דרשת יוהכ"פ תשעו: על התשובה האינטלקטואלית

נתחיל במבוא. מה נכלל ב"להיות יהודי"? כוונתי לשאול לא על המונח המילוני אלא על הראוי. ליתר דיוק: הראוי האורתודוכסי (כמוני) או היהודי התורני.

נדמה שכולנו יודעים את התשובה, אבל אין תשובה אחת. יהדות כוללת דברים רבים. מצוות, מה שמכנים "שולחן ערוך", אמונות מסויימות, י"ג עיקרים והמסתעף. אבל כמו מילים רבות חשיבות בחיינו, גם כאן, במונח "יהדות" במובן של אוסף אמונות, יש עיקר ויש פריפריה (=סביבה). יש את מה שנחשיב (שראוי להחשיב) כעיקר ומה שייחשב כפחות עיקרי. מה שעליו יש לקיים מצוות תוכחה, ומה שאפשר לעבור עליו לסדר היום ולומר: נו, מה לעשות. ואולי אפילו להיות לגביו פלורליסטי. הוא בדרכו ואני בדרכי.

איך זה בא לידי ביטוי בצד האינלקטואלי, במה שאני מאמין ובמה שאסור להאמין?

הנה דוגמאות:

היהדות התורנית כוללת אמונה באלוקים שנתן לנו את התורה ושאליו אנו מתפללים ושהוא שומע תפילה. אלו שיאמרו שזו, היותו שומע תפילה, רק אמונה הכרחית במובן של הרמב"ם של מורה נבוכים, לגביהם נניד ראש ונצטער. ואף נגדירם כמי שחסר להם ביסודות האמונה.

ויש עוד אמונות שקשה יותר להכריע בהן מי הצודק ומי האפיקורס. ועם כל זאת, ויכוח עליהן עלול לשסע את הקהילה, אפילו את המשפחה - וכל שכן את האדם עצמו.

הבה נעסוק רק במה שבין האדם לעצמו, ביני לבין עצמי. האמונה בתורה שהיא מכלול הידע האפשרי - ואמונת חכמים. האם הדוגמאות הבאות מוכרות לכם?

שאלה: האם התורה כוללת את כל המדעים כולם?

אם לא - מה עושים עם הקביעה שכן? לפחות כך טען אחד מגדולי ישראל, הרמב"ן.

אם כן – אז איך אפשר להבין שהגמרא כוללת קביעות שהן מפוקפקות מבחינה מדעית? או שמא עלינו לפרש אותן בכוח נגד פשוטן ובלבד ש"נציל" אותן? לדוגמא, אם חז"ל אמרו שהשמש עוברת במין מנהרה מעל הרקיע וחוזרת למקום מוצאה, או שאמרו שהיא עוברת מתחת לארץ כדי לחזור למקום מוצאה במזרח, זה "ברוחניות".

האם נעדיף לטעון שהתורה אכן כוללת את כל הידע האפשרי, אבל חכמים לא תמיד הכירו וידעו אותו? זה מעורר שאלה חמורה אחרת. האם חז"ל יכלו בכלל לטעות בעניני מדע?

הנה הדוגמא המפורסמת ביותר מן התלמוד, ובה חכמים עצמם התייחסו לידיעתם בעניני מדע.

הסוגיה נמצאת בפסחים צד ב

תנו רבנן, חכמי ישראל אומרים: גלגל קבוע ומזלות חוזרין, וחכמי אומות העולם אומרים: גלגל חוזר ומזלות קבועין. אמר רבי: תשובה לדבריהם - מעולם לא מצינו עגלה בדרום ועקרב בצפון...

חכמי ישראל אומרים: ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע, ובלילה למעלה מן הרקיע. וחכמי אומות העולם אומרים: ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע, ובלילה למטה מן הקרקע. אמר רבי: ונראין דבריהן מדברינו, שביום מעינות צוננין ובלילה רותחין.

הרמב"ם ראה כאן דוגמא מופתית לנכונותם של חכמים ללכת אחרי האמת ולהודות שטעו. אחרים פירשו שחכמי ישראל צדקו ומה שחכמי אומות העולם הצליחו בו הרי זה להציג טענות מרשימות. אבל עדיין חכמינו הם הצודקים וחכמי אומות העולם הם הטועים.

הבעיה היא כמובן ששתי הדעות לא נכונות, מפני שהויכוח האסטרונומי הזה הפסיק להיות רלוונטי מאז שהופיעו הטלסקופים ובמיוחד בימינו, כאשר אפילו ילד יודע שאין גלגלים שבהם קבועים הכוכבים שנקראים "מזלות" ואלו בעצם מערכות שמש רחוקות. זה שחכמי האומות טעו, זה ממש לא נורא. אבל איך חז"ל טעו בכך?

האמנם אפשר לפרש שהדיון על הגלגלים והמזלות אינו עוסק באסטרונומיה אלא במערכת על טבעית, "רוחנית"? שהשמש עוברת מתחת לארץ או מעל לארץ מבחינה רוחנית ולא פיזיקלית?

יש מי שניסה "להציל" כך את כבוד חכמינו. אבל דברים אלו לא ייתכנו. לא בסוגיה זו. הלא חכמים הביאו הוכחה פיזיקלית להשפעת השמש הקרובה לתחת הארץ. ועל הוכחה זו הסתמכו כדי לקבוע הלכה: אופים מצות רק במים שלנו (כלומר, שעברו לינת לילה מחוץ למקור המים בקרקע) מפני שהחמה מחממת אותן מתחת לקרקע!

זה לא המקום היחיד שכואב. אם נמשיך מכאן למדרשים, האם באמת נוכל להסכים לפירוש שמביא רש"י בשם המדרש שרבקה שאבה מים לאליעזר וגמליו כשהיתה בת שלוש? כפי שכתבתי על זה בעבר, זה עושה אותה לא מיוחדת אלא ממש מפלצת. איך אפשר להבין שבת שלוש תישא כד כבד כדי להביא לפרנסת ביתה? (להבדיל, על הרקולס סיפרו היוונים שחנק נחש בהיותו תינוק בעריסה. אבל שם המטרה היתה להעצים את כוחו. כאן רוצים לעשות ממנה חצי הרקולסית?).

יש שאלות רבות דומות לאלו. והן מעמידות את האדם הנבוך בדילמה שתיאר הרמב"ם ב"מורה נבוכים": האם לוותר על אמונתו בדברי חכמים ולהישאר עם מה שנראה כ"שכל הישר" או לוותר על השכל הישר ולהאמין לחכמים אבל גם להאמין שחכמים תבעו מאיתנו להאמין בדברים שציינתי כאן ודומיהם?

כידוע מהקדמתו ל"מורה נבוכים", הרמב"ם קיוה לפתור את הדילמה על ידי שיראה כי היהדות (מונח שלי, לא שלו) אינה זהה לאמונות בלתי אפשריות, ולכן אין צורך לבחור באחת משתי האפשרויות הבלתי אפשריות הללו.

לי יש תשובה משלי לשאלות אלו. אבל כדי שיהיה אפשר לקרוא את התשובה (שלי ותשובות של אחרים) – שבה לא אעסוק כאן (בקצרה: לא כל דבר זה "פשט" ויש דברים שבאים בתור סיפור יפה להבליט רעיון) – כדי להיות מסוגלים להיפתח לצורת מחשבה כזו, אז צריך להיות מסוגלים לבחון את השאלות לא בפחד, לא ברגשות אשמה, ועם מוכנות לחרוג מתפיסה נוקשה של "ככה זה וזהו זה".

וגם זה עלול להיות יותר מדי לאדם המאמין שפוחד שגישה כזו היא אפיקורסות.

אז זו הצעתי לתשובה אינטלקטואלית – ולשינוי החינוך שאנו מעניקים לילדינו.

מסע הבירור של האמת היהודית מתחיל בצעד אחד. עוד לפני העיון ועוד לפני הרצון לעיין ולבחון, צריך דבר אחד שייראה – בעינים חשדניות - מרחיק לכת, ואולי הוא באמת כזה

פתיחות אינה איסור. צריך מוכנות לשאול. מוכנות לבדוק. וגם מוכנות לומר שדברים אולי אינם פשט. שאלה אינה עבירה. ויש תשובות גם אם הן אינן מה שלמדנו בגן.

כדי שנוכל לקבל תשובות מהסוג הזה, כדי לאפשר לנו לשרוד בתור יהודים, אני מבקש להציע דבר קטן בהרבה.

לדעת שיש הבדלי רמות ודרגות בהבנה ובידע. לדעת בעצמנו ולהנחיל זאת לילדינו!

לפעמים נדמה לי, שגדולי הדורות האחרונים האמינו שבתחום האינטלקטואלי האדם נתבע להיות ילד קטן עם הבנה של ילד קטן. וזה לא רק רבי נחמן מברסלב אלא גם החפץ חיים והרב שך ומי לא.

מדוע רמת גן, אם תרשו לי משחק מילים?

תפיסת העולם שלנו, החרדית (ולפעמים גם אצל אחינו החרדים לאומיים) מבוססת על אמונה במדרשים כתיאורים היסטוריים, על העקרון של אמונת חכמים במובן שחכמים לא יכלו לטעות ולא טעו, ועל האיסור לרכוש ידע אקדמי וחילוני (לא רק רבנים חרדיים דורשים זאת אלא גם רבנים דתיים לאומיים כגון הרב טאו וגישה המחייבת להתייחס לרש"י כאל פשט המקרא של הרב קופרמן).

האמונות האלו מוקנות לילד הרך בתהליך שמתארים הסוציולוגים בתור "תירבות" בגן, בתלמוד תורה, בבית הספר בכיתות הנמוכות. ושוב הוא מוצג כחיוב גמור על ידי מפורסמים לגדולי תורה, למעשה על ידי גדולי תורה ממש, כמו הרב קוטלר שאמרו בשמו שאסור ללמוד תנ"ך אלא לילד או לתלמיד חכם, כנראה שמא ימצא קושיות על דרך הפשט מן התנ"ך על הגמרא.

וכמובן, המסרים האלו נמסרים כל שנה בליל החינוך הגדול של עם ישראל, בליל הסדר, כאשר סיפור ההגדה מלווה במדרשים רבים, כגון מספר המכות העצום שספגו המצרים, הצורות המגוונות, המפחידות והנוראות, שבהן ניתנו להם המכות. ובימינו, בעידן הספרים המצויירים, הילד רואה לפניו את המצרים (עם הפנים המגעילות שהצייר תורם להם) סובלים מכל המכות לפי כל המדרשים. ומה יעשה הילד ולא יאמין?

ואז, אם הוא נתקל בסתירות מן המדע, הוא מוצא את עצמו במצבו של הנבוך שתיאר הרמב"ם. אלא שהמצוקה קשה עוד יותר, והדרך לפתרון סגורה בפניו. אסור לשנות ממה שלמדת אצל הגננת!

וזה מה שאני בא לתקן, להציע תיקון.

הבקשה שאני מבקש, ההמלצה שאני ממליץ, היא לא לשנות את מה שמלמדים את הילדים – רק להזכיר להם שמה שהם לומדים היום זה לפי כוחם והבנתם. כשיגדלו, יבינו יותר לעומק.

רק זה. לזכור ולהזכיר, ללמד ולשנן, שכל מה שאנו לומדים במדרש ובתלמוד הוא לפי הבנה פשטנית שמתאימה לילדים. והגדולים מבינים יותר לעומק.

אם ילד חכם ישאל למה הכוונה, אפשר לומר לו שמה שמובן לילד באופן אחד טעון הרבה הרבה הסבר. ואפשר לתת לזה דוגמאות מכל חיינו, אפילו, נניח, באופן שבו החשמל דולק. האם לא צריך ללמוד יותר כדי לדעת איך נדלק האור כאשר לוחצים על המתג? לא חייבים להסביר איך זה עובד, רק שיש כאן הרבה ללמוד, ואז הכל נראה אחרת.

הלימוד הזה, שבעצם לפי פשטות מילותיו מוסכם על כל החוגים והזרמים, אלא שהוא מתפרש אחרת בכל חוג, הוא הוא ההצלה הגדולה שאני יכול לקוות לה.

מכאן ואילך הכל בידי האדם עצמו. מי שנשאר ברמת גן, שהמדרשים נראים לו אמת ואינו סובל מקשיים כיצד לחיות עם דרישת אמונה כזו, מה יש לומר לו? אמונתו תמימה וזהו.

אבל מי שאמונתו התמימה דווקא תובעת פתרון לקשיים, שלגביו התמימות היא לשאול שאלות והשתקה של המחשבות היא צביעות וייסורי נפש – עבור בני עליה אלו פתחנו שער בפני עליה נוספת, בצד האינטלקטואלי. חסכנו להם מראש את הייסורים הנפשיים של מי שפוחד שההעזה לשאול היא עבירה, וההרהור שמא פן ואולי דברים אינם כפשוטם אף הוא אינו שקר ואינו חטא.

ואת נפש ילדינו הצלנו. ובעצם, גם את נפשנו, הקוראים החדשים והישנים כאן בפורום.

בפסקה אחת:

לא כל מה שלומדים בגן הילדים הוא פשט שחובה להאמין בו. יש רמות שונות של הבנה בהתאם לגיל, ולא רק הגיל הכרונולוגי (בן כמה אתה?) אלא גם הגיל בחכמה ובכוחות נפש. ואת הכלל הפשוט הזה יש להנחיל יחד עם המדרשים הנפלאים לגיל הגן, שיהיו מציקים וכואבים בגיל הבגרות.

האם צריך לבקש סליחה על הדברים שאני כותב? על הערעורים שאני מערער? על התשובות שאני מציע? האם מה שאני עושה הוא תיקון או קלקול? או גם וגם?

מדי פעם שואלים אותי את השאלות האלו. מדי פעם אני שואל את עצמי את השאלות האלו. ואני תמיד סבור שכן, שמה שאני עושה הוא מצוה. אבל אולי אני טועה. ואז עלי לבקש סליחה.

זו הבקשה הראשונה, אם כן. אני רוצה להועיל ולא להזיק. אני רוצה לתקן ולא לקלקל. ואני סבור שמה שאנו עושים כאן בדיונים בפורום הוא תיקון גדול – וה' שמח על מעשינו.

אבל עדיין, מכל מי שנפגע, מכל מי שציערתי, ואולי לא רק בהרהורים אלא גם בכתיבה, בזלזול, בהתנשאות. סליחה.

וגם – בהתעלמות. גם על זה אני מבקש סליחה.

מזה זמן, אולי שנים, שאיני מגיע כבעבר. והגדלתי לעשות בחודש האחרון. לאחר שהבלחתי כדי להעיר פה ושם, נעלמתי. לא עניתי באשכולות, וגם לא קראתי כל כך. לא עניתי למכתבים בתיבה האישית ואף לא במייל.

עם כולכם הסליחה.

מקוה שלאחר יום הכיפורים ובמיוחד בחול המועד הקרוב אתפנה יותר. בל"נ.

שנה טובה וגמר חתימה טובה לכולנו.

שנת תשובה. וצריך אדם לעשות תשובה לא רק על המעשים והמחדלים אלא גם לתקן אמונות שגויות. ותיקון אמונות אינו נעשה בכוח הזרוע אלא בבירור שמאפשר לנו להחליף את השגגה באמת. והצעד הראשון הוא כמובן לדעת שיש שגגות ויש פתרונות ועלינו המלאכה גם אם לא תמיד נוכל לגמור אותה וגם אם לפעמים היינו רוצים לעצום עינים ולא להסתכל לאמת בפנים.

אז שנה טובה של עליה והתקדמות בכל דבר – וגם ביהדות.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");