אתם זוכרים אותי, קוני?
אז אני כבר לא סתם קוני. אני בן של אדמור!
זה התחיל בשעה שפיטרו את אבא מן הצרכניה שבה עבד בתור סגן מנהל סידור מדפים. זה לא שפעם היה לנו הרבה כסף. ממש לא. אבל עכשו המצב נהיה ממש קשה. ממש ממש קשה.
אפילו את הסוכריות החמוצות שלי הפסיקו לקנות לי.
אבא חיפש עבודה ולא מצא. אמא חיפשה עבודה בתור קופאית אבל היתה לה משרה חלקית. וזה לא היה מספיק.
אני זוכר שהלכנו לקבר של שמואל הנביא להתפלל. אמא אמרה שזו סגולה גדולה. היא רצתה בעצם לנסוע למירון, או לעמוקה, אבל לא היה לנו כסף. ולשמואל הנביא הלכנו ברגל.
חשבתי שנראה אותו, את שמואל הנביא, וכבר דמיינתי איך הוא נראה לפי מה שלמדנו בגמרא. אבל לא היה שם שום נביא. רק חדר אפל עם הרבה נרות וכל מיני יהודים עם תהלים.
אמא בכתה וביקשה מהנביא שיסדר לה פרנסה. (והיה שם משוגע שצעק שלא מתפללים לנביא, רק להשם, איזה משוגע מוזר, אבל זה סיפור אחר).
ואז באה הישועה.
היה כנס משפחתי של אבא עם הבן דוד שלו. מתברר שאבא שלנו הוא נכד של האדמור מפלצולסק על הדנובה. הבן דוד רצה לארגן כנס משפחתי בחוץ לארץ, ולא היה לנו כסף לנסוע איתו. ואז הוא אמר שהוא מוכן לשלם, על אבא ועלי ואולי גם על לייזר. אבל לייזר היה עסוק בפרנסה משלו. הוא מקים ארגון חסד (וגם זה סיפור אחר).
בסוף בסוף התברר למה. הבן דוד רצה להתמנות לאדמור החדש מפלצולסק! כבר יש לו שני גבאים. והוא הזמין כתבה מאחד המקומונים. ויש לו כבר בית כנסת, בעצם צריף קטן, אבל מה זה חשוב.
אבא ואמא הסתגרו בחדר לבד ואסור להפריע להם. אבל אני הייתי על המרפסת ושמעתי דרך החלון.
אמא אמרה לאבא שגם הוא צריך להיות אדמור. ואבא צחק ואמר שמי שקשה לו ללמוד דף גמרא, ובקושי לומד דף יומי ואם משתתף אז הוא לא מבין את התוספות, לא יכול להיות אדמור. ואמא ממש צעקה ואמרה שבשביל להיות אדמור לא צריך להיות תלמיד חכם. ואבא אמר שהוא גם בקושי מכוון בתפילה, במיוחד בזמן האחרון עם הדאגות. ואמא שוב אמרה שלא צריך להתפלל. רק לחלק ברכות וללכת עם מעיל פרווה כזה.
אני נורא התרגשתי. יש לנו כבר שני ילדים בחיידר שאבא שלהם נהיה אדמור. אולי גם אני אהיה?
לאבא לא היתה ברירה. והוא יהיה האדמור מפלצולסק ירושלים. (הבן דוד הוא האדמור מפלצולסק בני ברק אז זה בסדר).
אתמול הגיע החסיד הראשון. היה לו זקן ארוך ופנים מודאגות. לא היה אף אחד בבית אז אני פתחתי את הדלת והכנסתי אותו. אבא ישב בסלון, ולפניו היה פתוח ספר שבחיים לא ראיתי. משהו בחסידות, שהוא לא היה קורא אף פעם. החסיד הגיש לי פתק וביקש שאתן לאבא את הקוויטל. ושאל איפה שמים את הכסף.
הוא נכנס לאבא ואני סגרתי את הדלת. אחרי כמה זמן הוא יצא, ונראה מאושר, ואמר שאבא בירך אותו שימצא שידוך לבת שלו. ואני רציתי לשאול למה זה יעזור. אבל שתקתי.
אמא בינתים חזרה ונתנה לי שוקולד אמריקאי אמיתי שהיא קנתה במכולת, ולקחה את הכסף מאבא כדי לסגור חלק מהחוב שלנו שם. והיא חייכה אלי, וצבטה לי בלחי, וקראה לי: הגבאי הקטן שלי.
אני רק פוחד שאצטרך ללבוש וסט קטן כזה כמו שלובשים הילדים של האבאים שנהיו אדמורים בחיידר שלנו. אני לא אוהב את זה בקיץ, למרות שזה יפה ומבריק.
אתם חושבים שיצלמו אותי למקומון? אבא עומד לנסוע לפלצולסק על הדנובה כדי לבקר בקברי הסבא והמשפחה ולהתפלל על כל החסידים. גם אני נוסע!
רק דבר אחד אני לא אוהב. בינתים אני לא רק הבן אלא גם הגבאי. ואחד הילדים בחיידר, שימעלה, שאבא שלו נהיה האדמור מקופלוביץ על הויסלה, אומר שהאח הגדול שלו כל הזמן דוחף החוצה חסידים ולא נותן להם זמן לדבר עם אבא יותר מדי. אחרת הם יגלו שהוא עושה הצגה. גם אני אצטרך לעשות את זה? אני לא אוהב לדחוף.
