מנהגים (ונקיונות פסח): עיצוב חיים או נטל מיותר?

ז'אנר תורני חדש בא לעולם: לגלוג על ההגזמה בניקיונות לפסח. "לפי ההלכה, בשלוש שעות אפשר להכשיר את הבית", קוראים אנשים בעלוני השבת, ומיד אצים לזלזל במנקים ובמנקות. אשתי מאוד לא אוהבת את האמירות הללו. אולי לפי ההלכה אפשר להסתפק בשלוש שעות, היא אומרת (ואני אומר: מסופקני), אבל כך אמא שלי מנקה, וכך גם אנחנו ננקה.

והיא צודקת. כי הפסח שלנו לא נקבע רק לפי ספרי ההלכה. אני מאמין בכל לבי בחיוניות של ההלכה לחיינו הרוחניים. בעולם שבו כל הנאמנויות מתנוונות וכל המחויבויות מתמוססות, בעולם שבו אנשים מתגאים שהשתחררו מכבלי הדת ובו בזמן סוגדים לעצמם כאל אליל אנוכי ומוטרף, בעולם כזה הנאמנות שלנו להלכה היא פלא חיוני ומרנין לב. ההלכה היא השלד של עולמנו הרוחני. אבל על השלד הזה חייבים לקרום עור וגידים ובשר.

אסור לוותר על ההלכה, אבל אפשר וצריך להוסיף עליה. המנהגים והמסורות שלנו הם המעניקים נפח ועוצמה לחיינו הדתיים. איך היה נראה פסח שלנו לוּ הייתה בו רק הלכה? מבחינת המתמטיקה של ההלכה די לאדם לומר חלקים קצרים וקטועים מן ההגדה. מבחינת ההלכה הפורמלית, אם את הניקיון לפסח אפשר לסיים בשלוש שעות, אז את ליל הסדר אפשר לסיים בשעה וחצי, כולל הסעודה.

אין מדובר רק בפסח. לו היינו מצטמצמים להלכה הפורמלית, הרבה מהטעם ומהריח של חיינו הדתיים היה נעשק מאתנו. לפי ספרי ההלכה, לא צריך להתפלל קבלת שבת. אינני בא לומר שלא צריך להתפלל אותה בנוסח קרליבך - זה ודאי נכון, ואפילו מומלץ, בלי קשר להלכה - אלא שלא צריך להתפלל קבלת שבת בכלל. גם שירי שבת לא מופיעים בשום סעיף בשולחן ערוך. אף על "כל נדרי" בליל יום הכיפורים אפשר לדלג. וגם לסליחות לא צריך להשכים.

החיים שלנו עטופים במנהגים ובהרגלים, שבלעדיהם נהיה אבודים ודלים. אי אפשר לפנות בכל מקום לספרים כמקור סמכות בלעדי. בשום תחום בחיינו איננו נוהגים כך. אנשים מכובדים מתהדרים בלבישת עניבות. האם יש למישהו הסבר הגיוני לפריט הלבוש הזה? כשאנחנו נפגשים, אנו לוחצים ידיים. מה פשר הנוהל הזה? הוא אינו היגייני ואינו הגיוני. לא נמצא לו שום הסבר בספרים. נוכל למצוא רק תיאוריות על מקורה ההיסטורי של לחיצת היד, תיאוריות שרק מציגות אותה באור עוד יותר מגוחך.

מי שיבדוק מה ההסבר הרציונלי לכל צעד ומה ההצדקה שאפשר למצוא לו בספרים, יצמצם את חייו לשורה קצרה להפליא של פעולות תכליתיות. איש מאתנו אינו נוהג כך. גם כשאנו עושים דברים שיש להם טעם מובהק, הנימוק הזה אינו המניע לפעולתנו. לפעמים אנשים מספרים לי בגאווה שהם מסבירים לילדיהם הקטנים את הנימוק לכל פעולה דתית ולכל מצווה. ואני שואל: האם אתם גם מלמדים אותם קורס מזורז בבקטריולוגיה לפני צחצוח השיניים? אנחנו עושים מה שאנחנו עושים, כי כאלו החיים בבית שלנו, וברמה היסודית די בנימוק הזה. זהו הרובד הבסיסי של זהות משפחתית וקהילתית, שכל ילד צריך לגדול עמו.

ככל שילדינו גדלים, הם מבינים יותר ויותר. אבל גם אנחנו, הוריהם, לוחצים על המיקרוגל ומאמינים שהאוכל יתחמם, בלי שיש לנו מושג כלשהו איך המנגנון הפלאי הזה עובד. לו היינו מגבילים את מעשינו רק למה שאנחנו מסוגלים להסביר ולהצדיק באופן רציונלי, את האוכל היינו עדיין מחממים במדורות (בהנחה שמובנת לנו התיאוריה של בעירת האש).

למנהגים שלנו יש ערך כפול. קודם כל, הם המעצבים את הפינות הכמוסות של נפשנו. כל אחד מאתנו מתגעגע לניגוני הימים הנוראים של בית הוריו. לא שהם באמת יותר יפים מהניגונים של החזן בבית הכנסת העכשווי שלנו, אבל עליהם גדלנו. מלבד זאת, למנהגים יש גם ערך נוסף: הם משמרים את חכמתם של אבותינו. תבונתם של דורות הרבה נוצקה לתוך המנהגים הללו. ואם ניסיונם המצטבר של אבותינו הביא אותם להתכנס יחדיו לתפילת קבלת שבת, אף שההלכה אינה מחייבת זאת, כנראה כך היא באמת הדרך לרומם את השבת שלנו.

בגלל כל זה, אני מעריך את ההתמסרות לניקיונות הפסח. מי שזה יותר מדי בשבילו - שיצמצם. מי שמרגיש שריחות האקונומיקה הופכים אותו למפלצת טורדנית-כפייתית - שיעצור. אבל אלו שמוכנים ומוכנות להתאמץ ולנקות יותר מהנחוץ, כי כך עשו בבית הוריהם, וכך הם רוצים את הפסח שלהם - ראויים להערכה ולא לזלזול. יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא הזה, אבל הפאנלים מחכים לי.

(הטור השבועי במגזין מוצש - השבוע החדש שלך).