עדות מצולמת של מי שהיה מופקד על כתב היד העתיק ביותר של התנ"ך מחזקת את הטענות כי חלקים מ"כתר ארם צובאָ" נגנבו לאחר שהוברח לישראל. איש לא יודע כיצד נעלמו 200 מתוך 500 עמודיו של הספר מרגע שריפת בית הכנסת בו הוא נשמר בחאלב שבסוריה ב–1947 ועד היום. שמועות בקהילה היהודית של סוריה הצביעו על אפשרויות שונות — החל מכליונם של הדפים בשריפה ועד לגניבתם לאחר הגעתם לישראל. העדות, שהגיעה לידי "הארץ", עשויה לעורר מחדש את הפרשה.
לפני שנתיים וחצי מת בטרם עת פרופ' יום טוב עסיס, שעמד בראש מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח. עסיס היה מיוצאי קהילת יהודי חאלב בסוריה. זמן קצר לפני מותו הוא התייחס לפרשה שמסעירה את הקהילה כבר עשרות שנים, ועדיין לא באה על פתרונה – היעלמותם של מאות דפים יקרי ערך מ"כתר ארם צובא", כתב היד העתיק והיקר ביותר של התנ"ך, אשר מאז 1958 מופקד בידי המכון.
בגילוי לב, שאולי שמור לאדם שמרגיש כי ימיו ספורים, דיבר פרופ' עסיס באופן כללי על היעלמותם של כתבי יד של יהודי המזרח, שנשמרו במכון. "אינני מכיר שום ספריה וארכיון שבהם עבדתי במשך עשרות שנים, שמהם לא נגנבו כתבי יד וספרים נדירים. אנחנו יודעים שנעלמו ספרים או כתבי יד מהספריה (של מכון בן צבי — ע"א) ושאולי היה מעורב מישהו בכיר. יש יותר מכתב יד אחד ויותר מספר אחד שנגנבו", אמר.
בהתייחסו לחקירת הפרשה החמורה, ציין: "מכון בן צבי כן רצה להתלונן ולהביא למשפט. מה שאני יודע — אם זה נכון או לא אינני יודע — מי שהיה הנשיא אז, הנשיא השלישי של מדינת ישראל, ביקש מהמכון שלא לעשות דבר בנידון".
אבי דבאח, מוביל התחקיר
אבי דבאח, מוביל התחקירמוטי מילרוד
עוד כתבות בנושא
60 שנה לאחר שריפת בית הכנסת בחאלב, הדף חוזר ל"כתר ארם צובא" 06.11.2007
"תעלומת הכתר": לכתר אין מלך 04.10.2012
"תעלומת הכתר": כי מחאלב תצא תורה 02.10.2012
הדברים הדרמטיים שנשמעו מפיו של פרופ' עסיס ומתפרסמים כאן בפעם הראשונה, מוכיחים כי יש גרעין של אמת בדרישת קהילת יוצאי חאלב לחקור לעומק את חשדם, לפיו מישהו במכון המחקר הציבורי הוותיק העלים חלקים יקרי ערך ששוויים מיליוני דולרים מהתנ"ך בן אלף השנים.
אבי דבאח, אף הוא בן לקהילת יוצאי חאלב, היה האיש שהצליח לחלץ את העדות הזו מפיו של עסיס ולהקליטה. אבי סביו, עזרא דבאח, היה אחד האנשים ששמרו על כתר ארם צובא בבית הכנסת הגדול של חאלב, שנים רבות לפני שריפת בית הכנסת בפרעות של 1947 ומבצע ההצלה הדרמטי של הכתר, עשור לאחר מכן, שבסופו הופקד במכון יד בן צבי.
"ראיינתי את פרופ' עסיס זמן קצר לפני מותו. לא ידעתי שהוא חולה. ייתכן שזה מה שגרם לו לדבר, גם אם רק ברמזים. אחרי הריאיון רציתי לחזור אליו כדי לשאול עוד שאלות, אבל הוא כבר נפטר", אמר דבאח השבוע. בימים אלה הוא מגייס כסף מהציבור כדי להשלים את התחקיר שלו על הפרשה, אשר יוצג בסרט בשם "בעקבות הכתר האבוד" (פרטים באתר). "מבחינתי, הדבר הנכון לעשות הוא להמשיך את המאבק בו החלו אחרים, כדי לנסות לגלות מה היה שם, עד שמכון בן צבי יספרו את כל מה שהם יודעים, וישברו שתיקה", הוא אומר.
דבאח הוא החוליה החדשה בשרשרת ארוכה של חוקרים, אספנים ובני קהילת חלב, שנשבו בקסמו של הכתר, ומנסים לפתור את המסתורין שאופף את גורלו מהרגע בו יצא את סוריה ועד העברתו לישראל. קדם לו העיתונאי מתי פרידמן, שיצא לתחקיר מקיף וחובק עולם, שכלל עיון בחומר ארכיוני נדיר וראיונות עם דמויות מפתח בפרשה, אותו פרסם ב-2012 בספר "תעלומת הכתר: המצוד אחר כתב היד החשוב ביותר של התנ"ך".
קורותיו של כתר ארם צובא אפופים מסתורין ומלאי סתירות וחצאי אמיתות. הספר, שכונה לימים "העותק המושלם ביותר של התנ"ך העברי" ו"המהדורה המושלמת של דבר האל", נכתב בטבריה סביב שנת 930 לספירה . באלף השנים שחלפו מאז הכתר נדד, הוסתר, מולט וניצל מפרעות. לימים התגלגל למצרים, שם הרמב"ם השתמש בו לכתיבת משנה תורה. במאה ה-14 הוא שוב יצא לדרכים — הפעם אל חאלב (ארם צובא) שבסוריה. שם, במשך מאות שנים, הוא נשמר בכספת ברזל נעולה בשני מנעולים, שהוצבה במערה חשוכה בתוך בית הכנסת הגדול. בני הקהילה התפללו לפניו לרפואה ולהצלה, והאמינו כי הוא מגן עליהם מעין הרע. רוב הזמן הוא היה סגור, רחוק מעיני הציבור. בפעמים הנדירות בהן הכספת נפתחה, בוצע הדבר בנוכחות שני זקני העדה, שהשגיחו זה על זה לבל ייגנב הספר. המיתוס שהתפתח סביב הספר אסר להוציאו, מחשש שיאונה רע לקהילה. בין היחידים שזכו לראותו היו יצחק בן צבי, לימים נשיאה השני של מדינת ישראל, שביקר בעיר בשנות ה–30 של המאה הקודמת.
ב–1947 סבלו יהודי העיר מפרעות שפרצו בסוריה אחרי כ"ט בנובמבר. בית הכנסת בו נשמר הכתר הועלה באש, ולפי שמועות שצצו מאז ומילאו את דפי ההיסטוריה במשך עשרות שנים, גם הכתר ניזוק, ותוך כדי המהומה נעלמו חלק מדפיו. לפי חלק מהגרסאות הבוזזים הערבים לקחו את חלק מהדפים. סיפורים אחרים הצביעו על כך שיהודי הקהילה שמרו אותם כדי להצילם. אחרים טענו כי הם נשרפו באש.
כתר ארם צובא
כתר ארם צובאמכון בן צבי חופשי
לימים התברר, כי הכתר שרד, ונשמר בידי הקהילה במשך עשור, עד שב–1957 מסרו אותו ראשיה לאחד מיהודי העיר, כדי שיעלה אותו לישראל, ויפקיד אותו בידי בני הקהילה שכבר התבססו בארץ. אלא שהכתר הגיע לידיהם של אנשי מכון בן צבי, בראשות הנשיא יצחק בן צבי, למגינת לבם של אנשי הקהילה. לבסוף, בתום משפט שהתנהל בדלתיים סגורות בבית הדין הרבני הגדול בישראל, נקבע כי הכתר יישמר במכון ועל שמירתו הופקדו הן נציגי המדינה והן נציגי הקהילה.
רק ב–1960 דיווח הנשיא לציבור על כך שהכתר הגיע לישראל. "בעונג רב נפלה בחלקי הזכות לבשר לציבור היהודי ולעולם חוקרי המקרא כי כתב היד יקר הערך נמצא... והוא כעת בהשגחתנו... פרטים על אודות מקום משכנו האחרון והסופי יישארו בינתיים חסויים", אמר אז. היום הוא שמור בכספת במוזיאון ישראל בירושלים, נעול מאחורי שלושה מנעולים ומוגן באמצעות קוד סודי וכרטיס מגנטי. חלק ממנו מוצג ב"היכל הספר" של המוזיאון.
אלא שהכתר אינו שלם. במקור הוא כלל 500 דפים. היום חסרים בו 200, כולל חמישה חומשי תורה. השאלה מתי ולאן נעלמו 40% מכתב היד הזה מציתה כבר עשרות שנים את דמיונם של החוקרים והמשוגעים לדבר. שני קטעים ממנו צצו ברבות השנים. דפים אחרים "מסתובבים בעולם", כפי שאמר פרופ' עסיס ב–2007. "אנחנו יודעים בוודאות שקיימים דפים שמורים, ואנחנו מקווים שנוכל להגיע ללבם של מי שמחזיקים בהם", הוסיף אז, במסיבת עיתונאים מיוחדת, בה הוצגה חתיכת קלף מתוך הכתר, שהושבה לארץ בידי משפחתו של יוצא חאלב שהיגר לארה"ב וראה בקלף הזה קמע. במסיבת העיתונאים קראו ראשי מכון בן צבי לקהילת יוצאי חאלב להשיב את הקטעים האבודים של הכתר, אך לא התייחסו לחלקם של אנשי המכון בפרשה.
ד"ר גיש עמית חוקר בשנים האחרונות פרשות של נישול, גניבה והיעלמות של כתבי יד שבוצעה בחסות המדינה בשנים הראשונות לכינונה. במחקריו התחקה אחר גורלם של כתבי היד, בהם ספרי קודש, של עולי תימן. לימים התברר כי הספרים עשו דרכם למוסדות אקדמיים, ספריות, בתי כנסת, מוזיאונים ואף לספריה הלאומית בירושלים, שם הם נמצאים עד היום.
"אנחנו יודעים שבן צבי עצמו גילה עניין רב בכתבי יד של יהודי תימן, ואף נסע למחנה העולים בעדן, וסיפר על ההתרגשות הרבה שחש נוכח הספרים. בן צבי הציע שהם יופקדו בידי המכון בטרם יושבו לבעליהם, ואחר כך חלק גדול מאוד מכתבי היד האלה הוצא בדרכים שונות ומשונות מחזקת בעליהם, והתגלגל, בין השאר, גם למכון בן צבי", אמר השבוע עמית, שהשנה יצא לאור ספרו, "אקס ליבריס – היסטוריה של גזל, שימור וניכוס בספריה הלאומית בירושלים".
"במשך השנים היו הרבה מאוד אזכורים ושמועות על כתבי יד שהוחזקו בידי המכון, כולל סיפורים על שימוש שלא כדין, על סחר וגניבה שבוצעה בידי עובדים של המכון. הסיפורים האלה לא נבדקו אף פעם באופן רשמי, ותמיד מרחפים מעל המכון", הוסיף.
קטע מקלף השייך לכתר ארם צובא במכון בן צבי, ב-2007
קטע מקלף השייך לכתר ארם צובא במכון בן צבי, ב-2007דניאל בר און / ג'ינ
מעבר להיבט הפלילי, רואה בכך ד"ר עמית דוגמה מובהקת ליחס מתנשא ופטרוני של הממסד כלפי קהילת יהודי מדינות ערב. "זו דוגמה ליחס של בוז שהפגינה המדינה כלפי מי שהחזיקו, יצרו ושמרו את הכתבים האלה במשך כל כך הרבה שנים. ההנחה היתה שהקהילה עצמה לא מסוגלת לשמור וגם להבין את הנכסים שהיא מחזיקה בהם. כך חלק גדול מכתבי היד האלה נסחרו בשוק השחור, ונמכרו לכל המרבה במחיר", אמר.
בחודש אוקטובר נכנס לתפקידו המנהל החדש של מכון בן צבי, פרופ' אייל ג'ינאו, היסטוריון מהאוניברסיטה העברית. "זה סיפור היסטורי מרתק, שמעלה כמה שאלות, ובראשן מה קרה לכתר ולהיכן נעלמו הדפים החסרים, שהיו שייכים לכתר המקורי?", אמר. אלא שלשאלה הזו אין לפרופ' ג'יניאו תשובה. "קודמיי עסקו בזה לא מעט פה. אני לא חושב שנוכל להציע משהו חדש מעבר לדברים שכבר נאמרו. נעשתה בדיקה אמיתית בארכיונים. חיפשנו עקבות, כמו היסטוריונים טובים. אנחנו יודעים שיש ספרים שאבדו. אבל מי, איך, כיצד, מתי? - זה מסוג הדברים שאני לא יודע איך היום אפשר לבדוק אותם". היום, לדבריו, "ודאי שמקפידים על שימור, קיטלוג ואבטחה".
דבאח לא מסתפק בתשובה הזו, ומבטיח להפוך כל אבן כדי לגלות את האמת. "יכול להיות שזה דד-אנד. יכול להיות שתיפתח פה תיבת פנדורה. אם צריך, נעתור גם לבג"ץ", הוא אומר.
 |
|
|
