משנתו של שלמה המלך

פרק ב

 כב כִּי מֶה-הֹוֶה לָאָדָם, בְּכָל-עֲמָלוֹ, וּבְרַעְיוֹן, לִבּוֹשְׁהוּא עָמֵל, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.  כג כִּי כָל-יָמָיו מַכְאֹבִים, וָכַעַס עִנְיָנוֹגַּם-בַּלַּיְלָה, לֹא-שָׁכַב לִבּוֹ; גַּם-זֶה, הֶבֶל הוּא.  כד אֵין-טוֹב בָּאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה, וְהֶרְאָה אֶת-נַפְשׁוֹ טוֹב בַּעֲמָלוֹ; גַּם-זֹה רָאִיתִי אָנִי, כִּי מִיַּד הָאֱלֹהִים הִיא.  כה כִּי מִי יֹאכַל וּמִי יָחוּשׁ, חוּץ מִמֶּנִּי.  כו כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו, נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה; וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסֹף וְלִכְנוֹס, לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִיםגַּם-זֶה הֶבֶל, וּרְעוּת רוּחַ.


לפי פרשנותי [ואולי נורא מעוותת],שלמה המלך מציע למי שאוכל ושותה ורואה פירות בעמלו לא להוציא את העיניים לאחרים וזאת גם ראיתי כי מיד אלוקים היא ,

גם אם תראה צדיק וטוב לו רשע ורע לו אין זה אלא הבל ולמראית עין בלבד

פרק גיָדַעְתִּי, כִּי כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָםעָלָיו אֵין לְהוֹסִיף, וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ; וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה, שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו.  http://www.bhol.co.il/forums/includes/CuteEditor_Files/Images/anchor.gif); background-color: #ffffff; background-repeat: no-repeat;">טו מַה-שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא, וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה; וְהָאֱלֹהִים, יְבַקֵּשׁ אֶת-נִרְדָּף.  http://www.bhol.co.il/forums/includes/CuteEditor_Files/Images/anchor.gif); background-color: #ffffff; background-repeat: no-repeat;">טז וְעוֹד רָאִיתִי, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ:  מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע, וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע.וְגַם כָּל-הָאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה, וְרָאָה טוֹב בְּכָל-עֲמָלוֹמַתַּת אֱלֹהִים, הִיא.  יד יָדַעְתִּי, כִּי כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָםעָלָיו אֵין לְהוֹסִיף, וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ; וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה, שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו.  טו מַה-שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא, וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה; וְהָאֱלֹהִים, יְבַקֵּשׁ אֶת-נִרְדָּף.  טז וְעוֹד רָאִיתִי, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ:  מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע, וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע.  יז אָמַרְתִּי אֲנִי, בְּלִבִּי אֶת-הַצַּדִּיק וְאֶת-הָרָשָׁע, יִשְׁפֹּט הָאֱלֹהִים

כפי שכבר כתב בפרק הקודם ,הכללים של טוב ורע תחת השמש אינם נראים ומי שטוב לו זו מתת אלוקים,המשפט אינו נראה צודק לא לרשע ולא לצדיק[השגחה פרטית רואים רק אצל הנרדף?]אלוקים הטביע באדם יראה מלפניו וטבע האדם לחוש עין צופה [והמה ביקשו חשבונות רבים?]את הצדיק ואת הרשע ישפוט ה [למעלה מן השמש,,?]

 ב וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת-הַמֵּתִים, שֶׁכְּבָר מֵתוּמִן-הַחַיִּים, אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה.  ג וְטוֹב, מִשְּׁנֵיהֶםאֵת אֲשֶׁר-עֲדֶן, לֹא הָיָה:  אֲשֶׁר לֹא-רָאָה אֶת-הַמַּעֲשֶׂה הָרָע, אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.  ד וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת-כָּל-עָמָל, וְאֵת כָּל-כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂהכִּי הִיא קִנְאַת-אִישׁ, מֵרֵעֵהוּ; גַּם-זֶה הֶבֶל, וּרְעוּת רוּחַ.  ה  ח יֵשׁ אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי גַּם בֵּן וָאָח אֵין-לוֹ, וְאֵין קֵץ לְכָל-עֲמָלוֹגַּם-עיניו (עֵינוֹ), לֹא-תִשְׂבַּע עֹשֶׁר; וּלְמִי אֲנִי עָמֵל, 

כאן פוסק שלמה המלך כפי שנפסק בגמרא ,טוב לאדם שלא נברא משנברא ,[לא זכור שהגמרא מביאה ראיה מכאן]

כל מניעי האדם לפעול עלי אדמות הוא הקנאה,

לא שוה לעמול אם לא תשבע, [למה לא בעצם?]

'ברב חכמה רב כעס' – החכמה מביאה להתבוננות בעולם ומאפשרת לרדת לטיבו. החקירה הזו מלמדת את המתבונן כי המציאות רעה, כי אי אפשר לתקן אותה, ובעיקר, כי היא חסרת משמעות. דרישה מהותית פנימית של האדם היא למצא משמעות וערך לעצמו, אבל החקירה שערך סותרת את דרישתו, הוא מבין את הטראגי שבקיומו. הדבר מביא לתיסכול, התיסכול מוליד כעס, הכעס אינו מועיל בכלום.
כך גם: 'אמרתי אני בלבי את הצדיק ואת הרשע ישפט האלהים' – אני מבין את הפסוק כאמירה פנימית של האדם אל עצמו, כדרישה העומדת בסתירה למציאות שאין בה משפט אלא הבל. הנה הטראגי שבמצבו.

'היכן ההבל ורעות הרוח וצער הקנאה התאוה והכבוד המוציאין את האדם מן העולם?' – זה נאמר בהקשר של תפיסה אחרת ואינו מתאים לכאן. טעות לחפש התאמה. לפננו קול אחר הדורש הקשבה אחרת.
עודד

הרב עודד

הייתי מגדיר את תוצאות התיסכול כמכאוב לא ככעס ,כעס גם בדרך כלל מתפרש כהתפרצות זעם וזאת לא ראיתי באה עם החכמה,
לא הבנתי את אי ההתאמה של קנאה תאוה וכבוד לכאן,אשמח להסבר,

בגלל הביקוש הרב

א אַל-תְּבַהֵל עַל-פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל-יְמַהֵר, לְהוֹצִיא דָבָרלִפְנֵי הָאֱלֹהִים:  כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל-הָאָרֶץ, עַל-כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים.  ב כִּי בָּא הַחֲלוֹם, בְּרֹב עִנְיָן; וְקוֹל כְּסִיל, בְּרֹב דְּבָרִים.  ג כַּאֲשֶׁר תִּדֹּר נֶדֶר לֵאלֹהִים, אַל-תְּאַחֵר לְשַׁלְּמוֹכִּי אֵין חֵפֶץ, בַּכְּסִילִים:  אֵת אֲשֶׁר-תִּדֹּר, שַׁלֵּם.  ד טוֹב, אֲשֶׁר לֹא-תִדֹּרמִשֶּׁתִּדּוֹר, וְלֹא תְשַׁלֵּם.  ה אַל-תִּתֵּן אֶת-פִּיךָ, לַחֲטִיא אֶת-בְּשָׂרֶךָ, וְאַל-תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ, כִּי שְׁגָגָה הִיא:  לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל-קוֹלֶךָ, וְחִבֵּל אֶת-מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ.  ו כִּי בְרֹב חֲלֹמוֹת וַהֲבָלִים, וּדְבָרִים הַרְבֵּה:  כִּי אֶת-הָאֱלֹהִים, יְרָא.  ז אִם-עֹשֶׁק רָשׁ וְגֵזֶל מִשְׁפָּט וָצֶדֶק, תִּרְאֶה בַמְּדִינָהאַל-תִּתְמַהּ, עַל-הַחֵפֶץ:  כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ, שֹׁמֵר, וּגְבֹהִים, עֲלֵיהֶם.  ח וְיִתְרוֹן אֶרֶץ, בַּכֹּל היא (הוּא)מֶלֶךְ לְשָׂדֶה, נֶעֱבָד.  ט אֹהֵב כֶּסֶף לֹא-יִשְׂבַּע כֶּסֶף, וּמִי-אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה; גַּם-זֶה, הָבֶל.  י בִּרְבוֹת, הַטּוֹבָה, רַבּוּ, אוֹכְלֶיהָ; וּמַה-כִּשְׁרוֹן, לִבְעָלֶיהָ, כִּי, אִם-ראית (רְאוּת) עֵינָיו.  יאמְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד, אִם-מְעַט וְאִם-הַרְבֵּה יֹאכֵל; וְהַשָּׂבָע, לֶעָשִׁיראֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ, לִישׁוֹן.