לאחרונה קראתי ספר מענין המשדר מוסר השכל עמוק
שמו – המלחמה ששמה קץ לשלום.
הנה כמה דברים מאתר ההוצאה לאור (עם עובד):
על מי יש להטיל את אשמת "המלחמה הגדולה"? מי הוליך את אירופה לעימות הנורא שהרג מיליונים מתושביה, ניפץ את כלכלתה, הרעיד וריסק אימפריות ונטל מן היבשת את מעמדה השליט בעולם?
מרגרט מקמילן, ההיסטוריונית רבת־ההישגים והתהילה, פוסקת כי כדי להשיב נכוחה על שאלות מטרידות אלה ראוי שנבין את עולמם של בני אירופה שיצאו אל שדות הקרב. ואכן, בכישרון שאין כמותו היא מתארת את מוסדותיה, את אורחותיה ואת מנהיגיה של היבשת עד הרצח של יורש העצר הארכידוכס פרנץ פרדיננד ותוצאותיו המחרידות.
בסיפורה המרתק היא שוזרת בחיות מפליאה את תולדות חייהם, את אישיותם, את אהבותיהם ואת שנאותיהם של המנהיגים שבהכרעותיהם גזרו לשלום או למלחמה.
גם בימינו העולם מתמודד עם אתגרים שהסעירו את אירופה לפני מאה שנה. אידאולוגיות קיצוניות ולוחמניות ועימותים בין מדינות עולות לאימפריות שוקעות מולידים מחשבות אובדניות על מלחמה שתפתור את כל המצוקות ותתיר את כל הסבכים. המלחמה ששמה קץ לשלום מלמד את קוראיו כי "המלחמה הגדולה" ההיא לא היתה "בלתי נמנעת". היא היתה מעשה ידי בני אדם והכרעותיהם. לקוראים בני זמננו הספר מוכיח כי אפשר וצריך לפתור בדרכי שלום גם את העימותים המאיימים לגרור את כולנו לאסון שאין נורא ממנו.
מרגרט מקמילן היא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת אוקספורד ועומדת בראש סנט אנתוני'ס קולג' של האוניברסיטה. הספרים והמחקרים הרבים שחיברה הקנו לה שם ומעמד. ספרה על ועידת השלום בוורסאי Peacemakers: The Paris Conference of 1919 and Its Attempts to the War (2002) זיכה אותה בפרסים רבים.
עד כאן לשון ההוצאה לאור.
מוסר ההשכל שהספר מכוין איליו אינו מתמצה במשפט הטריוויאלי שהמלחמה היתה מעשה ידי בני אדם והכרעותיהם. מוסר ההשכל העמוק הוא כי העולם נגרר למלחמה בגלל צירף אומלל של אטימות, טיפשות ויוהרה של מדינאים מובילים שונים (וכן של הלך רוח תרבותי לוחמני מאוד בקרב אליטות בציבור האירופי). וכמבן – רמיזות שלו היו אז מנהיגות רבות יותר בוודאי ובוודאי שהצארינה וראשת ממשלת צרפת היו שותות קפה יחד בלונדון.
המחברת מאמינה בטבע האנושי הטוב וההגיוני ומביטה על המדינאים המעורבים בקביעת המדיניות בעשור לפני המלחמה כעל כשלון, כעל פעולה כנגד המתבקש. ברור לה כי מדיניות שקולה היתה מביאה להתנהגות הדומה לזו של הנשיא קנדי ועמיתו חרושצ'וב (זה הנחמד עם הנעל) שבשום שכל מנעו את משבר קובה מהדרדרות למלחמה.
אני חושב שהיא טועה לחלוטין.
הנחת היסוד שבדילמת האסיר היא שאסיר רציונלי לא יבטח בשיקול דעתו הטוב והמיטיב של רעהו אלא ישקלל את הנתונים בריאליזם מפוכח ובהנחה שגם שכנגדו נוהג באגואיזם קר. כך התוצאה השקולה והבלתי נמנעת היא הפסד לכל הצדדים. זה בדיוק מה שקרה אז בשדה הפוליטי האירופי. ולא רק אז, גם בימיהם של קנדי ושל המנהיג הרחום והנאור חרושצ'וב זה מה שקרה. הם התעמתו שוב ושוב לפי הכללים הישנים והמוכרים ונרתעו רק כאשר השיקול הרציונלי לקח בחשבון בסבירות משמעותית חורבן עצמי אנוש. במקרה זה אין לך כמעט מה להפסיד מהימור שגם הזולת ינהג לפי חוק השימור העצמי, לעומת זאת אם תנהג בהגיון קרוב לוודאי שתפסיד הכל. במקרה כזה השיקול הרציונלי אומר לסגת וזה מה שקרה.
ערב מלחמה"ע הראשונה היה מערך כוחות סבוך של לפחות שבע מדינות בעלות שלל אינטרסים, ישירים או עקיפים (ואפילו עקיפים מאוד) וכולן שיחקו ברציונליות ובאגואיזם. בעשור שלפני המלחמה היו כמה וכמה משברים שאכן נפתרו. אבל התקווה כי ניתן לצלוח סדרת משברים בהצלחה מלאה הינה אוטופית. ככל שמשבר רודף משבר הסכוי לכשלון גדל וכמעט בלתי נמנע מלהגיע לפיצוץ. איך אפשר לצאת טוב מדילמת שבעת האסירים?
וזה מה שהיה צפוי וקרה.
