זה מתחיל אל מול פניה המכוסות של הכלה....

 זו הסמליות שבדבר. החתן הולך אל החופה בעיניים פקוחות, בעוד הכלה נאלצת לחוות את המעמד כולו דרך מסך שאמור להסתיר ולהחביא אותה. או אולי דווקא להסתיר ממנה, להשאיר אותה בתחושה של ערפול חושים, בלבול וחוסר בטחון? 

הרגשת אי הנוחות ממשיכה בשעת ברכת האירוסין-קידושין. המונחים "התיר לנו" ו"אסר לנו" שבברכת האירוסין מנציחים את יחסי הסובייקט והאובייקט בין בני הזוג, במקום יחסים שוויוניים של אישה וגבר שכורתים ביניהם ברית לחיים. הסובייקט – הגבר – מקבל היתר על האובייקט - האישה - לאחר הברכה הנ"ל וההצהרה "הרי את מקודשת לי..." שפירושו על פי חז"ל "אסורה על כל העולם כהקדש" (כסף או חפץ שיוחדו למטרות המקדש בלבד. והקונוטציה, אוי, הקונוטציה.) 

המונחים "מותרת" ו"אסורה" ממשיכים עד היום להיכתב גם בספרים העוסקים בהלכות טהרה, והם אף שגורים בפי הפוסקים השונים ללא מחשבה על משמעותם: היתר או איסור לגבר (הסובייקט) להשתמש באישה (האובייקט). לא זו הכוונה? אז בבקשה, שנו את המינוח. אפילו "מותרים" ו"אסורים" (כלפי שני בני הזוג) היה מתקבל איכשהו. אבל "מותרת לו"? אם זו אינה החפצה, איני יודעת החפצה מהי.

אמנם בתקופה שבה התמסד טקס הקידושין (כנראה מתישהו בימי בית שני) המינוח "התיר לנו" ו"אסר לנו" היה קביל לחלוטין. בתקופה המדוברת האישה לא הייתה יכולה להתקיים ללא הגבר – המפרנס והמגן, מעמדה היה נחות הרבה משלו מבחינה חברתית, חוקית, הלכתית. למעשה היא לא הייתה אלא סוג של רכוש ש"קנה" לעצמו הגבר, וברצותו יכול היה גם "לקנות" לעצמו עוד כמה כמוה. כמובן שה"קניין" (ביטוי צורם כשלעצמו מכיוון שגם הוא נעדר הדדיות) נעשה בהסכמה, אבל בואו נודה על האמת: לאף אישה אז לא באמת הייתה ברירה. היא יכלה להישאר "ברשותו של אביה" או לעבור ל"רשות בעלה". בכל מקרה, היא חיה "ברשותו" (תחת הגנתו וסמכותו) של גבר. בזמנו, אכן, זו הייתה המציאות הרווחת בעולם כולו, ועל כן אין לי ולו טענה אחת לחז"ל שפשוט "דיברו בלשון בני אדם" והשתמשו במונחים ששיקפו את אופי התקופה. (יתרה מכך - אני מלאת הערכה כלפיהם על כך שיצאו להגנת הנשים והבטיחו את ביטחונן הכלכלי בדרכים שונות.) 

העניין הוא ששנים רבות כל כך עברו מאז התקבע טקס הקידושין והנישואין. בתחומים רבים כל כך בחיינו "נשתנו הטבעים". היום נשים עובדות ומתפרנסות ללא תלות בגבר המגן ונותן החסות. נשים חיות בזוגיות או לבדן או כאימהות חד הוריות (ואף אחת מצורות החיים הללו, אגב, אינה מהווה מתכון בטוח לאושר...). נשים מאיישות תפקידים בכירים (לא מספיק, אבל בכל זאת הן שם), לומדות באקדמיה ובבתי מדרש. אף אישה בוגרת כבר לא תגדיר את עצמה כנמצאת "ברשותו" של גבר כלשהו או ככזו הזקוקה לחסותו של גבר כתנאי הכרחי לקיום מכובד.

אבל טקס החופה ממשיך להדהד את מעמד האישה של תקופת המשנה. הכלה – עצמאית ואסרטיבית ככל שתהיה - לא תאמר ולו מילה אחת לאורך הטקס ולא תבצע שום פעולה אקטיבית במהלכו. ולא, הושטת אצבעה לחתן לא נחשבת, וגם לא הנהון מבויש לעבר הרב השואל האם היא מסכימה להתקדש לאיש הזה בטבעת זו. הכלה לא זוכה אפילו להבטחת נאמנות מצד החתן תחת החופה, שלא לדבר על הצהרה משותפת בסגנון "הרי אנחנו מתקדשים זה לזו".

הפער הזה בין המציאות ה"חילונית" בעולמנו שבה האישה נחשבת שווה לגבר לכל דבר ועניין לבין המציאות ה"דתית" שבה אפילו במעמד המכונן את חיי הזוג לא ניתנת לאישה זכות דיבור אל בן זוגה כשווה אל שווה - הוא היוצר את אי הנוחות ואת הצרימה בטקסי הקידושין. לא ניתן להקים בית שוויוני באמת שיסודו בהנחה שניתן בימינו לדבר על האישה כעל "מותרת", כמו הייתה כלי מכלי הבית. באומרנו "אסר לנו" ו"התיר לנו" אנחנו מנציחים את אי השוויון, את ההחפצה, את ההשפלה והופכים במו ידינו את טקס הקידושין מהמעמד היפה והמרגש שהוא נועד להיות לטקס פורמלי וטכני, מין "וי" שצריך לסמן בשביל הרב כדי שיחתום על המסמכים שאותם צריך להציג במשרד הפנים כדי לשנות את המעמד בתעודת הזהות, כדי...