א. סמיתי
ברוך השב!
אני חוזר על הדברים כדי לראות את הבנתי את השאלה:
א. כאשר זוג מתגרש, צריך לקבוע מי מקבל את הילדים לגדלם ומה הסדרי המפגש עבור הצד השני.
ב. מי שמחליט בענינים אלו הם דייני בית הדין שבו מתבצע הגט.
ג. ראוי לבדוק מה הם השיקולים של הדיינים. ובמיוחד אם אין הם מוטים כלפי השאלה איך לעזור לילדים לגדול שומרי מצוות.
אני מבין שהשאלה נמצאת בסעיף ג'.
ועל דבריך יש לשאול אם אתה מבקש לברר את המציאות בשטח, מה קורה בבתי הדין. או שאתה שואל שאלה תיאורטית על מה שראוי להיות.
דומה שהכל יודעים שבגירושין יש מריבות קשות, פגיעות, השמצות, וכולם סובלים. יתכן שיש יוצאי דופן אבל הם מעטים.
במאבק בין בני הזוג יש אפשרות לנצל כל דבר: הזכות לסרב לקבל גט, הזכות לסרב לתת גט, תביעות כספיות, הזכות לפגוש את הילדים. יש לעתים הסתה והשמצות. לפי חלק מהפירסומים, נשים מנצלות את העובדה שהשירותים הסוציאליים מאמינים להן יותר. לפי חלק מהפירסומים, גברים מנצלים את אי השויון בכך שמן התורה הגבר נותן את הגט ואם הוא נשאר נשוי אבל מחזיק בת זוג אין זו עבירה חמורה במידה שהאשה חלילה תעשה כן...
המשימה של בתי הדין אינה קלה, אינה פשוטה. לבתי דין יש מספר בעיות בדרך לפסיקה: בירור העובדות, שהרי מי יודע מה קרה בחדרי חדרים. מי התחיל ומי אשם. בירור הדין, כי יש שיטות רבות בין הפוסקים. אם הם משתדלים לפעול לשם שמים, הם ינסו לעשות שלום ואם גט הוא בלתי נמנע, אז לסדר גט בדרכי שלום תוך חלוקת הרכוש בצורה הוגנת (אבל מה זה ואיך זה נקבע...).
ולצד כל אלו, הילדים אמורים להיות הנושא מספר אחת. הם הפגיעים ביותר, הם אלו שייפגעו גם בתרחישים האופטימליים. וכל שכן אם הם הופכים לבני ערובה בידי אחד הצדדים, מה שקורה לעתים קרובות מדי.
אילו היה בידנו לארגן לילדים בחזרה את חייהם זה היה הפתרון הטוב ביותר. אבל זה לא אפשרי. כל מה שאפשר לעשות הוא לספק להם מקום מגורים שיספק להם את רוב התנאים הדרושים תוך שמירת קשר עם הדמויות של ההורים. אבל זה קשה מאד. כאמור, רוב הגירושין מתבצעים במצב מלחמה של הכל בכל.
כל מה שכתבתי ידוע ומפורסם. הזכרתי זאת רק למען הרקע, שהמצב לעולם יהיה קשה, מסובך וכמעט בלתי פתיר.
ולגבי הילדים, נוסף לשאלה מי יפרנס אותם ומי ידאג להם שיהיה להם בית במובן הרגיל שבו יש אוכל, מקום לישון, סדרי חיים קבועים, תחושה של קבלה ואהבה בלי להיות מעורבים במלחמה בין שני האנשים הכי אהובים עליהם. מי יתקן את הרשמים הקשים אצל הילדים שיום אחד יגדלו וכאשר יגיעו לגיל של הקמת בית משלהם אזי הטראומות של העבר יפגעו ביכולתם לעשות זאת?
ואז מגיעה שאלתך שלך: מה קורה כאשר בני הזוג משתייכים למגזרים שונים, האחד מחוייב למצוות והשני לא, או שהוא מתנגד. ומה קורה כאשר שני בני הזוג השתייכו לאותו מגזר אבל נפרדו דעותיהם ואחד שינה את מגזרו. זה יכול לקרות כאשר שניהם שומרי מצוות ואחד פרש, או כאשר שניהם היו חילונים ואחד מהם חזר בתשובה.
כלומר, כאשר המחלוקת בין ההורים היא ערכית ולא רק אישית.
האם לדעתך זו טעות להשתדל לגדל את הילדים באופן שמסייע להם לגדול שומרי מצוות? האם זו הטיה פסולה?
גילוי נאות: האם ניתן לצפות ממני, כבעל ערכים יהודיים אורתודוכסיים, שיפסול את הגישה הזו?
אני יכול להבין שיש מי שיתנגד מאד להעניק חינוך דתי כלשהו לילדיו. אני יכול להבין שגם בתוך האורתודוכסיה יכולות להיות מחלוקות קשות. גם בין, נניח, הורה שחפץ בחינוך פתוח, של רכישת השכלה ומקצוע, לבין מי שיעדיף חינוך סגור. ואין צריך לומר שייתכנו מחלוקת בתוך הציבור החרדי עצמו...
אם הדיינים חכמים וישרים ופועלים למען הטוב במידת האפשר, הם יחפשו פתרון שיהיה לטובת הילד. אבל, כפי שכתבת, לכל אחד מאיתנו יש הנחות מוקדמות בשאלה מהי טובתו של ילד ובאיזו מידה זה כולל ערכים של שמירת מצוות.
לעתים הטענה של צד (או שניהם) על הגנה על חינוך הילדים היא בעצם כלי, כמו כל נשק תעמולה אחר במלחמת הגירושין, ואז התביעה להעניק לילדים חינוך כזה או אחר, או לשמור אותם או לשלוח אותם למסגרת חינוכית כזו או אחרת, בעצם רק נועדה לסייע לצד אחד או לפגוע בשני. וטובת הילדים נשכחת כאשר התובע או התובעת משתדלים להגן על עצמם ולהכאיב למי שהיה עד לאחרונה שותף לחיים.
כמי שאינו עוסק בתחום, וכל מה שכתבתי כאן הוא תיאורטי לפי התרשמויות (או סיפורים שמגיעים לכולנו מכל מיני זויות), אזי דומה שהפן של ההטיה לטובת חינוך למצוות הוא הבעיה הקטנה ביותר שיש במצבים קשים של גירושין.
אם ניתן להפריד בין המצב המעשי בבתי הדין ובמקרי גירושין לבין שאלות תיאורטיות שהן בסיס, עלינו לשאול: מהי טובתו של האדם, של הילד. על בסיס אלו הנחות רשאי או חייב מי שיכול ומי שקובע לבחור חינוך ועיצוב עבור ילדים, בין שלו, בין של אחרים?
תפקידו של הדיין, או השופט, או כל נציג בעל מעמד במצבים כאלו, היא להשלים את מה שההורים אינם מספקים. וזה כולל קביעת מסגרות חינוכיות.
אז איך בוחרים? ועל סמך מה?
יש כמה דגמי התייחסות לשאלה הזו.
בדגם פלורליסטי, האחראי עשוי לסבור שחובתו היא לשמר את הערכים של ההורים לטובת הילד. אין מקום לדעתו האישית וערכיו האישיים שהם תמיד רק אישיים ואינם ניתנים לכפיה על אחרים.
אבל אנו עוסקים בדגם דתי, המחזיקים בגישה זו רואים בחינוך למצוות ערך. הם יכולים להבין שמי שאינו חפץ במצוות עשוי להאמין שדרכו היא האמיתית, אבל גם אם יש כלפיו סובלנות מעשית, לא ניתן להסכים עם דרך כזו.
אם הדיין ממלא את מקום ההורים כאשר הם אינם מתפקדים ללא סיוע, טובת הילד מחייבת להעניק לו חינוך בכוון של מצוות.
מי שאינם חפצים בגישה כזו, יבחרו בדרך כלל לפנות למוסדות שיפוטיים אחרים, ויש.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");>
 |
|
|