גודלה של מצרים והרמב"ם הרציונליסט

תענית דף י עמוד ב

אכון מה בין זה, לזה


תוספות בבא מציעא כח א

חמשה עשר יום. וא"ת והלא א"י היא ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. ומהלך אדם עשרה פרסאות ביום הוי ארבעים יום באורך וירושלים מן הירדן שהוא תחום א"י מהלך יום אחד כדאיתא בביצה (דף ה.) נשאר מצד אחד ל"ט ימים וי"ל דעם כרמים ויערים היה ארבע מאות פרסה אבל מישוב לא היה כל כך.

ושאלה זו שואלים ומפלפלים גם הרמב"ן  הריטב"א והר"ן

אריאל
מצרים לא הגיעה למקורות הנילוס. לתקופה קצרה היא הגיעה לקטרקט החמישי. בדרך כלל היא לא עברה את הקטרקט השני. בכל אופן השלטון היה ברצועה צרה סביב הנילוס, וכמעט לא היה שלטון במדבר. זה לא מתקרב לשטח המדובר.
בכל אופן, הגמ' מדברת על ריבוע שצלעו ת' פרסה, וכך גם הרמב"ם, כך שהארכת מצרים דרומה לא תועיל לך.
הרעיון ששטחה של כוש הוא 9.6 מיליון פ"ר לא קשור למציאות.
כך גם ששטח העולם הוא 584 פ"ר.
איני יודע איפה ראית שחז"ל אומרים שהעולם גדול פי 400 ממצרים.

גם בספר תורת חיים [לרא"ח שור מגדולי האחרונים לפני 400 שנה] על האגדתא דרבה בר בר חנה [בבא בתרא עג] מביא את הגמ' שכוש פי שישים ממצרים לראיה שהמספר שישים הוא מספרסמלי

.


הרמב"ם הכיר דרשות חז"ל, ידע מתי דיברו חכמים לשון גוזמא - וכאן קבע משהו להלכה. כשהרמב"ם רצה להתעלם ממדרש - הוא עשה זאת.

הרמב"ם גם הכיר היטב את מצרים, הוא הרי כתב את ההלכה הזו כשהוא גר בפסטאט - הרובע העתיק של קהיר, עיר הבירה.

לשיטת הרמב"ם, חכמים שקבעו את ההלכה האמורה, קבעו אותה לגודל האמור, וזו היא ארץ מצרים לעניין הקביעה ההלכתית. לא מקום הישוב - שהיה מרוכז לאורך שטחי המזרע שלצידי הנילוס קובעים, לא תנואת ידו של הסולטן שליט מצרים הנוכחי, אלא קביעתם ההלכתית של חז"ל - זה מה שביטא הרמב"ם בקביעה ההלכתית שהביא.

מה בין הגמרא שקובעת שארץ ישראל היא ד' מאות פרסה על דמ"פ לבין הגמרות האלו?

כל מה שבאתי לטעון הוא שהאגדה הזו היא לא פנטזיה, שהרי מצרים העתיקה היתה באורך דומה (גם אם לא ברוחב דומה פרט אולי לאיזשהי רצועה ליד החוף) לא שהיא נכונה גיאוגרפית. מסתמא חז"ל התבססו על מסורת כלשהי שמצרים היתה מאד גדולה (400x400 פרסה מסמל ארץ גדולה) ו'כוש' אצלם הוא כינוי לאפריקה, שהם ידעו שהיא גדולה בהרבה ממצרים (שוב, 60 היה בבבל יחידה מספרית שלמה, כעין 100 אצלנו, והכוונה גדול פי כמה וכמה).
אשר לגודל האימפריה המצרית במאה ה15, כתבתי מהזכרון יען אין תח"י ספרי הארכאאאלאגען כעת אבל שוב פשפשתי בויקיפעעעדיע ומצאתי שכתבו בזה"ל: על אף שהשליטה המינהלית של המצרים בכוש הגיע רק עד למעבר הנילוס הרביעי, המקורות המצריים מונים מחוזות המגיעים עד הים האדום ובמעלה הנהר עד לחיבור בין הנילוס הכחול והנילוס הלבן. המצרים הבטיחו את נאמנות ראשי השבטים המקומיים בכך שגייסו את ילדיהם לשמש בחצרו של פרעה. המצרים ציפו גם למנחות של זהב ועבדים מראשי השבטים הכפופים להם. (היסטוריה של סודן) ודפח"ח. שם מצאתי מפה שמראה את גבולות האימפריה והם מגיעים עד בב אל מנדב.

תוס' מסתמא האמינו בקוסמולוגיה של חז"ל כפשוטה, ראה חגיגה יב. ד"ה מסוף העולם. יב: ד"ה נכנס שחרית. ד"ה דוד ביקש. ועוד ועוד, והדברים משמחים למדי.

ת' פרסה זה סביר לאורך של מצרים, אבל ממש לא לרוחב.
בכל אופן עניין האשכול הוא לא חז"ל. מותר גם לחז"ל לטעות בענייני גיאוגרפיה, מותר להם להגזים בכוונה וכו'. העניין הוא שחז"ל אמרו את זה באגדה - או כידע גיאוגרפי לא מדויק שהיה להם או כסמל למשהו, והרמב"ם לקח את זה לקביעה הלכתית לעניין איסור ישיבה במצרים. אם תוס' היו עושים את זה, היה ברור לי שתוס' חושבים שחז"ל מתארים את המציאות, ושזה הגודל הריאלי של מצרים. הרמב"ם, לעומת זאת, הכיר את הגודל של מצרים ואפשר לראות זאת מדבריו (כנגד ארץ כוש וכנגד המדבר), והוא גם היה מודע לאפשרות של חז"ל לטעות בידיעת המציאות. אז למה הוא לקח את הנתון המוטעה (גם אם לדעתך לא פנטסטי) וחיבר אותו להלכה הזו?

אולי
הרמב"ם הרי ישב במצרים, וייתכן שהוא סבר שהאיסור הוא בגלל המצרים הקדומים ומעשיהם, ולכן האיסור אינו חל היום, ויש לכך אולי רמז בדבריו. ממילא הדיוק אינו עקרוני.

מילא אם הוא עקרוני, אפשר להבין למה הרמב"ם התאמץ. אבל אם הוא לא עקרוני בשביל מה להמציא המצאות?!