טומאת בעל קרי

ירוחם - אדרבא

צופר

יפה שאלת!

ולא רק שצריך ואפשר לחפש תשובות, אלא שצריך גם לדון היכן ובאיזה אופן מחפשים אותן.

לשיטתי, שהיא גם שיטת הרמב"ם ושיטת מו"ר הרב גדליה נדל ע"ה, יש טעם לכל מצוה. הרמב"ם כתב שהמצוות נועדו לבריאות החברה והפרט ובריאות הנפש של החברה והפרט. במילה אחת: חינוך.

מה אם כן הופך את הקרי לדבר מטמא, עד שחז"ל דרשו "ונשמרת מכל דבר רע" על הרהורים המביאים לקרי לילה, ותיקנו שאדם שקיים מצות עונה יהיה טמא עד שיטבול, ובינתים יהיה אסור בדברי תורה?

יש כמה תשובות אפשריות.

א. החוקרים, שאולי הם בעיקרם אנתרופולוגים, יענו שמשהו בתודעה שלנו, כבני אדם, מתייחס לזרע כאל תופעה חריגה, הראויה להחשב כמסוכנת, שצריך להתרחק ממנה וממי שזה קרה לו. לצערי לא מתאפשר לי כרגע לחפש אחרי התייחסות לקרי באומות העולם ובתרבויות עתיקות. זו השוואה שבוודאי תתרום רבות, מפני שעל רקע זה ניתנה תורה!

ב. הרמב"ם כתב על הטומאות בכלל שהן אינן איסור והן תופעה שכיחה, והתורה (כלומר מי שנתן אותה) השתמש ברעיון של טומאה כדי למנוע מבני אדם לבקר תכופות במקדש. מי שמגיע יותר מדי למקום המקדש, למעשה מזיק לעצמו. הביקור במקדש לפי זה צריך להיות דבר נדיר ולכן עוצמתי - עבור האדם (לא במובן של תיקון עולמות קבלי).

ג. ההסבר של הרמב"ם לאיסור בעל קרי בדברי תורה הולם את מה שנכתב עקרונית בסעיף הקודם. האיסור של חכמים על עיסוק בדברי תורה למי שלא טבל נועד "כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כמו תרנגולים".

ד. חשוב מאד: מן התלמוד משתמע שאין שום היבט של רוע בקרי והיחס שמופיע מאוחר יותר בקבלה לקרי הוא זר לעולם של חכמים. על סמך מה אני אומר זאת? מפני שבירושלמי מובא מעשה, שפעם צוטט כאן בפורום, על אחד האמוראים שראה קרי בערב יום הכיפורים! מה עשה? טבל והלך להתפלל... זה הכל.

אפשר שחכמים חשו שבני אדם מתקשים להשלים עם התופעה של קרי ביום הכיפורים. נכון, זה בא לאונסו של האדם אבל תמיד אדם יכול לחשוב בעצמו שחשב מחשבות מגונות (עוד לפני פרויד ידענו שיש לנו רצונות מביישים שעם כל הרצון הטוב הם צצים ועלינו להעתיק את מחשבתנו למשהו אחר. האם זה עלול לקרות ביום כיפור? ובכן, ברמה מסויימת, אולי כן?).

ואם אדם בא ליטהר והוא רואה קרי, האם אין זה סימן שתשובתו אינה רצויה חלילה?

ראו ביומא פח א כיצד האמוראים הרגיעו את הדואגים ואפילו הפכו את הסימן המפחיד לכאורה לסימן טוב. ראו שם את שיטתם של רב נחמן, רב נחמן בר יצחק ורב דימי...

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מיימוני - תודה על ההתיחסות מפורטת.

א. הראיתי התיחסות מהתוספתא לטומאת קרי. גם בדת הפרסית הזרע מטמא.
ב. על הרמב"ם קשה מדיני חברטות שאם כן הם היפך כוונת התורה. הרמב"ם עצמו ענה שמטרתם חברתית, להבדיל את החבר מעמי הארצות. לא נוח לי עם ההסבר הזה. ועדיין קשה מדוע פעילות חיובית גורמת טומאה ואילו אכילה גסה אינה גורמת לטומאה.
ג. ההרחקה מתרנגוליות היא שעומדת בבסיס כל התקונעס למיניהן וצא וראה לאן היא הגיע. מותר גם לחשוב על ההשלכות על מעמד האשה מתפיסה כזו.
ד. אז מדוע הוז"ל כ"כ חמורה כבר בגמרא?

ממתי התורה עוסקת בדקות?

למה אתה חושב שלא?

"דקות" בעניינים כאלו עלולה להיות עבה מאוד ולצבוע את כל ההרגשה באופן שונה

מה היא טומאה
בטבע קיימים ארבעה מצבים.  לפי סדר עולה-דומם -צומח -חי  ומדבר.
הדומם- לעולם אינו יוצר טומאה. אם נשבור  את הדומם, הוא ישאר במצבו. דומם.עם היעוד של הדומם.
הצומח -לעולם אינו יוצר טומאה. למרות כששוברים אותו או עוקרים אותו הוא יורד בדרגה והופך לדומם. אבל עדיין עם יעוד. אפשר ליצר מננו ספסלים שולחנות וכד. הוא ממשיך להיות שימושי.
החי - אינו יוצר טומאה. כל זמן שהוא חי. אין בעל חי מטמא. במותו הוא הופך לטמא. כי אין לו כבר יעוד ושימוש להוציא בעל חי שנשחט או ניצוד הוא ראוי לאכילה ולכן בשרו אינו מטמא למרות שהוא מת. מעורו אפשר לייצר נעליים ותיקים למרות מותו הוא ממשיך להיות שימושי ויעיל ולכן אינו מטמא. כי יש לו יעוד.
המדבר -האדם  הטומאה נוצרת מיד עם מותו. כי אין לגוף המת כל יעוד וכל שימוש. הוא כבר יכול להיות טמא  בחייו.
כשהוא מאבד את יעודו. אשה נידה מטמאה בנידתה כי בזמן נידתה היא לא יכולה להרות- שזו יעודה העיקרי.
בשכבת הזרע של האדם יש מיליונים זרעונים, אפילו כשהוא מפרה את האשה חלק מש"הז מתזבז ומאבד את יעודו. ולכן כשיוצא שכבת זרע - קרי -זה מטמאה כי הזרע איבד את יעודו.
זה כראיון חבל שאין לי את הכשרון של הרב מימוני. הוא היה מסביר זאת  הרבה הרבה יותר טוב.

ירוחם, לא ידעתי שאתה כזה שוביניסט.
לטעמך טומאת בעל קרי היתה צריכה להיות לאין ערוך יותר חמורה מטומאת נידה, שכן היא מאבדת ביצית אחת והוא מאבד מאתים מליון זרעונים. ועדיין עליך לתרץ טומאת לידה ומדוע אשה נטמאת ביחסי מין.  וכבר למעלה כתבתי שהתירוץ הזה אינו מוצא חן בעיני.