ואנקמה

נחשפנו בימים האחרונים לסרט החתונה של הנערים ששרים בהתלהבות את בקשתו של שמשון להינקם מאויביו

הזדעזענו מעצם הרעיון וכמובן שגם מהביצוע.

נעזוב רגע את הפוליטקלי קורקט וננסה לבחון מה המקורות מלמדים אותנו.

"הרב חרל"פ מתייחס למזמור קמ"ט בתהילים:

א – הללויה שירו לה' שיר חדש תהילתו בקהל חסידים: ה- יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם: ו - רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם: ז – לעשות נקמה בגויים ותוכחות בלאומים: ח – לאסור מלכיהם בזיקים ונכבדיהם בכבלי ברזל. ט – לעשות בהם משפט כתוב הדר הוא לכל חסידיו הללויה".

מזמור זה עוסק בחסידים שבעם ישראל ועל נקמתם בגויים.
כדי להבין מהי נקמת החסידים בגויים וכיצד היא מותרת, יש להקדים ולהבין מהו ההבדל בין הוד לבין הדר. הוד – הוא היופי הפנימי, התגלות ה' בעולם, בהופעתו הפנימית והנסתרת. הדר – היופי החיצוני, התגלות ה' בעולם, באופן החיצוני והנגלה.

לדברי הרב חרל"פ, מבקש דוד המלך לקבוע כלל מאוד חשוב במידת הנקמה. הנקמה מותרת לחסידים שבעם ישראל, מכיוון שבשביל החסידים, הנקמה שהם נוקמים היא הדר להם ורק להם. מדוע? מכיוון שע"י הנקמה שהם נוקמים – הם מוציאים מן הכוח אל הפועל את הופעת ה' הפנימית האמיתית אל העולם החיצוני. הם אלה שמצליחים להביא ליד ביטוי את הופעת ה' בעולם באופן האמיתי והשלם ביותר"

יש להבדיל בין נקמה במי שפגע לבין נקמה בחף מפשע.

נקמה במי שפגע בך נחשבת ביהדות לדבר לגיטימי בעיקרו שהוא אסור רק 'לבני עמך' ולא בכל המקרים. דבר זה לפעמים נחשב למידה רעה, ולפעמים נחשב לדבר טוב, כמעט מקודש.

להבדיל, נקמה בחף מפשע זה הדבר ממנו כולם כל כך מזדעזעים היום, ובצדק רב.

אלא מאי?

כאן יש הבדל בין הגישה העתיקה שראתה את כל העם כמכלול אחד. יש להדגיש שגם העם הננקם ראה את עצמו כסוג של גוף אחד ולא ראה בזה עוול.

אך הגישה המודרנית - דמוקרטית מתייחסת לאינדיבידואל ולא לעם, לכן אנו מרגישים עוול איום ונורא בפגיעה בפרט שלא פגע בנו.

כמובן ששני הצדדים אינם נטולי יוצאי דופן (גם היום כל אחד מהעם כמעט היה מתגייס לצבא ונלחם במצריים במלחמת ששת הימים, אז למה זה לא היה לגיטימי מצידם לתקוף בעורף? אם תאמרו בגלל שהוא לא מאיים עליהם באופן ישיר, הרי גם החילות של תומכי הלחימה אינם מאיימים באופן ישיר, ובאופן עקיף כל אזרח הוא "תומך לחימה". זה בעיקר מוסכמה מוסרית גלובלית שיש לה מעלות ותועלויות רבות).

כמדומני שהשאלה שיש עליה ויכוח בקרב המאמינים בתורה, היא האם היחס העתיק של העם הגלובלי המבואר בתורה, הוא היחס האמיתי ואין בלתו, או שעם השתנות היחס האנושי, השתנה גם המוסר המזוקק עמו.

תוקן על ידי כמדומני ב- 26/12/2015 18:22:03

כמדומני,
גם אם נטען כמוך, שעמים מודרניים שאינם רואים עצמם כקולקטיב אלא כאינדווידואלים לא שייך בהם נקמה קולקטיבית.
הערבים החיים בארצנו מוכיחים בעצמם שהם אינם חיים בתפיסות מודרניות כאלו.
הרי הם עצמם מבצעים נקמה במובנה ה"עתיק".
אם כך גם לשיטתך אין מניעה מוסרית בנקמה קולקטיבית בעם כזה.

ירוחם,
חשבתי שכל תפקידו של הפורום הזה הוא הבעת דעות בצורה חופשית, גם אם הן נחשבות "אסורות" במקומות כאלו או אחרים.
האם הדעות לגבי נקמה יותר "אסורות" מהדעות לגבי אמינות תורה שבעל פה?

ק_איתי

1. לא אמרתי שאני בטוח שבעבר הגישה העתיקה צדקה, רק הסברתי אותה, כשלעצמי קשה לי להחליט בזה.

2. גם בקרב הפלשתינים יש חלקים מודרניים יותר, זה כנראה רחוק מלהיות קולקטיב יצוק כמו פעם.

משמעות הנקמה ביהדות, היא שונה ואחרת ממה שאנו כה רגילים לדמותה.

האלוקים משתבח בזה שהוא נוקם, "קל נקמות ה', קל נקמות הופיע". 

נקמת האלוקים, זהו כבודו.  מי שאין לו כבוד לא נוקם, ולא נוטר.

בשעה שישראל עושים רצונו של מקום, ושמו הגדול והקדוש נקרא עליהם, מי שטובח ביהודים, כמוהו כמבזה את שמו הגדול, שמו מתחלל על ידי זה.

לכן במציאות כזו המשמעות של נקמה היא בעצם שמירה על כבודו של הבורא. בעצם הנקמה היא קידוש שמו בעולם.

לצערנו כיום אין שמו של ה' נקרא על עמו, שהרי הגוי אינו מבדיל בין יהודי לבין רוסי, הוא מבדיל בין "ישראלי" ל"לא ישראלי", אם כן במצב כזה, לא שייך להינקם בצורה שתביא כבוד לשמו של ה'. 

הבעיה צצה בכל פסח (שפוך חמתך) ובכל יום (א-ל נקמות... שבתפילה, אבל מי באמת שם לב). צריך לשים לב שלנקמה ערך הרתעתי.

צעג

נושאים פוליטיים וכל מה שדומים להם פסולים בפורום הזה.

אבל השאלה היא שאלה:

מהי נקמה? טוב, זה כולנו יודעים: פגיעה במי שפגע בי או בשלי.

האם יש הבדל בין נקמה ממניעים אלו ואחרים? זו מוצדקת וזו לא? האם יש הבדל בין נקמה לבין ענישה?

אם נקמה היא מידה רעה, איך נבין את זה שיש תיאורים או בקשות לנקמה, או שבחים על נקמה, ברחבי התנ"ך?

כל אלו שאלות חשובות ששייכות לדעתי לסוג של שאלות המתעוררות בתקופה המודרנית עקב כך שהעולם התקדם. כלומר, בני אדם באופן כללי החלו להתבונן במשמעויות הנלוות של מעשי נקמה.

מבחינת שמירת סדרי החברה, בעולם שבו אין משטרה ולא (כמעט) בתי משפט אלא הצדק מופקד בידי הקרובים, התופעה של "גואל דם" והדומים לו היא מכשיר חשוב לשמירת החוק והסדר.

בעולם שבו יכול להיות עם המתפרנס ממעשי שוד וגזל, כמו עמלק, או כמו המונגולים של ג'ינגיס חאן, אפשר שתביעה להשמיד ולהרוג ולאבד את כל ההולכים בדרך הזו היא אמצעי הגנה נאות. גם כדי להרתיע אויבים אחרים, גם כדי למנוע את המשך קיומה של חברה שאינה מסוגלת להשתנות או שאין לנו לקחת סיכון שהם ישתנו לטובה.

הרצון לפגוע במי שמאיים עלי ועל קרובי הוא טבעי במובן זה שהוא טבוע בתוכנו כבני אדם והוא גם שימושי. אם אני לא אגן על האינטרסים של עצמי, מי יגן עלי ויילחם לי?

אבל

כמה שינויים יסודיים עברו על התרבות האנושית, לטובה, גם בהשפעת התנ"ך שלנו.

א. הופנם הרעיון של צדק.

ב. הופנם הרעיון שכל בני האדם שוים במובן של שוי זכויות.

ג. החברות התפתחו, והוקמו מוסדות שמגינים על הפרט ועל הכלל במידה רבה יותר מן העבר.

ד. התחלנו לראות את העבריין לא בתור רודף ורע אלא גם בתור חולה ואומלל.

ה. גם התורה עצמה אוסרת על מעשי נקמה ואפילו נטירה (חייבים לעזור למי שלא עזר לי בעבר ואפילו לא להזכיר לו שנהג שלא כמוני כעת) בתוך עם ישראל.

בעולם שבו חי דוד המלך או למצער מי שחיבר את מזמורי תהלים מבקשי הנקם באויב, המשאלה מן ה' שיצילנו וישמיד את אויביו היתה מובנת מאד. כנראה לא היה הרבה טעם להתחנן לה' שיחזיר בתשובה את דואג האדומי ואת אחיתופל ששנאו את דוד (אחיתופל - בצדק), או את הפלשתים שאיימו על ישראל ושאר עמים אויבים.

וזו לא רק שאלה של מציאות קשה שאינה משאירה אפשרות להחזרה בתשובה של העבריין. זו גם שאלה של ערך. יש תפיסות שונות של צדק ושל ענישה ושל כפרה: יש בהחלט כאלו שהאמינו כי הצדק הוא להעניש את הרשע ולא למחול לו ולוותר לו, וכל שכן אם לא בא לעשות תשובה מעצמו. גם בתורה נאמר כי לא יכופר לאדמה אלא בשפיכת דמי הרוצח.

איך עלינו להבין את הסתירות האלו? האם אנו פגומים מפני שאנו מאמצים את דגם המחשבה המודרני יותר שרואה בנקמה פגם נפשי או שלהפך, אנו טובים מאבותינו, אפילו ממי שהיה מסוגל להתפלל על נקמה?

כמדומה שיש שתי גישות יסודיות לפתרון:

א. התורה דיברה לפי תנאי העולם של אז, כפי שציינתי בתחילת דברי. גם השאיפה לנקם הטבועה בנו באופן פסיכולוגי מתאימה לימים עברו (ולפעמים צריך אותה גם היום). ככל שהעולם מתוקן יותר, כך אנו מתקשים להבין את הנקמה כאידיאל. זה צורך ולכן זה יכול להיות נושא מוצדק לתפילה, אבל יש פתרונות טובים יותר - אם הם בני מימוש.

ב. התורה הציגה ערך של נקמה שלעולם לא ישתנה, ומי שאינו מבין זאת, ואף מבקר את הנקמה בשם ערכים מודרניים, הוא מושפע לרעה מן המודרניות ולכן הוא טועה. אפשר אולי להגדיר את הטעות הזו כאפיקורסות...

כיון שהמחלוקת בין שני הצדדים היא מחלוקת על ערך, איך אפשר להכריע בה? הרבה יותר קשה להכריע בשאלות של ערך מאשר בשאלות של עובדה.

אמנם דומה בעיני שאם אנו בודקים את האמירות בתורה וגם בחז"ל, אפשר להצדיק את הגישה הראשונה. אנו יכולים לראות שנקמה היא אמצעי חשוב אבל לצד השימוש בו, כמו נניח בעיר הנדחת (שהורגים את כל תושביה בגלל שחטאו בעבודה זרה ואין להם תקנה להשתנות), יש חשש מפני השפעה נפשית של זלזול בחיי אדם. זו רק דוגמא, אבל היא עשויה ללמד שהגישה הראשונה היא הנכונה יותר. וזו גם דעתי.

אולי כדאי להזכיר את הדוגמא של הויכוח המובא בתלמוד בין רבי מאיר לבין אשתו ברוריה. היו חוטאים שצערו את רבי מאיר. רצה להתפלל עליהם שימותו. ברוריה דרשה את הפסוק "יתמו חטאים" (נגד הניקוד שלו) במובן שראוי שייגמרו החטאים אבל לא החוטאים, כי הם יכולים לחזור בתשובה. ואכן, רבי מאיר התפלל והיה נס והם השתנו לטובה.

האם אפשר לראות בכך דוגמא של התעלות החברה והפרט, כך שהגישה של ברוריה מקבלת מקום, בעוד שינוי הגישה של רבי מאיר הוא סמל או דוגמא לשינוי שחל בתפיסת הנקמה שלנו?

אם הגישה הראויה היא שנקמה היא צעד של "בלית ברירה" ולא אידיאל, מה זה אומר לגבי החינוך לנקמה שיכול להביא להשתוללות של אלימות או לקריאה לאלימות שלא במסגרת החוק (בלי דוגמאות, בבקשה)?

האין זה פשוט שהמחנכים לאידיאל של נקמה ברמת הקולקטיב (כולם אויבינו) הינם מזיקים למתחנכיהם?

אבל גם יש לזכור שגישה שמנסה אך ורק להבין את הזולת ולסנגר על אויבים אלימים, גם ברמת אויבי לאום, גם היא מחלישה ומזיקה. אני עצמי משתדל להסביר לילדי שבמצב הנוכחי שלנו בארץ ישראל הפלסטינים מתחנכים להיות אויבים שלנו, ואסור לנו לשכוח שצריך להיזהר מהם, אבל עלינו להיזהר לא לפתח שנאה מוחלטת ולהשאיר את התקוה לפיוס ולשלום, ולזכור כי גם הם נבראו בצלם אלוקים.

ירוחםשמ.

לשליחי המדינה-

מותר לשרוף תינוקים בשנתם????