ימים שאין בהם נפילת פנים

כתב הרמב"ם בהלכות תפילה פרק ה

א: שמונה דברים, צריך המתפלל להיזהר בהן ולעשותן; ואם היה דחוק, או נאנס, או שעבר ולא עשה אותן - אינן מעכבין. ואלו הן - עמידה, ונוכח המקדש, ותיקון הגוף, ותיקון המלבוש, ותיקון המקום, והשווית הקול, והכריעה, וההשתחוויה.

יג: השתחוויה כיצד: אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית, יושב לארץ, ונופל על פניו ארצה, ומתחנן בכל התחנונים שירצה.

כריעה האמורה בכל מקום, על ברכיים; קידה, על אפיים; השתחוויה - זו פישוט ידיים ורגליים, עד שנמצא מוטל על פניו על הארץ.

יד: כשהוא עושה נפילת פנים אחר תפילה, יש מי שהוא עושה קידה, ויש מי שהוא עושה השתחוויה; ואסור לעשות השתחוויה על האבנים אלא במקדש, כמו שביארנו בהלכות עבודה זרה. ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו, אלא אם כן הוא יודע בעצמו שהוא צדיק כיהושוע; אבל מטה הוא פניו מעט, ואינו כובש אותם בקרקע. ומותר לאדם להתפלל במקום זה, ולנפול על פניו במקום אחר.

טו: מנהג פשוט בכל ישראל, שאין נפילת פנים בשבתות ובמועדות, ולא בראש השנה, ולא בראשי חודשים וחנוכה ופורים, ולא במנחה של ערבי שבתות וימים טובים, ולא בערבית שבכל יום. ויש יחידים שנופלים על פניהם, בערבית. וביום הכיפורים בלבד, נופלים על פניהם בכל תפילה ותפילה, מפני שהוא יום תחינה ובקשה ותענית.

הרמב"ם בהלכה א ביאר, שיש שמונה דברים שצריך המתפלל להיזהר ולעשותם, ואחד מהם הוא השתחוויה. ובהלכה יג ביאר מה היא השתחוויה? נפילת פנים. ולמה אמירת דברי תחנונים אלו נקראת השתחוויה? מפני שתיקנו חכמים לאומרם בקידה או השתחוויה כמו שנתבאר בהלכה יד. קידה היא על אפיים, כלומר שיושב על שוקיו וברכיו נוגעות ברצפה, ומצמיד את פניו לקרקע. והשתחוויה היא פישוט ידים ורגלים, כלומר ששוכב על בטנו כשידיו ורגליו פשוטות (הלכה יג).

בזמן חכמי המשנה והתלמוד, כך היו עושים נפילת פנים, ומתקופת הגאונים התחילו לעשות נפילת פנים, בהטיית הגוף והפנים מעט לצד שמאל, מבלי להצמיד את הפנים לקרקע.

וכך כתב רס"ג בסידורו (עמ' כד): "ותיאור כריעתו, שיניח ברכו השמאלית על הארץ כאשר הוא יושב, ומקפל ברכו הימנית עליה כדרכו כשהוא רובץ, ויהיה כאילו חציו רובץ וחציו יושב".

ביאור הדברים: נתאר לעצמנו אדם יושב על הארץ, ושתי רגליו נמצאות מקופלות לצד ימין שלו, הרגל השמאלית מונחת מול פניו מקופלת, והרגל הימנית מונחת ימינה אליה וגם היא מקופלת, והברך של הרגל הימנית מונחת על סוף הרגל השמאלית. אדם שזו תנוחתו, אוטומטית יהיה מוטה לצד שמאל, מפני שרגליו מקופלות לצד ימין שלו, והן גורמות לגופו להיות מוטה שמאלה, ועל כך כתב רבנו, שיטה את פניו אבל לא יכבוש את פניו בקרקע, כלומר ישאיר את גופו מוטה לצד שמאל, אבל לא יטה את גופו יותר מדי עד שיהיו פניו כבושות בקרקע.

וכך היה המנהג בתקופת רבנו הרמב"ם, כמו שנתבאר בהלכות תפילה ט,ה: "ואחר שישלים כל התפילה, יישב וייפול על פניו, ויטה מעט הוא וכל הציבור". וכך נהגו יהודי תימן עד הדור האחרון.

ומה שמצאנו בתלמוד מגילה (כב,ב-כג,א) "אמר רב חייא בר אבין: חזינא להו לאביי ורבא דמצלי אצלויי". ופירש רש"י: "דמצלי אצלויי - על צידיהן, ולא נופלין על פניהן ממש, לפי שאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו". אין ללמוד מכך שכבר בתקופת התלמוד נהגו כולם להטות מעט לצד שמאל, אלא אז עדין לא היה מנהג זה נפוץ, ולפיכך מדגיש התלמוד את מעשה אביי ורבא, אבל בתקופת הגאונים כבר נהגו כולם להטות מעט לצד שמאל, וכדברי רס"ג.

העולה מהדברים, נפילת פנים היא תקנת חכמים שבה אומרים דברי תחנונים בתנוחה שיש בה הכנעה. כשם שלא יעלה על הדעת לבטל את העמידה בתפילת שמונה עשרה משום מנהג, וכן לא יבטל את הכריעות בתפילה משום מנהג, כך אין לבטל את נפילת פנים משום מנהג.

כאן ראוי להביא את שיטת מהר"ח כסאר בפירושו 'שם טוב', וזה לשונו: "נראה מדברי רבנו ז"ל דנפילת אפיים אחר התפילה מעיקרא רשות היא, ולפיכך נהגו שלא ליפול באלו הזמנים שהזכיר, דאם איתה דחיוב היא מעיקרא, א"כ למה לא חייבו גם כן ליפול בראש חדש ובמנחה של ערבי שבתות וימים טובים וכיוצא בהן. וכן מצאתי להטור ז"ל שכתב בסימן קלא בשם רב נטרונאי גאון ז"ל כן, ומזה הטעם אמרו במסכת סופרים בפרק בתרא, אין אומרין תחנונים כל ימי ניסן עכ"ל. וכיוצא בזה שהזכירו ההגהות ז"ל".

אולם כבר ביארנו שאין דברים אלה נכונים בדעת רבנו הרמב"ם, והוא לא הגדירה כרשות, אלא כחובה לכתחילה, כמו שכתב בהלכה א.

כאן נבאר, מדוע אין נופלים על הפנים בשבתות וימים טובים, האם משום המנהג, או שכך היתה תקנת חכמים מתחילה. כפי שכבר כתבנו, נפילת פנים היא אמירת דברי תחנונים בתנוחה שיש בה הכנעה. כיון שכן, בשבת שאין בה שאילת צרכים, ואין בה בקשת סליחה, אין בה גם אמירת דברי תחנונים, וכן אין בה תפילה בתנוחה שיש בה הכנעה. נמצא שאי אמירת נפילת פנים בשבתות וימים טובים, אינה משום המנהג אלא שכך היתה תקנת חכמים מתחילה. וראה בבא מציעא (נט,ב) שם הביא התלמוד סיפור על רבי אליעזר שלא נפל על פניו בראש חודש, מכאן שכבר בתקופת התנאים, לא נפלו על הפנים בשבתות ובימים טובים ובראשי חודשים, מפני שכך היתה התקנה מתחילה. וכן בדברי הגאונים לא נמצא אף גאון המעיד על נפילת פנים בשבתות וימים טובים וראשי חודשים.

ומה שהקשה מהר"ח כסאר, אם כן מדוע לא חייבו גם כן ליפול במנחה של ערבי שבתות וימים טובים וראשי חודשים? אכן מעיקר הדין היה ראוי ליפול בהם על הפנים, והטעם שאין אנו נופלים בהם על הפנים מפני שכבר נהגו כך מתקופת הגאונים, ודי לנו במנהגם שיש בו טעם. בתפילת מנחה מפני שסמוכה לשבת ויום טוב, ואין ראוי ליפול ולהתפלל בתנוחה שיש בה הכנעה לפני שבת ויום טוב [אבל במנחה לפני ראש חודש נופלים]. בפורים וראש חודש מפני שאסורים בהספד ותענית, ומהטעם הנ"ל. אבל מכאן ועד שנבטל את תקנת חכמים בנפילת פנים מפני טעמים קלושים הדרך רחוקה. המאמר נכתב ע"פ הערת הרב יוסף קאפח, הלכות תפילה פרק ה הערה מט.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");