם רבנים ספרדים שאינם מקבלים את האיסור הזה.

המושג זוגיות כולל גם הדדיות בפירוק הקשר, לאף אחד מבני הזוג אין זכות בלעדית לפירוק הקשר ביניהם. ניתן לפרק את הקשר רק בהסכמה הדדית. אנחנו יודעים שאין לגרש אשה בעל כורחה, אולם גם איסור זה הוא חדש יחסית, גם הוא מחרמותיו של רבנו גרשם, וכנראה שהוא התקבל בכל קהילות ישראל.

אחרי חרמות דרבנו גרשם, מודל הזוגיות הוא יותר סימטרי, אך כמובן שאינו סימטרין לחלוטין. האיש הוא שקונה את האשה ולא להיפך. קיתונות של דיו נשפכו על השאלה האם מותר שגם האשה תיתן לבעל טבעת בחופה. המתנגדים לכך טוענים שקידושין הם מעשה של הבעל בלבד ותפקיד האשה הוא להיות מסכימה סבילה בלבד. נתינה הדדית של טבעות משנה את משמעות הקידושין. גם אחר חרם דרבנו גרשם, בשעת הצורך מתירים לאיש לשאת אשה שניה, אך כמובן שאין אפשרות להתיר לאשה להתחתן עם גבר נוסף.

הרמב"ם בהלכות אישות פרק ט מגדיר היטב את אי הסימטריה:

יט וכן ציוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו, ואוהבה כגופו; ואם יש לו ממון, מרבה בטובתה כפי הממון. ולא יטיל עליה אימה יתרה; ויהיה דיבורו עימה בנחת, ולא יהיה עצב ולא רוגז.

כ  וכן ציוו חכמים על האישה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדיי, ויהיה לו עליה מורא, ותעשה כל מעשיה על פיו, ויהיה בעיניה כמו שר או מלך:  מהלכת בתאוות ליבו, ומרחקת כל שישנא.  וזה הוא דרך כל בנות ישראל ובני ישראל הקדושים, הטהורים בזיווגן; ובדרכים אלו, יהיה יישובן נאה ומשובח. 

הבעל הוא מלך, אבל עליו להיות מלך נאור. אם הנתין אינו מקבל את מלכותו הנאורה, זכותו לאכוף עליה את מרותו, כמבואר בפ"ב מהלכות אישות הלכה י:

י כל אישה שתימנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותןכופין אותה ועושה, ואפילו בשוט.

תוקן על ידי צופרהנעמתי ב- 02/08/2015 14:18:41

כדי לבדוק את הנושא לעומקו, מומלץ לא להסתפק בציטטות אלא לנסות לרדת לעומקם של דברים.

בבראשית ב:יח נאמר:

וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים לֹא־טוֹב הֱיוֹת הָֽאָדָם לְבַדּוֹ אֶֽעֱשֶׂה־לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּֽוֹ:

האם הבדידות היא שאינה טובה, פירש רש"י: "שלא יאמרו שתי רשויות הן הקדוש ברוך הוא יחיד בעליונים ואין לו זוג, וזה יחיד בתחתונים ואין לו זוג:". הווה אומר לא הבדידות של האדם היא המביאה ליצירת האשה, אלא הטעות התיאולוגית שעלולה להיווצר אם האדם יישאר יחידי.

בבבלי יבמות סג ע"א:

אשכחיה רבי יוסי לאליהו, א"ל: כתיב אעשה לו עזר, במה אשה עוזרתו לאדם? א"ל: אדם מביא חיטין, חיטין כוסס? פשתן, פשתן לובש? לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו?

ר' יוסי תהה במה אשה עוזרת לאדם? וכפי שנראה לכל אורך הדיון, העזרה אינה רוחנית ואינה חברתית, אלא פרקטית לחלוטין. הזכר מביא חטים שאינו יכול לאוכלם, האשה עושה מהם לחם, והוא הדין בביגוד.

במשנה בכתובות נט ע"ב פורטו רשימות המלאכות שאשה עושה לבעלה. התלמוד אורמ שהמשנה אינה כדעת ר' חייא:

דתני ר' חייא: אין אשה אלא ליופי, אין אשה אלא לבנים; ותני ר' חייא: אין אשה אלא לתכשיטי אשה;

ר' חייא סובר שאשה אינה מיועדת למלאכה, אלא או ליופי או לבנים או שהבעל יקנה לה תכשיטים כדי שתתנאה בהם. הן מהמשנה והן מר' חייא נלמד שאין ייעוד רוחני או חברתי באשה.

מכל האמור לעיל למדנו שהקשר הוא תועלתני, הגבר זקוק לעזר, הוא מקבל את האשה. הגישה הליברלית ביותר מפנה את האשה ממלאכתה ומשאירה אותה כנושאת תכשיטים.

אמור להיות קשר של אהבה והתלמוד מעריך את מי שאוהב את אשתו, כפי שלמדנו ביבמות סב ע"ב:

האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו, והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה, והמשיאן סמוך לפירקן, עליו הכתוב אומר: וידעת כי שלום אהלך.

זו מעלה, אך ודאי שאינה חובה הלכתית (ואהבה יכולה להיות חובה הלכתית !). התלמוד מגנה את מי שבועל אשה שאינה אהובה לו. בנדרים כ ע"ב:

וברותי מכם המורדים והפושעים בי - אמר רבי לוי: אלו בני תשע מדות, בני אסנ"ת משגע"ח: בני אימה, בני אנוסה, בני שנואה, בני נידוי, בני תמורה, בני מריבה, בני שכרות, בני גרושת הלב, בני ערבוביא, בני חצופה,

ההגדרה כאן היא שלילית בלבד, אוי למי שבועל שנואה או למי שבועל מתוך מריבה.

שיר האהבה הגדול בתנ"ך הוא שיר השירים. הכל שיר השירים הדוד והרעיה משבחים זה את זו בתכונותיהם הפיזיות, אולם לא מצאנו מילה על התכונות הרוחניות, לא מידות, לא השכלה ואפילו לא אהבת תורה. אולי עצם העובדה שאני נזקק כאן למושגים מודרניים יחסית, מלמדת שהמושגים האלו אולי כלל לא היו קיימים בתקופת המקרא וחז"ל.

דוגמא אולי קיצונית להעדר היחס בין הבעל לנשים הוא המסופר בתלמוד במסכת סנהדרין ע ע"ב, ששם בפי בת שבע את התוכחה לדוד:

מה בר בטני - כל הנשים של בית אביך כיון שמתעברות שוב אינן רואות פני המלך, ואני דחקתי ונכנסתי, כדי שיהא לי בן מזורז ומלובן.

כאשר אשה מנשות המלך התעברה, היא כבר לא רואה את פני המלך. בת שבע משתבחת בעצמה שהיא נדחקה כמעוברת לדוד, כדי שיקיים עמה יחסי אישות.[1] כנראה שיתר הנשים עברו את תקופת ההיריון לבדן. ואם הם נבעלו למישהו אחר, כפי שאירע, הן נשארו אלמנות חיות.

תוקן על ידי מואדיב ב- 02/08/2015 16:16:32

תניא היה ר"מ אומר מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה מפני שרגיל בה וקץ בה אמרה תורה תהא טמאה שבעה ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה

הפמינסטית המצויה תשאל להיפך, מדוע לא קבעו שהבעל מנודה שבעה כדי שאשתו לא תקוץ בו. על משמעות הלכות נידה הארכתי כבר ב http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=2969026&whichpage=4&forum_id=1364#R_14

אעתיק כאן חלק מהדברים:

כשיש בית מקדש קיימים גם דיני טומאה וטהרה. האם מישהו נתן דעתו למשמעות של דינים אלו? יש להם השלכות שנראה שאף אחד לא נתן עליהם את הדעת, וגם מי שנתן מתאמץ להדחיקם במידת האפשר.

אתחיל במעמד האשה, אנו גאים במעמד האשה כיום (גם בחברה החרדית), ביכולת העבודה והלימוד שלה במקביל לגידול ילדים ואחריות על התא המשפחתי. כאשר נוהגים דיני טומאה וטהרה, האישה היא נידה = מנודה כפשוטו. אחרי כל הכרכורים, אם מדובר בבית של כהן או של חבר, או בתקופת הרגל, אין ברירה אלא לסגור אותה בחדר צדדי ושלא תיגע בדבר. אוי ואבוי אם היא תישן על מטתה הקבועה, שכן המיטה תהפך לאב הטומאה ותטמא את כל הנוגע בה. עליה ללון בבית הטומאות וכמובן שאינה יכולה לנגוע באוכל של בני הבית (בעיקר הגברים) הטהורים. סטטיסטית, היא לא תשתתף בלפחות ברבע מסעודות השבת המשפחתיות (עוד אגדה מודרנית) וכמובן שלא תיטול חלק בחגים ובמועדים. מכאן גם שחייבים לגור במשפחה מורחבת ולא במשפחה גרעינית כנהוג אצלנו. הילדים שלא טעמו טעם חטא, חזקתם שהם טמאים כי נשים נידות מגפפות אותן. כלומר, בדרך כלל אב ובן אינם יכולים לסעוד יחד, כי חזקתו של הבן שהוא טמא, אלא אם כן האב יטבילו ויחכה ללילה.

האם ניתן לבנות מוסדות לימוד לבנות בצורה כזו? האם סביר שבת תפסיד בקביעות רבע (אם לא חצי) מחודש הלימוד? האם נבנה בכיתות אגף טהורות ואגף טמאות (כמו בסמינר בעמנואל)? האם לא תהיה רתיעה מללמד טמאות דברי תורה? האם ניתן להחזיק פנימיה לבנות? האם אשה תוכל לעלות לרכב כלשהו בימי נידתה, הלא הרכב הוא מושב והוא ייהפך מיידית לאב הטומאה.

דיני טומאה וטהרה מהווים סתירה לגדרי הצניעות שגדלנו עליהם. כיום רק שני אנשים בעולם אמורים לדעת אם אשה היא נידה, היא ובעלה. בסביבה שדינים אלו נוהגים בה, כל צוציק בן חמש יודע אם אמו, אחותו, ושאר קרובותיו הן נידות, הוא יודע גם אם מישהו בעל נידה. אם כיום איש מקיים יחסים עם אשה אזי שוב זה ענינם הפרטי בלבד, אולם כשנוהגים דיני טומאה וטהרה, כולם, בפרט בני הבית, יודעים מה אבא ואמא עשו בלילה (אין בסביבתנו מספיק שרצים לתלות בהם). אם זה נשמע מוגזם תראו בגמרא בברכות שכולם ידעו שהרב הוא בעל קרי.

ובהתייחס למה שכתבתי לעיל על הקשר הרוחני בין בני הזוג, כתבתי שם:

הואיל והאשה בזמן נידתה מורחקת (כדאי גם לא לדבר אתה, כידוע, שמא בטעות היא תירק על המדבר אתה) מהו היחס בין בני הזוג? אם בכלל קיים מושג זוגיות בחברה שאין בה חדר"ג, קיימת אגדה מודרנית שזמן הנידות מיועד לשיפור היחס הרוחני בין בני הזוג בשעה שאין ביניהם מגע פיזי, אך אין לה אחיזה במקורות (ומי שרוצה שיעיין בפירוש הרמב"ן על התורה). על מה בכלל מבוססת התשתית הרוחנית בין בני זוג, אם האשה מנועה מתלמוד תורה שאמור להיות התוכן העיקרי של הגבר?

שאלה נוספת שעולה מיידית היא, אם חז"ל ראו בהרחקה בת שבעה ימים כהרחקה אופטימלית לשמירת רעננות הקשר, האם השבועיים שלנו אינם דווקא פוגעים בקשר, אולי זו הרחקה ארוכה מדי שרק יוצרת לחצים מיותרים?

תוקן על ידי צופרהנעמתי ב- 02/08/2015 16:11:47