ולא תתורו אחרי לבבכם - אם לא נחפש אחר האמת איך נדעה?

כתב הרמב"ם:
"כל מחשבה שגורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא לעלותה על ליבנו ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונימשך אחר הרהורי הלב. מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולות להשיג האמת על בריו ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו"
(הל' ע"ז פ"ב, ג')

לכאורה הרמב"ם פוסק נגד רוב חכמי הפורום הזה: אסור לשאול שאלות על אמיתת עיקרי התורה.

אך כיצד זה יתכן האם ניתן לדרוש מהאדם ללכת בדרך מסוימת מבלי שיוכל לבדוק אם זו דרך האמת?

_________________

דווקא אני חושב שמצווה טוב יותר (הקב"ה) היה מאפשר לחקור את כל הדתות (למרות שהאחרות שקריות), כדי שהאמת תוכל להתקבע בליבנו בצורה יותר חזקה. תחשוב על הורה שמלמד את בנו אומנות בשיטה מסוימת. אם ההורה יגיד לבנו שהשיטה שלו היא השיטה הטובה והנכונה ביותר, ומתוך שכך יאסור עליו להתנסות בשיטות אחרות, הבן יישאר בספק האם זו באמת השיטה הנכונה, אבל אם ההורה יגיד לבנו שילך ויבדוק וישווה עם איזה שיטה שהוא רוצה מי השיטה הנכונה ביותר, עצם האפשרות הזאת מראה על בטחון של ההורה בצדקת שיטתו ונכונותה, ובכך הבן אפילו מבלי לבדוק את שאר השיטות יהיה יותר בטוח שהוא נמצא במקום הנכון. ק"ו שאם ילך ויבדוק, רמת הסמך שלו בנכונות השיטה תעלה (למרות שייתכן מצב של התבלבלות, אבל הוא קיים לדעתי ממילא, גם בלי ההיתר לחקור).
יש אמירה דומה בפסוק: כי שאל נא לימים ראשנים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמהו.
בכל מקרה, דבריו של הרב מיכאל היו כלפי איסור שהוא אבסורדי, שלא ייתכן שהקב"ה ציווה על איסור שכזה. ברור שהקב"ה מבין שאנחנו לא יכולים להיות בטוחים בנכונות הדת מבלי חקירה מספקת בנושא. ומתוך שכך, כל איסור על חקירה הוא חסר תוקף כל עוד החקירה עצמה לא הסתיימה ולאחר שהיא הסתיימה אין טעם לחקור. 

להבנתי, איסור לא תתורו אחרי לבבכם הוא בדומה לאיסור לתור אחרי עיניכם שהוא זנות, והוא הנחת המצב פתוח כמו שהוא וההתמכרות להרהורים בהלוך ושוב תמיד. עיקר האיסור בזה הוא כדברי הכתוב שממשיך "והייתם קדושים לאלוהיכם" שאין אפשרות לקדושה שהוא להיות במקום גבוה יותר מהחול והחומר בהתמכרות לספקות, כיון שהיא כמו התמכרות לזנות ויש בו החלטה שאין החלטה לעולם.
גם אם לאחר הבירור ההחלטה אינה נטולת ספק, עדיין כל שההחלטה ניתנה, בשביל שהיא לא תישאר כנטולה וכדבר חסר משמעות, יש צורך לקבל שאין מקום להרהור, ורק בכך יש מקום לתורה ולמשמעות שיש בה.

יש כאן פרדוקס מובנה מפני שהרי התורה מצווה על אמונת חכמים אז ברור שכל אחד יכול לחקור עד מחר ולחפש אמת (מושג ערטילאי לגמרי אבל זה נושא בפני עצמו) אבל בסוף היום הוא יאלץ ממילא ללכת אחרי דעת הגדויילים שבאותו דור (מצגר בדורו כשמואל בדורו )אז מה יועיל לו החיפוש?

לכאורה יש סתירה בין אמונה ודעת, כי אמונה מבוססת על קבלה ונאמנות, ודעת מבוררת ע"י חקירה ודרישה.

ואמנם הרב צבי קאלישר כבר שאל אותה שאלה וניסחה כך:
אם ישמור תורתו בעצם תומו,
במופלא ממנו בל יהי דורש למו,
פן רדת שאולה עומק העיון יכשילמו.
או ישנן שכלו להבין עושהו,
יחקור לדעת כל אשר יורהו,
מבלי הבין לא יעשה מעשהו?

והשיב עליה באופן מקיף בספר "אמונה ישרה":

אפריםבן, לדעתי יש כמה טעויות בדבריך:
1. גם אם כל מה שאמרת נכון, אין פה פרדוקס, אלא טענת "ממה נפשך"
2. אם אדם ימצא שהתורה לא נכונה, ונניח דת אחרת נכונה, מה אכפת לו שהתורה מצווה על אמונת חכמים?
3. התורה מצוות על אמונת חכמים = בית דין סמוך (סנהדרין). כלומר בימינו אין כאלו חכמים.
4. גם לשיטתך שיש חובה לשמוע לדעת הגדויילים, מי אמר שמצגר או הגר"ח או כל רב אחר הוא נחשב גדול?
5. גם אם נניח לפי שיטתך שיש חובה להשמע למצגר או לגר"ח, מי אמר שהחובה הזאת היא בענייני אמונות ודעות?
6. גם אם נניח שיש חובה להישמע למצגר ולגר"ח בענייני אמונות ודעות, הרי גם אם הקב"ה יצווה עלי להאמין שהיום הוא לילה, או שלמשולש יש ארבע פינות, אני אולי יכול להצהיר כלפי חוץ שאני מאמין בזה בלב שלם, אבל אני לא רואה איך בלב פנימה אדם יכול להאמין במשהו שהוא יודע שהוא שקר.

תוקן על ידי orenikole ב- 01/05/2016 15:47:41

מצטער אפריםבן, אני פשוט ממש גרוע בזיהוי של ציניות :-) תקלה שלי. מבטיח לנסות להשתפר להבא בלי נדר.

יראת ה' ראשית דעת. על-כן נאמר: טוב מעט (מחקר תוך אמונה בדברים עפ"י קבלה) ביראת ה', מאוצר רב (מחקר
המבוסס על הרבה ידיעות אנושיות) ומהומה בו.

ייתכן שהמצווה "ולא תתורו" אינה לא לבדוק, אלא להיזהר בבדיקה מפני הטיה. לא כתוב "לא תחשבו בלבבכם". אלא "לא תתורו אחרי לבבכם... אשר אתם זונים אחריהם". בשפת ימינו, היינו אומרים: "להיות אובייקטיבי". ה"לב" כאן - כלומר באיסור הזה, מהווה את נגיעותיו של האדם, והאיסור "לתור" אחריו, היינו ללכת אחר נטיותיו  לנוח ולנחמד לשעה. הלב הוא המרכז הסובייקטיבי שבאדם, ואנו מצוּ וִים שלא להשליטו על השכל הטהור והאובייקטיבי.

ראו גם בפרק המוקדש לנושא ב'רעה אמונה' להר"מ שפירא, עמ' כח - לו. ובערכו באנצ' תלמודית כרך לה.