י''ג עיקרי אמונה לרש''י ולרמב''ם

בהקדמתו לפרק חלק מונה הרמב''ם י''ג יסודות ש'כאשר יאמין האדם אלה היסודות כולם ונתבררה אמונתו בהם נכנס לכלל ישראל. וכשנתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות יצא מהכלל וכפר בעיקר, ונקרא מין ואפיקורס, ומצוה לשנאו ולאבדו'. השאלה הגדולה היא מי אמר זאת לרמב''ם, ואת התשובה נותן הרמב''ם עצמו בי''ד. שם הוא מונה את אלו שאין להם חלק לעוה''ב בשל בעיות אמונה 'המינים, האפיקורסים, הכופרים בתורה, בתחה''מ, ובביאת הגואל' ומבאר 'חמשה הן הנקראים מינים - האומר שאין שם א-ל. האומר שהן שניים או יותר. האומר שהוא בעל גוף ותמונה. האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל. העובד כוכב ומזל וזולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים
שלושה הן הנקראים אפיקורסים - האומר שאין שם נבואה כלל ואין מדע שמגיע מהבורא ללב בני האדם. המכחיש נבואתו של משה רבינו והאומר שאין הבורא יודע מעשי בני האדם.
שלושה הן הכופרים בתורה - האומר שאין התורה מעם ה'. ואפ' פסוק א'. הכופר בפירושה והוא תושבע''פ והמכחיש מגידיה כגון צדוק ובייתוס. והאומר שהבורא החליף מצוה זו באחרת וכבר בטלה תורה זו כגון הישועים וההגרים.' (הל' תשובה ג,ו-ח. ציטוט מקוצר) כאן מנה הרמב''ם את כל י''ג העיקרים למעט שכר ועונש וייחס אותם לחמש קבוצות.
מקור קבוצות אלו בשני מקורות תנאיים העוסקים במי שאין לו חלק לעוה''ב: המשנה בתחילת פרק חלק 'אלו שאין להם חלק לעוה''ב: האומר אין תחה''מ מן התורה. ואין תורה מן השמים. ואפיקורוס.' (סנהדרין י,א ושם עוד כמה חוטאים שלא בנושאי אמונה, גם הרמב''ם מונה אותם בהל' תשובה אבל אין הם מעניין מאמר זה) והברייתא במס' ראש השנה המתארת את יום הדין הגדול 'המינים  והאפיקורסים, שכפרו בתורה ושכפרו בתחה''מ...יורדים לגיהינום ונידונין בה לדורי דורות...גיהינם כלה והן אינן כלים, וכל כך למה מפני שפשטו ידיהם בזבול...ואין זבול אלא בהמ''ק'. (ר''ה יז. גם שם עוד חוטאים שאינם כופרים) אם כן, חז''ל מונים ארבעה כופרים, ועכשיו שימו לב איך ניתח זאת הרמב''ם. 

1) המונח מין מופיע בש''ס פעמים רבות והוא מתייחס לכל קבוצות הסוטים מהיהדות החז''לית, בפרט לנוצרים. אולם במקום אחד נמצא דיון מפורש בהגדרת המונח והוא הגמ' בע''ז (כו:) בה נחלקו רב אחא ורבינא: חד אמר מומר להכעיס הוא מין וחד אמר מין זה העובד ע''ז. לכן פירש הרמב''ם שיש להבדיל בין הגדרת מין לבין כינוי מושאל. מין בהגדרתו הוא עובד ע''ז או מומר להכעיס וככינוי מושאל השתמשו בכך חז''ל כלפי כל הסוטים מהדרך. לדעת הרמב''ם הברייתא מתייחסת למונח האמיתי ולא לכינוי המושאל, שהרי כל סוגי הכופרים המוזכרים בה נכללים בכינוי המושאל. (פירוש לחם משנה)
מהו עובד ע''ז? כאן הוסיף הרמב''ם וקבע שגם המאמין בע''ז הרי הוא עובד אותה (ע''פ המשנה בסנהדרין ס: העובד ע''ז - אחד העובד... ואחד המקבלו עליו לאלוה). והמשיך וקבע שכל מי שמייחס לא-ל תכונות אחרות משיש לו הרי הוא עובד אל אחר, וא''כ הוא עובד ע''ז (ע''פ דבריו במו''נ). לכן נכללו הטועים בהגדרת הא-ל במושג מין.

2) גם המונח אפיקורס מופיע בחז''ל לרוב, וכוונתו משתנה ממקום למקום. במקום אחד יש דיון מפורש עליו והוא הגמ' על המשנה שלנו (סנהדרין צט:) הגמ' מביאה כמה אפשרויות שכולן דרגות שונות של אויבי תלמידי החכמים: מבזה ת''ח. מבזה חברו בפני ת''ח. האומר מה מועילים לנו החכמים. האומר 'אלו החכמים' (בל' זלזול) הקורא לרבו בשמו. ואפילו תלמיד שלא האמין באגדות מופלאות במיוחד.
הרמב''ם התקשה להניח שמבזה ת''ח יזכה לעונש חמור כל כך (לחם משנה) ולכן פירש את הגמ' כך: 'מילת אפיקורוס היא ארמית, ענינה מי שמפקיר ומבזה את התורה או לומדיה, ולפיכך קורין בזה השם כל שאינו מאמין ביסודי התורה או שמבזה את החכמים או איזה ת''ח שיהיה' (פירושו למשנה שם). אם כן, לטענת הרמב''ם, המונח אפיקורוס יכול להתייחס לכופר בקדושת התורה או לכופר בקדושת לומדיה, אולם כוונת המשנה היא לכופר בקדושת התורה, מה שכולל את כל העיקרים הקובעים שהא-ל קשור לעולם.
ואשר לדברי הגמ', לדעת הרמב''ם מאמרי חז''ל השוללים את העוה''ב מאנשים ש'עיקמו את האף לכיוון הלא נכון' אינם אלא הגזמה שנועדה לומר שחטא פלוני הוא אבק החטא האמיתי ששולל את העוה''ב.  
סיבה שנייה שהכריחה את הרמב''ם לבאר את המונח ככפירה בעניין הא-ל בעולם היא היכרותו עם הגותו של הפילוסוף היווני אפיקורוס, זה (שנודע לשמצה בשל תמיכתו בהדוניזם) ביסס את תורתו על הנחה שהאלים אינם מתעניינים כלל בנעשה בעולמנו. אלא שכאן לדעתי טעה הרמב''ם, כי אין כל קשר בין תורתו של אפיקורוס לבין המונח החז''לי 'אפיקורס' שאמנם נוצר בהשפעת האיש, אבל ביטא עם הזמן דבר אחר לחלוטין.

3) הכופר בתורה כולל לפי הגמ' (סנהדרין צט.) גם את הכופר בפסוק או מילה אחת וגם את הכופר בק''ו אחד או דקדוק אחד. אלא שהרמב''ם לא חשב שאדם החולק על ק''ו יחשב כופר, שהרי אמוראים רבים חולקים על ק''ו של חבריהם. לכן ביאר שהכוונה למכחיש מגידיה כצדוק ובייתוס. כלומר שאינו מאמין ביכלתם לפרש את התורה נכונה, או שחלק על המסורת (מה שנקרא 'אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה'). 
לסעיף זה צירף הרמב''ם בפיה''מ את הכופר בביאת הגואל, שנתפרשה לדעתו בתורה. (הל' מלכים יא, א וכן בפירוש המשניות בהגדרת העיקר כתב 'מי שהסתפק בו או נתמעט אצלו מעלתו כפר בתורה') אמנם בהל' תשובה מנה אותו בנפרד וצ''ע.
עוד הוסיף לזה הרמב''ם את הכופר באקטואליות של התורה - המאמין שנתחלפה, כי לדעתו האמונה בתורה כוללת את האמונה בה כחוק כלפינו.
יתכן ששכר ועונש, שנמנה רק בפיה''מ, נכלל בכופר בתורה ('הוא ית' נותן שכר למי שעושה מצוות התורה ועונש לעובר על אזהרותיה') כי בפיה''מ כלל הרמב''ם גם את זה באקטואליות התורה.

4) הכופר בתחיית המתים הובא במשנה בנוסח קיצוני יותר 'האומר אין תחיית המתים מן התורה'. הרמב''ם העדיף את גרסת הברייתא בר''ה לפי הכלל שקבע לעיל, שכללי המודרים מעוה''ב כפופים לכללי ההיגיון. לפי זה, לא יתכן שהמאמין בתחה''מ וחולק על פירוש הכתובים יחשב כופר. על כן מחק הרמב''ם את המלים 'מן התורה' מהמשנה שברשותו.


לסיכום, הקו המנחה את שיטת הרמב''ם בהל' עיקרים הוא היותם מונחים ע''פ ההיגיון. כתוצאה מזה הוא מיקל בתחה''מ, ביזוי ת''ח ותמ''ה ומחמיר בביאת הגואל ואמונה בא-ל.

לעיקרי האמונה ניתנו שתי הנמקות פילוסופיות: אחת נתן הרמב''ם עצמו במורה, שם הוא טוען שיש שני סוגי עיקרים: אלו שנצרכים לשלמות האישית של המאמין ואלו שנצרכים לשלמות החברה.
הנמקה שנייה נותן פילוסוף רמב''מיסט מאוחר - בעל העיקרים. הוא טוען שהגדרת דת א-לוהית מחייבת אמונה בא-ל ובדת שניתנה ממנו. מה שכולל כמעט את כל העיקרים.

כבר פחדתי שעזבת אותנו.
נזכרתי איפה רש"י מפרש גלחים - ק: הקורא בספרים החיצונים תנא בספרי מינים. רש"י: מינים - גלחים שכופרין בא-ל חי. הוא משתמש בלשון דומה ללשונו בר"ה 'שהופכים דברי א-לוהים חיים לרעה'.

לדברי רש"י, כפי שצוטטו,

דברי חכמים בלשון הבאי ולכן כל המילים האלה הם לשון גאי בגוזמה, ולכן אין לתת כללים דטרמיניסטיים למילים האלה.
יש חז"ל שאומרת שעדיף  ע"ז על מינות, מהחז"ל הזה משמע שיש הבדל גדול ביניהם עד כדי כך שמינות יותר גרוע מע"ז.
מה עוד שבתורה אין עוון מינות בכלל והעוון הכי קשה בתורה היא ע"ז.

המפרשים הקלסיים טוענים שמינות זה הפקרות (= סוג של אנרכיה, בניגוד לע"ז שיש להם איזה סדר חברתי כלשהו), אבל יצטרכו להסביר למה התורה לא ראה באנרכיה מינות. התורה דווקא רואה בע"ז סוג של אנרכיה (כמעשה מצרים כמעשה כנען וגו') כלומר התורה רואה סדר חברתי לא נכון כאנרכיה ולכן הכניעה של חלק מחז"ל לסדר החברתי של ע"ז כאילו היא עדיפה על אנרכיה, לא מקובל על התורה, כי על פי התורה עיר הנידחת צריכים להשמיד ולא שמענו על עיר של מינים שצריכים להשמיד.

בכל אופן לעצם העניין לדעתי אין מקום לתת תוקף לשום מונח שכזה ולשים להם כללים, 1, כי בספרות חז"ל עד ימינו אנו, אף אחד לא שמר על המונחים כלומר על כל דבר מוצאים את הנשק הכי כבד (ראה ר' יוליש מול להשתתף בבחירות וכן בכל מלחמה ביהדות כל פלג משתמש עם הנשקים האלה מול האוייב שלו) 2, דברי חכמים בלשון הבאי ולכן מתחילה הכל גוזמה.

במקרה (או לא במקרה) סיפר לי אתמול מורי רבי סיפור שמתאים לכאן.
הוא ישב בבר מצווה והיית שם מוזיקה חסידית כבדה (מי שמכיר יש לכל מיני חסידויות סוג מוזיקה כבידה שמי שלא רגיל להם פשוט לא יכול לסבול אותם) וישב שם חסיד מאותו זרם, ושיבח את המוזיקה הנ"ל בפני רבי מורי, ורבי מורי כרגיל בחריפותו אמר לו: מה אתה מקדש שירה של גויים מוואלין והסביבה. החסיד: אתה כופר ואפיקורס ומין. ורבי מורי: תגיד, נכון למשה רבינו היה חסר משהו והיא שהוא לא היה תלמיד של הבע"ש. החסיד: נכון מאוד, אילו משה רבינו היה תלמיד של הבע"ש הוא היה מגיע לשלימות.

מכאן נרוץ לעשות מחקר שלם מהי המונח כופר אפיקורס ומין ??
הרמב"ם ניסה לעשות כללים ובאו אחריו הרבה כמו בעל העיקרים ועשו ממנו צחוק, (היעלה על הדעת - שואל בעל העיקרים, שהלל היה הפיקורס כופר ומין כי האמין שבמשיח לא יבוא ?! ) כי באמת אין בהם כללים.

השאלה היא אחרת, למה באמת ביהדות יש את המילות גנאי האלה ? התשובה היא בגלל שביהדות אין משטר והם כולם בני חורין ולכן שבני חורין רבים ככה זה נשמע. שאובמה הגיע לבניני האומה בירושלים הוא שם דגש לעניין הזה שיהודי מתווכח על כל דבר והוא וכל אנשי הבוהמה (בקולנוע ובקומדיה וכדומה) באמת לא מצליחים להבין את זה. האומות דורשים מהפרט להיות רובוט מעוצב, והיהודי לא יכול להיות רובוט כי הוא בן חורין.

חז"ל אומרים שכבר מבטן רבקה שני הגויים האלה יעקב ועשו לא יכולים לקבל "מרות" כלומר הם בני חורין. (אין לך באומות שאין מקבלין מרות כישראל ועשו (חז"ל))

תלמיד, כנראה שכוונת רש"י היא לא כמו שכתבתי אלא כעין דבריך - כשם שהעושה מצוה בשל הכרתו אינו מקבל שכר כי לא עשה אותה בשל הציווי, כך גם המאמין בתחה"מ בשל הכרתו אין לכך שום משמעות. מה שצריך הוא שיאמין בתחה"מ שכתבה התורה.
אם כן מתחדד עוד יותר מעמד התורה לרש"י, לפיו כל העיקרים מסתכמים באמונה במה שכתבה התורה, בפירוש הנכון שלה, ובחכמיה. בכך מתקרב רש"י, באופן פרדוקסלי, דוקא לשיטתו האולטרא פילוסופית של בעל העיקרים.
ולקושייתך יש אולי לתרץ שאכן הלמ"מ נחשבת גם היא תורה - שבע"פ, אבל היות ומקור תחה"מ אינו מהלמ"מ, יכול מקורה להיות רק מהתורה (ואפ' נביאים אינם תורה ועדיין צ"ע).

יש, מה שהתכוונתי לרמוז באמרי שרש"י היה פרשן ולא פוסק הוא שיתכן, למשל, שגם רש"י חילק בין שלילת עוה"ב אמיתית לאיום בעלמא כרמב"ם, או אפילו הניח שכל שלילת העוה"ב היא איום בעלמא כמקס, אלא שלא טרח לציין זאת כי לא נחת לפסק. (לא כ"כ נראה לי אבל יתכן)

אשכול של בעל בעמיו: ספרו של מרק שפירא על י"ג העיקרים של הרמב"ם קישור

אריאל
ייש"כ ואי"ה אעיין פעם נוספת. הרעיון לעמת את רש"י מול הרמב"ם מאוד מצא חן בעיני.
ובינתיים:

אריאל
האם אמונת תחית המתים היא הגיונית? ראיתי כבר שחלקו בין חמשת העיקרים הראשונים שהם הגיוניים לבין יתר העיקרים, ולכן רק בחמשת העיקרים הראשונים ניתן לומר שנעביך אפיקורעס איז אויך אפיקוירעס.

והערה נוספת, רש"י שאל בתחילת התורה מדוע התורה לא התחילה בהחודש הזה לכם ותירץ מה שתירץ. מדוע הוא לא ענה בפשטות שעלינו לדעת שהעולם נברא. וראה רמב"ן שם.

תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 13/12/2015 12:43:08

בעל, לפי הרמב"ם כל התורה הגיונית, ולא סתם היגיון אלא החוק האמיתי של הבריאה שהשיג משה מה' בחכמתו הנבואית העצומה. הרמב"ם סלל את הדרך לגישת שמים בתורה. כך שכל עיקרי ההשגחה והתורה חייבים להיות הגיוניים לשיטתו. אשר לתחה"מ, הרמב"ם אכן הסתבך איתה ונאלץ להוציא את איגרת תחה"מ כדי להסביר שהוא מאמין בה. אני חושב שהוא היה אנוס להכניס אותה לעיקרים כי היא מופיעה במשנה ובברייתא ויש גבול עד כמה ניתן להשתמש בטיעון של הגזמה לשם איום.

אליקים, "ושוב עולה לנגד עינינו העובדה שרש"י היה פרשן".
יש לשאול מה גרם למה. האם עיסוקו בפרשנות גרם לו להעריך את חשיבותה או שהכרתו בחשיבותה גרמה לו לעסוק בה.

עוד הסתפקתי שמא ניתן לראות השפעה קתולית (עקיפה, מסתמא) בדרישה של רש"י לפרשנות 'נכונה' של כתבי הקודש.
ברמב"ם ברור שעצם ניסוח עיקרי האמונה מקורו בהשפעה אריסטוטלית (אולי גם נוצרית), רש"י, למשל, לא העלה בדעתו לנסח דוגמה מחייבת של אמונות היהדות.

אריאל
נניח שנבואה הגיונית, האם נבואת משה הגיונית?
והאם ביאת המשיח הגיונית?

ועל שמים בתורה, מזמן אני תוהה על הגישה הזו.

לפי הרמב"ם נבואת משה הגיונית מאד. משה הוא האדם האידיאלי, השלם. זה שהגיע לתכלית מדרגת האדם. סוג הנבואה השונה נצרך גם כדי להבהיר למה רק משה יכול לצוות.
אשר לביאת הגואל, בחז"ל היא לא מוזכרת כעיקר ור' הלל אפילו כפר בה, אבל הרמב"ם בחר להכניס אותה וצריך להבין מה היה הגורם לכך.

גישת שמים בתורה נראית מפוקפקת גם בעיני, אבל בתפיסה אריסטוטלית של אמת אחת שמקיפה את כל הבריאה היא מתיישבת טוב יותר. הרמב"ם אמנם האמין שהתורה נכונה היסטורית, בשונה מהגרסה המודרנית של השיטה, אבל טען שההיסטוריה היא לא העיקר.

בעב

ת"ט
1. הטיעון המקובל לנעביך אפיקוירעס הוא שהאדם החמיץ את שלמותו השכלית. קצת קשה לאומרו בעיקר כמו תחיית המתים.
2.אתה צודק, רק הרבמ"ם האמין שהאמת שלו היא האמת היחידה.
3. אופתע מאוד אם רש"י האמין בקדמות.