המאמין הרציונלי

מה שרלוונטי לאתאיסט ולתאיסט הם המחלוקת סביב נימוקים א' וב'.

אם האדם שלל אותם, [ואם האדם אינו מאמין גם בערכים שהוא מעצמו צריך להתנהג מול האלוקים] אז השאלה השלישית היא באמת דיון ערטילאי מיותר ופילוסופי עקר.

לדעתי, כאשר הראיות הללו מוגשות כ'בעיות פילוסופיות' הן אכן יכולות להתמודד עם האתאיסט, אך הרבה יותר קשה להם לעמוד מול האגנוסטיקן. כי הוא פשוט אומר: "גדול עלי. אין לי אפשרות באמת להגיע למסקנות בדברים שהם כל כך לא במושגים הבסיסיים שלי".

האגנוסטיקן (להבנתי), מתמודד עם הראיות מזווית אחרת, שעיקרן היחס הפשוט והבסיסי לתחושות הנ"ל: מציאות היקום, התודעה, הלוגיקה והתכנון. או כמו שאמר איינשטיין (מהזכרון, לא מדויק. כבר הזכרתי כאן כמה פעמים): "המנגינה שמתנגנת מאחורי כל היקום שאי אפשר להתעלם ממנה".

הוא (או יותר נכון: אני...) צריך להתבודד עם עצמו ולחוש את חוויית היקום, התכנון, הלוגיקה והתודעה. ולהחליט האם בעומק התפישה הפשוטה הבסיסית והמקורית שלו, הוא מבין שיש כאן אלוקים בתמונה - או שהוא עדיין אומר "לא יודע - מי אמר".

צריך גם לזכור שמסקנה לא חייבת להיות מוחלטת, כי אין מוחלט בעולם, בוודאי לא מזווית פילוסופית. מאידך, מידת המחויבות למסקנה, היא לפי מידת וודאיותה.

שלום

אני חושב שמה שמפיע לאתאיסטים בדר"כ אינו הטענה עצמה שיש אלוקים, וגם לא ההתחייבות בלהאמין או בלקיים מצוות. אלא, בעיניי, הסיבה - שהיא כמובן סיבה שסובבה ובאה אליהם מצד מסובב כל הסיבות - הסיבה היא סיבה של ראייה נכונה של האמונה.

אינני יודע מה קדם למה במקרה זה - זו שאלת ביצה ותרנגולת - אבל דתיים רבים בימינו רואים באלוקים אולי לא "סבא זקן בשמים" כפשוטו, אבל בהחלט כן רואים בקשר הבין אישי איתו משהו בסיסי ואינטגרלי של החיים, ה"צובע" את החיים כולם ואת העולם כולו כאילו מביטים בו דרך צלופן צבעוני. ובזה הם לדעתי טועים יותר מן הדתיים הקדמונים, שגם אם מחשבתם הייתה "פרימיטיבית", קרי: פשוטה ובלתי מסובכת, מכל מקום לא ניסו להביט על כל דבר דרך משקפי האלוקים האישיים שלו (כמובן שמי שמנסה להסתכל דרך משקפי האלוקים לא יצליח לראות כלום, מכיוון שהעדשה אינה מתאימה לעיניהם של בני-אדם).

אני בהחלט מאמין שהתאיזם צודק בכל מצב, אבל לא מאמין שהתאיסט צודק בכל מצב. 

אתאיסט שיתנגד לאמונה מסיבות של התנגדות לתופעה האמורה לעיל - לא אוכל לדחותו דחייה בעלמא, ואני חושב שבימינו יש אתאיסטים רבים כאלה.

זה כמובן מציג את כל הדיון בצורה אחרת. (אמנם ההוכחה הרביעית היא הוכחה שאינני רואה לה פירכא ברורה, וכדלהלן)

כך למשל, לגבי התשובה הראשונה, הרי נכון שיש סיבה X שהיא סיבה ראשונה, אבל מי אמר שהיא מחוץ למציאות הפיזית? הרי עצם הטענה שלכל דבר יש סיבה היא טענה שתלויה בידיעה על המציאות הפיזית. למעט כמובן הטענה שישנו בהכרח דבר רוחני באדם, וזה נידון בטענה השנייה והרביעית. 

לגבי הטענה השנייה, ה"יציאה" מההסתכלות הפיזית הפשוטה, איננה מוכרחת. אדם יכול, לדעתי, לחיות בשלווה מבלי להתייחס לשאלה אם ישנו אלוקים כן או לא. אלא מאי, כאשר שכנו יאמר לו אלוקים אמר לי ש... אזי הוא יוכרח להתייחס. אבל זה לא אומר שהוא מסכים עם הנחת היסוד של הדיון, קרי: יציאה ממסרת הדיון בעולם המוכר.

לגבי הטענה השלישית, נכון שאנו מחפשים הסבר "פשוט" בעקבות "התער של אוקאם", אבל מי אמר שההסבר הפשוט הזה יש לו משמעות "אלוקית"? זאת אומרת, נכון שהוא בהכרח בעל יחס לתודעה (ובזה אני גולש לטענה הרביעית), אבל אנו יודעים גם שישנן סתירות להסבר ה"פשוט" הזה, גם הן נתמכות מצד התודעה. ומחוץ לתודעה הרי איננו יודעים דבר. לכן מצד "התער של אוקאם" לבדו, הוא איננו הסבר מספיק טוב. ראה כוכבית בסוף*

לגבי הטענה הרביעית - היא באמת מוכיחה שיש "אלוקים", אבל לא בהכרח מחייבת את תכונותיו כפי שהמאמינים רואים אותם. הרי האתיאיסט יכול לטעון שמאי דתנא תנא ומאי דלא תנא לא תנא (מושג מהגמרא: מה שידוע ידוע, מה שלא ידוע אין הכרח להוסיפו). אמנם כאן יש תשובה - שבאמת אפשר לומר תנא ושייר (כנ"ל: מה שידוע ידוע, וסביר שישנם דברים אמיתיים שרק אינם ידועים, אבל דמיונם לדברים הידועים ומוכרים כבר - גורם לנו לשער שהם קיימים גם כן). וכפי שאכתוב בכוכבית

*כאן אני מוכרח להוסיף, שלפי דעתי מה שמחייב קיום אלוקים, הוא עצם העובדה שאנו קיימים, ובדיוק כמו שה"סדר" בתוכנו הינו בעל תודעה שלמה ומאורגנת המושלת בכל הגוף כאחד, אף על פי שודאי כל איבר ואיבר איננו מרגיש את חבירו, מלבד האיברים הראשיים - וכמובן התודעה שהיא "איבר" ראשי באדם. כך גם סביר שכל העולם שמקיים אותנו, וגורם לדברים להמשיך להתקיים, הן באופן מובן והן באופן פחות מובן - סביר שלכל זה יש "תודעה" שלטת שהיא האלוקים, גם אם ישנם איברים, למשל "איבר" האדם, שאינם מרגישים איברים אחרים, למשל "איבר" הכוכבים.

איך אמר פעם כופר הכפר: מעולם לא פגשתי כויפר אמיתי. כל אתאיסט שתפגוש כופר במושג של סבא זקן, במקום זה הוא נותן לאל הגדרות שונות ומשונות, תבונה, קרינה, עכביש הפלא, ועוד ועוד. אפשר להתפלסף שעות עם זנון איך הסוס השיג בסופו של דבר את הצב, אבל זה עובדה!!! נשאר לנו לשבור ת'ראש והלשון איך להסביר לוגית את הבעיה. אבל זה הפקט. ובעוד אתה שובר את הראש איך ומתי האל יצר את עולמו, אני ממליצה לך לשבור תראש גם על השאלה למה לעזאזל הוא עשה לנו את זה.

שלום שרה. ממליץ לך להירשם לקורס המופלא שאני מעביר  (בקרוב הספר) , "המסע המופלא: מהמפץ הגדול ועד הרב שטיימן"

כלום גויסו זקני השבט על ידי מאן דהו לחלץ את הפורום מתרדמת החורף שלו?

קראו לי?

כמדומני,
אגנוסטיקה נשמעת כמו הפתרון הקל והיעיל לכל שאלות האמונה. למה להסתבך עם הוכחות קוסמולוגיות, כשלים של דייוויד יום, הימורים של פסקל, קנקנים של ראסל ובואינגים של הויל? יותר פשוט לומר "אני לא יודע, ושכל הפילוסופים ילכו להתווכח אחד עם השני", הרי הרבה יותר קשה להפריך דעה שאינה קיימת. ואין כוונתי שזה נוח יותר פסיכולוגית, זה גם נשמע נוח יותר פילוסופית. דא עקא שלצערנו, אנו מוכרחים לבחור כל הזמן באתאיזם או תאיזם, כך שאגנוסטיקה אינה פותרת את הבעיות.
דון קיחוט, לגבי קיום הא-ל אתה צודק, אבל תפוח האדמה הלוהט הוא קיומו של א-ל מצווה, תקרא את המבוא ל'יש א-לוהים?' של ריצ'רד דוקינס (בתפקידו כאפיפיור הכופרים) שם הוא מצהיר שמטרתו להתווכח לא עם קיום ישות בוראת אלא עם הנחה שיש לה מטרה כלשהי בעולם (אמנם את זה הוא עושה כדי לנכס לעצמו את אינשטיין, בתפקידו כאפיפיור הדמגוגים).