תקפותם של חז"ל - גמרא ואח"כ ראשונים - עזרה להפניה

שלום
מן הסתם כבר נידון,
איננני מוצא, אודה מי שיפנה לקישור רלוונטי, הנדון כדלקמן:
מהם הטענות לתוקפם של דברי חז"ל, מדוע הגמ' מחייבת ולא חולקים עליה וכן על ראשונים (באופן אחר כמובן)
תודה

מורדי

ברוך הבא אל הפורום!

שאלת שאלה מעניינת מאד. ודייקת בשאלתך. לא כתבת: מפני מה אין לחלוק על התלמוד, אלא היכן הענין נידון ומה הנימוקים המוצעים.

לצערי איני בקיא בספרים ולא בעל זכרון להפנות, ואני כותב ממה שדומה שספרן היקר שלנו ציין בעבר:

א. אין תלמיד חולק על רבו.

את הכלל הזה אפשר לזהות בדיונים פנימיים, כגון בין רבי אליעזר לרבי עקיבא.

מיוחד הוא רבא המתיר ואולי גם מחייב את תלמידיו לחלוק עליו כאשר דבריו אינם נראים להם.

ובדורות מאוחרים, כאשר יש דוגמאות למחלוקת הרב והתלמיד, נחלקים המפרשים ובעלי הכללים (מפרשים שכתבו ספרים על כללי פסק) האם הלכה כרב מן התלמיד או שאם התלמיד אינו לפני רבו כשהוא חולק זה אחרת.

תנאים ואמוראים הם מקרה פרטי של רבנים ותלמידיהם.

ב. אין האמוראים חולקים על משנה ולתנאים יש מעמד מיוחד עבורם.

זאת כיון שמקשים על אמורא ממשנה או מברייתא, אך ממימרא, של אמורא אחר, גם בדור קודם, אפשר לענות "גברא אגברא קא רמית", וכי אתה מקשה מאדם לחברו.

ועם זאת מצאנו שמקשים מדברי אמורא על אמורא אחר מאוחר יותר. כך שאפשר שהכלל שאין לחלוק על תנאים הוא פיתוח של הכלל שאין לתלמיד לחלוק על הרב.

אם מנתחים את האפשרויות, דומה שיש שתי אפשרויות מרכזיות לבאר מדוע באמת אין התלמיד חולק על הרב:

א. הוא אינו יודע מספיק. איך הוא יכול לדעת שהוא יודע יותר מן הרב? והרי רוב תורתו ממנו.

ב. אין לו סמכות לחלוק עליו. כלומר, גם אם הוא בטוח שהוא הצודק ולא רבו, לאחר שנקבעה הלכה כרבו, אין אפשרות של ערעור.

שני השיקולים האלו מתבקשים מעצמם, ויש לבדוק אם באמת הם מוצעים כנימוקים. כאשר רבי אליעזר, בדוגמא שנזכרה לעיל, אומר לרבי עקיבא שהוא מוזמן לפרש אבל לא לחלוק על חכמים, אין הוא מנמק זאת ואין אנו יודעים אם זה מפני שהוא סבר שר"ע לא יוכל להיות חכם כמו רבותיו (כפי שהעיד על עצמו שלא זכה לקבל מהם אלא מעט מן המעט, וכיצד ידע ר"ע יותר ממנו) או מפני שיש כאן גם העדר רשות.

אשר לדיונים שאחרי הגמרא, ספרן ציין פעם שזו, נדמה לי, מחלוקת בין הב"י לבין הרא"ו, מה טעם אין חולקים אחרונים על ראשונים. אבל את הפרטים והמיקום איני זוכר. כשיבוא נשאלנו.

ואשמח לעיין במקומות שדנים בהם בשאלות אלו בל"נ.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מימוני,

אם אין תלמיד חולק בהלכה על רבו, היאך לפעמים רב היה חולק עם המשנה, אלא רב תנא הוא ופליג, משמע שלתנא מותר לחלוק על תנא, ולאמורא על אמורא. וכתב באר שבע למסכת סנהדרין דף קי סימן א: " כבר פסק מהרא"י [תרומת הדשן] בפסקיו סימן רל"ח שמותר לתלמיד לחלוק על רבו באיזה פסק או הוראה אם יש לו ראיות והוכחות לדבריו שהדין עמו, וכתב שכך היתה דרכה של תורה מימי התנאים, רבינו הקדוש חלק בכמה מקומות על אביו ורבו רשב"ג, באמוראים רבא חולק בכמה מקומות על רבה שהיה רבו מובהק, בגאונים אשיר"י חולק בכמה מקומות על מהר"ם שהיה רבו מובהק עכ"ל. ואין דבריו צריכין חזוק, שהרי כל הגמרא מלאה על כל גדותיה מזה שהתלמיד חולק על רבו בכל האופנים בין בפניו ובין שלא בפניו, בין שהוא לבד חולק על רבו בין שאחרים חולקים עם רבו בין בזקנותו בין בילדותו". אלא מה שייחד את המשנה שחוברה ע"י קיבוץ חכמים הגדולים בחכמה ובמניין מאלה שבאו אחריהם, ועל-כן האמוראים קיבלו על עצמם שלא לחלוק על המשנה, וכנ"ל הראשונים על הגמרא. ועיין הקדמת הרמב"ם למשנה תורה, סימנים כז-לב.

מ

תודה על המקורות החשובים, כדרכך.

אמנם לגבי הקביעה על מעמדו של רב, צריך לבדוק את האמירה הזו ממתי היא והיכן היא מופיעה. שמא אינה אלא השערה של דור מאוחר.

הבאת ציטוט מעניין מ"באר שבע" ואני מצטט מציטוטך:

מיימוני,

יש הרבה פסקים ותשובות של פוסקים ראשונים ואחרונים האם תלמיד רשאי או אינו רשאי לחלוק על רבו, כי איך להורות שייך לכללי ודרכי הפסיקה. באשר לרבי עקיבא והלכה, עיין כתובות פד ע"ב. 

אשכול בנושא

מן הסתם יש עוד הרבה אשכולות, זה מה שעלה לי בראש.

מצאתי בחתם סופר למסכת ביצה דף ה:

אני משער שהסיבה העיקרית לאי-היכולת לחלוק על הקודמים, נובע מחוסר יכולת לדון כראוי בדבריהם. כלומר, נביא יכול להורות הוראת שעה לבטל דברי תורה - מכיוון שהתורה בנבואה ודבריו שלו בנבואה. תנא לא יכול - כי אין לו את יכולת החשיבה הנבואית (נבואה מבחינתי היא סוג של חשיבה). אבל תנא יכול לפסוק גם דבר שונה מעיקר הדין - על פי דרשות הכתוב וכדומה, שזה צורת לימודו והסתכלותו בתורה ובעולם בכלל, ועל כן יש לדבריו תקפות גם כאשר הם משנים את הפשט, וכן תנא חברו יכול לחלוק עליו מכיוון ששניהם שווים בדרך העיון. אמורא, לעומת זאת, לא יכול לחלוק על תנא, מכיוון שאין לוט הבנה מספיקה בדרכי הדרש. מאידך, יותר לו לפסוק הלכות חדשות ו/או פרטי הלכות, ו/או הוראות שעה, על פי פלפול גמרתי (=תלמודי. מלשון גמרא). וכן הלאה בכל הדורות. ההנחה היא שהדורות המאוחרים איבדו את יכולת הסקת המסקנות בדרך של הלימוד הבסיסי, ולכן אינם יכולים לחלוק עליהם. מאידך, הם יוכלו לחדש גדולות ונפלאות בדרך הלימוד שלהם, ולומר על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל. כאשר מדברים על ב"ד הגדול "בחכמה ובמניין" - אנו מחילים את זה גם (לא רק) על ב"ד שבקי - בדרכי החשיבה הבסיסיות שהם נבואה ואח"כ מדרש וכן הלאה - אז ב"ד שבקי באלה יותר מחברו המאוחר - יש לחשוש שהמאוחר יטעה בבסיס ונמצא מחריב את העולם כפשוטו. לפיכך מותר לו לחדש, אבל אסור לו לשנות. כמובן, אנו שואפים לחזור למצב בו נדע ללמוד כראוי את התורה, למן הרמה הבסיסית שלה שהיא הנבואה, ועד הרמות היותר מאוחרות, באופן שנדע ללכת מכאן לשם ובחזרה, והיו לאחדים בידך.

ממה שזכור לי מהרצאות של הרב מיכאל אברהם בנושא, קבלת סמכות חז"ל ע"י קהל שומרי המצוות דומה במידת מה לקבלת סמכות הכנסת ע"י קהל אזרחי ישראל. גם הכנסת יכולה לחוקק חוקים שגויים, אבל עדיין יש חובה (מוסרית ומשפטית) לשמוע להם. נתינת התורה הפכה את עם ישראל ליישות קולקטיבית קיימת. קבלת סמכות חז"ל ע"י הקולקטיב מחייבת את האינדיבידואל. במידה והקולקטיב יחליט אחרת, חז"ל לא יהיו מחייבים יותר. 
יכול להיות שאני לא מדייק או שלא הבנתי נכון את דבריו, אבל זה בגדול. יש שו"ת שלו בנושא.

אני מבקש מכל מי שמדבר על קבלת סמכות, שלא ידבר בשמי ללא הרשאה מפורשת.