נפש תחת נפש – הפילוסופיה של משפטי התורה

(כב) וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים:

(כג) וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ:

(כד) עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל:

(כה) כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה:

(פרשת משפטים)

הפרשה שלפנינו מציגה אירוע המתפצל לאירועי משנה אפשריים וקובעת דין בכל אחד מהם.

כי אנשים יינצו – זה מתחיל במריבה עם "שליחת ידים".

ונגפו אשה הרה – כלומר, האנשים הניצים חבטו ופגעו באשה בהריון.

לא נקבע כאן גיל ההריון. השאלה הזו תוצג לקמן בהרחבה.

המונח "נגפו" ראוי לבדיקה השוואתית בשאר מקומות בפרשת משפטים ובתורה בכלל. ברור שהמונח מציין מכה, אבל שאלה משמעותית מאד היא אם יש כאן מכה מכוונת, כלפי האשה או כלפי אדם כלשהו. מופעים אחרים של השורש הם לגבי שור הנוגף שור בפרשת משפטים, אך גם "נוגף את כל גבולך בצפרדעים" שה' מאיים על פרעה (שמות "וארא" ז כז), "וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף" (שמות "בא" יב כג), ועוד הרבה. יתכן שהשורש ציין תחילה מכה ואחר כך שינה את משמעותו לכל פגיעה, גם חיצונית. עם זאת, דומה שבדוגמאות רבות מדובר בפגיעה מכוונת. אבל חז"ל בוודאי לא פירשו כאן דווקא פגיעה מכוונת אלא להפך, מקרית ביחס לאשה הנפגעת.

וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ – הפלה.

וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן – מה בא הקטע הזה לשלול? הרי העובר כבר נפל ומת. מסתבר שמדובר אם כן שהאשה נשארה בחיים. אסון – מות האשה.

עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ – סביר שמדובר כאן בעונש כספי. להשוואה: פרשת מוציא שם רע על נערה שכביכול זינתה. הבעל לוקה מלקות ומשלם קנס. וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף (דברים, "כי תצא", כב יח-יט). במלכים ב כג לג מטיל פרעה נכה קנס על הארץ בזהב ובכסף, וגודל הקנס נאמר במפורש.

כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה – ראשית, הבעל הוא זה שמקבל את התשלום. שנית, הוא גם יכול לקבוע את הסכום. זו תופעה חריגה. אבל ראו בקטע הבא.

וְנָתַן בִּפְלִלִים – חז"ל פירשו שהנתינה היא על פי בית דין. מדוע אם כן נשמעות טענות הבעל? אפשר שבית הדין קובע תשלומים שונים לפי הנתונים של האירוע וחומרתו. עוד בנושא זה לקמן.

(כג) וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ – חז"ל ומפרשים רבים, גם בין החוקרים, ביארו שהכוונה שהאשה מתה ואז יש דין רוצח על המכה. וממילא אין לו תשלומים

(כד) עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל – עלינו לפרש שאם האסון לא היה מות האשה אלא רק פגיעה שהפכה אותה לבעלת מום, חל כאן הדין של "עין תחת עין" ולפי פירוש חז"ל דהיינו ממון. (זה נושא מעניין אבל לא אעסוק בו כאן).

מבין הפרשנויות והדרשנויות השונות אני מביא רק מבחר שנוגע לנושא כאן. הדברים לקוחים מתוך מכילתא דרבי ישמעאל בפרשת משפטים (מסכתא דנזיקין פרשה ח). אי אפשר לראות בציטוטים אלו סיכום מלא של כל הפרשנויות שמצויות בחז"ל אלא רק מדגם.

ולא יהיה אסון, באשה, ענוש יענש, בולדות;

אתה אומר כן - או אינו אלא אסון בולדות וענוש באשה, תלמוד לומר ואם אסון יהיה, הא מה תלמוד לומר לא יהיה אסון, באשה, ענש יענש, בולדות

או - לא יהיה אסון לא באשה ולא בוולדות, אלא אם אמרת כן, אף הוא צריך ליתן שכר חיה; הא מה תלמוד לומר לא יהיה אסון, באשה, ענוש יענש, בוולדות.

הקטע הזה בודק במה היתה הפגיעה באירועים הנזכרים כאן. המילים "ענוש יענש" מתייחסות למקרה בו מתו הולדות ואילו המקרה של "יהיה אסון" מדבר אם כן לע האשה. גם העונש "ענוש ייענש" הוא על הפלת הולדות, כיון שהטלת העונש מופיעה בסמיכות להפלת הולדות והאסון של מות האשה מופיע רק לאחר מכן. השאלה האחרונה של חכמינו מציעה את האפשרות ש"לא יהיה אסון" מדבר על אירוע אחר, ושוללת אותו (למרות שההנמקה לא ברורה לי). חז"ל אם כן מקבלים את התמונה של שני אירועים שהצגתי לעיל, המקרה הראשון הוא מות הולד(ות) והשני – מות המעוברת.

 - ענוש יענש, ממון. אתה אומר ממון, או אינו אלא מיתה, הרי אתה דן, נאמר כאן ענוש ונאמר להלן +דברים כב יט+ וענשו אותו, מה להלן ממון, אף כאן ממון.

זו חויה מחמיאה לגלות שחז"ל השתמשו באותה דרך שלנו, קריאה משווה, כדי להסיק שענישה זו אצלנו היא בממון.

כאשר ישית עליו בעל האשה. בא ללמדך הכתוב שחבל אשה לבעל ודמי וולדות לבעל וכל המחויב מיתה פטור מן התשלומין.

לפי הפירוש כאן, איזכור הבעל בא ללמד כללים נוספים: התשלומים לבעל. גם דמי הוולדות וגם נזקה של האשה למרות שעל הראיה האחרונה בוודאי אפשר לדון. הרי "כאשר ישית" נאמר על המקרה הראשון ולא השני. כמו כן מדייקים כאן חכמינו שאם יש מיתה אין תשלומין, ובנושא הזה אדון לקמן בפרק על הפילוסופיה של המשפט התורני.

ואם אסון יהיה. אין אסון אלא מיתה, ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, (בראשית מב לח) וקראהו אסון. – גם כאן לפנינו קריאה המסתמכת על התוכן ועל השוואה למקום אחר. יהיה קשה מאד לומר שאין זה הפשט בפסוקים.

ונתת נפש תחת נפש, נפש תחת נפש הוא משלם ואינו משלם ממון תחת נפש – העיקרון הזה כבר נלמד במקום אחר, שאין לקחת כופר לרוצח. אך האם מדובר כאן ברוצח בכוונה או בשגגה? הדברים מתאימים לשיטה התנאית ש"התכוון להרוג את זה והרג את זה חייב".

[ד"א (דבר אחר, כלומר פירוש אחר) ונתת נפש תחת נפש, נפש הוא משלם ואינו משלם נפש וממון תחת נפש] – אין משלמים ממון במקרה של עונש מוות.

רבי אומר, ונתת נפש תחת נפש, ממון; אתה אומר ממון או אינו אלא מיתה, הרי אתה דן, נאמר כאן השיתה ונאמר להלן השיתה, מה להלן ממון, אף כאן ממון – שיטת רבי קשה בעיני. אפשר שרבי סובר שמדובר כאן בהורג בשגגה, ואז אפשר שהוא סובר שמי שהתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממוות ולכן חייב ממון, או שמדובר שכלל לא התכוון להרוג, ולכן חייב לשלם. (יש להאריך בדבר זה כי זה נגד הכלל המפורסם של "קים ליה בדרבה מיניה" (נענש רק בעונש החמור, מה שפוטר אותו גם כאשר אין עונש חמור בפועל) אבל נניח לנושא המרתק הזה...

בכל אופן, יהיה קשה לפרש שמדובר כאן בהריגה ללא שום כוונה להרוג שום אדם, כי נצטרך להשוות בין המקרה שלנו למקרה של רוצח בשגגה הבא ביער (ואם גם כאן יש רקע של קרוב לפשיעה, דומה שהאבחנות האלו מאוחרות בהרבה).

עין תחת עין, ממון – בהמשך מובאות ראיות רבות אבל, שוב, אני מתעלם מן הנושא הזה ואזכיר אותו רק בתוך הדיון על הפילוסופיה של המשפט התורני.

עד כמה ניתן ללמוד מהשוואה לחוקים אחרים? האם זה בכלל אמור לעניין אותנו? אני סבור שכן, ואני מבקש לנמק.

המעיין במחקרים יתרשם שהנחת היסוד של רובם או כולם היא שמי שכתב את התורה הכיר את החוקים הללו ואימץ אותם בשינויים. איני שותף לגישה זו. אני כן סבור שיתכן שגישות כאלו הניתנות לזיהוי בחוקי המזרח הקדום מלמדות אותנו גם על הגישה בתרבויות של התקופה (להבדיל למשל משלנו) או אולי על התייחסות אנושית, פסיכולוגית ומוסרית, הטבועה באדם באשר הוא אדם. איני בא לטעון שחוקים אלו משקפים מוסר טבעי. אני כן סבור שחוקים משקפים גם צורך בתועלת חברתית, כמו שמירת היציבות, פיצוי כלכלי ועוד. אך בהיותם כאלו, הם משקפים את הצרכים האנושיים, הפסיכולוגיים והחברתיים, ולכן הם מספקים לנו תמונה של "איך בני אדם מסתכלים על אירועים כאלו". לאחר שאנו מכירים את האופנים השונים שרווחו בהתייחס למצבי מצוקה ופגיעה ניתן יותר להעריך את התרומה של התורה, את האופן שבו התורה עיצבה מחדש את ההתייחסות הראויה.

עכשו אפשר להתחיל.

בחוקי שומר העתיקה יש קנס על נגיפת אשה הרה, כאשר התשלום גדל אם זה במזיד. מעניין שגם שם הביטוי הוא "ילדיה" בלשון רבים.

בחוקי אשור יש עונש כספי על הילדים, אבל שם יש גם מכות בשבט וגם "עבודת המלך" לחודש ימים.

החוק החיתי מעניק תשלום שהולך וגדל לפי גיל העובר. בין ירח חמישי לעשירי.

אצל חמורבי נידון גם המקרה של הריגת האשה. אם האשה מתה, תומת בתו של המכה. גישה כזו לעולם אינה נמצאת בתורתנו אלא בציטוט של למך.

במקרים של הריגה שאינה של מעוברת, נקבע בדרך כלל עונש כספי להורג. לקמן נעמוד על כך שהתורה קובעת שלרציחה אין כפרה ואין פדיון אלא יומת הרוצח.

משה גרינברג היה פרופסור למקרא. עליו אפשר לקרוא כאן:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%94_%D7%92%D7%A8%D7%99%D7%A0%D7%91%D7%A8%D7%92

במספר מאמרים הצביע גרינברג על כיוון מחשבה ומחקר. לבדוק מה התפיסה הפילוסופית שעומדת מאחורי חוקים. עוד לפניו ניסו להשוות בין חוקי המזרח הקדום לבין חוקי התורה, ויש שניסו לדרג מה מהחוקים הללו "מתקדם" יותר – לפי דגם התפתחותי שאמור לשקף מהי התקדמות. למשל, גמישות ודחית עונש מוות או מידה כנגד מידה נחשבים כנראה למתוחכמים יותר.

לפי זה, עולה השאלה מדוע התורה מחמירה ומטילה עונש מוות על הרוצח. במיוחד כאשר העונש לגזלן ולגנב הוא קטן מאד, ואצל הגזלן די בהשבת הגזילה, בניגוד למתרחש במזרח הקדום. שם העונשים על פגיעה כלכלית קשים בהרבה.

גרינברג, במספר מאמרים (כגון "ערך האדם במקרא" בתוך "על המקרא ועל היהדות", תל אביב תשמו), הציע את ההסבר הבא: התורה מחשיבה את חיי האדם לערך שאין לו תמורה. אחת ההשלכות היא האיסור על פדיון רוצח והחובה להמיתו. ויש דוגמאות נוספות מתחומים שונים.

הווה אומר: החומרה היתרה עם הרוצח נובעת לא מפיגור בהתפתחות מוסרית אלא אדרבה, מתוך יקר הערך של האדם וחייו. כדאי כאן להוסיף שגרינברג טוען, לדעתי בצדק, כי כאשר חכמינו ביטלו את האפשרות הריאלית לעונש מוות מתוך הצגת דרישות קשות לפני שניתן לקיימו, הם בעצם קיימו את המסר של התורה, להחשיב את חיי האדם, ובמקרה זה גם את חיי הרוצח.

הבאתי את הרעיון של גרינברג גם בגלל הערכתי הרבה אליו. אבל גם בגלל סוג המחקר שהוא פותח. כאשר לפנינו קביעות משפטיות עלינו לשאול מהי התפיסה ההגותית, הפילוסופית, ואולי תפיסות נוספות (סוציולוגיות, כלכליות אפילו) שעומדות ביסודן.

איך יש ליישם את הקו הזה בנידון הפרשיות שלנו? ובכן, לתינוקות שטרם נולדו יש ערך כספי ולפי זה משלם החובל. מכאן נראה שלעובר אין ממש חשיבות של אדם, בהתאם לפרשנות של גרינברג. יש לדיון כזה השלכות חשובות לענין ההלכות הנוגעות בעובר, אם כי כמובן פרשנות מקראית נותנת רקע וערכים ולא הלכות מעשיות.