אוצר מפרשי התורה: פרשנות התורה והפוליטיקה של הפרשנות

אי אפשר בלי דוגמא. וכפי שניתן לראות, להעתיק דוגמא הוא מאמץ קטן מאד. הטקסט תמציתי ביותר – וגם בהיר ביותר.

בראשית (ו ג)

ויאמר ידוד: לא ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה.

הקטע הזה מופיע בהמשך לירידת הדורות שלאחר הגירוש מגן העדן ולאחר שמתואר לעיל כי החלו בני האדם לרוב וגם לקחו נשים מכל אשר בחרו. האם יש קשר, המשכיות בין הפסוקים? מהו?

המילים של הפסוק פחות ברורות וחד משמעיות ממה שאפשר לחשוב. מה זה "רוחי" ומה זה "ידון באדם"? ומה זה "בשגם"? האם יש קשר בין החלק הראשון בפסוק "לא ידון... הוא בשר" לבין החלק השני, על קיצוץ אורך החיים ממאות שנים עד 120 בלבד?

הסיכום של "אוצר מפרשי התורה" נמשך על פני כמעט שני עמודים. הוא אחד הרחבים בספר.

"בביאור 'ידון' נחלקו הראשונים" נפתחת הסקירה.

יש שפירשו מלשון מריבה ומדון. מוזכר שכך מפרש רש"י. אז מובאת הקריאה של הפסוק לפי פירוש זה. "לא יתרעם ויריב רוחי עלי בשביל האדם" בעוד שיש נידון פנימי ברוחו של ה' אם להשחית או לרחם.

למרות קוצר היריעה, מודגם כאן למעיין כיצד יש להשתמש בפירוש של מילה או ביטוי: לקרוא את הפסוק תוך שיבוץ הפירוש.

בדומה לכך מבאר הספורנו (איני מצטט).

הרד"ק מביא פירוש אחר: ריב האדם בעצמו. באדם יש את רוח ה' ויש מריבה בינה לבין הגוף כי הגוף נמשך לתאות הבהמות באשר הוא בשר.

[לדעת כותב שורות אלו כאן הרד"ק בוחר לפרש את הפסוק לאור גישה מאוחרת, הקרובה לזמנו, שמציגה את האדם בתור זירת קרב בין טוב לרע, בין נשמה לבין תאוות, גישה שיש מקום לחשוב שהיא באה ממקור זר ואינה הולמת את המסר המקראי. לא יכולתי להתאפק בלא להעיר זאת... לכן שמתי בסוגרים מרובעים – הפנית תשומת הלב לכך שהגישה הפרשנית הזו יש לשאול מהיכן באה – זו אינה עולה בפירוש "אוצר מפרשי התורה". לכן הוא אורתודוכסי למהדרין... ].

ויש שפירשו "ידון" מלשון דין. כך הרשב"ם שמציע למעשה קריאה דומה במסר שלה לרש"י. רעיון יפה מאד, לדעת כותב שורות אלו, הוא שה' מעניק לאדם עד 120 שנה כדי לתקן את עצמו ולעשות תשובה. דומה שפירוש כזה אינו נכנס היטב בלשון הטקסט.

האבן עזרא מפרש שנגזר שרוח האדם לא תדון את גופו לעולם (האם זה לא אומר שפירש מלשון "לגור"?)

ויש שפירש שה' כבר אינו מתגלה במישרין לאדם כדי לדון אותו (כמו לאדם או לקין, תוספת כותב שורות אלו להדגמה). המסתכל בהערות יגלה שזו שיטתו של בעל "אור החיים".

ויש שפירשו מלשון "נדן" שהרוח נמצא בנדן שהוא הגוף. והרמב"ן נחשב לבעל שיטה כזו כי פירש כי האלוקים ברא את האדם ישר והוא נמשך אחרי התאוות.

עד כאן סיכומי לסיכום של הפירושים על "לא ידון רוחי" ואפילו לא העתקתי את הפירושים על "לעולם" ועל ההמשך. יצויין כי הפירושים בהמשך מתחברים לפירושים של התחלת הפסוק. אבל כמה אני יכול להטריח על הקורא של שורות אלו? די במה שהבאתי כדי להראות כיצד בקצרה מאד מצליח "אוצר מפרשי התורה" לתת את סיכום השיטות שנאמרו בפירוש של פסוק מעורר צורך בביאור.

אילו הייתי בא להמליץ בלבד, הייתי מפרסם את הדברים באשכול המיועד להם, אודות ספרים. אולם סבורני שהופעת הספר, כמעשה פורץ דרך, מעניקה הזדמנות לדון בכמה נושאים שצריכים לדיון, או לפחות למודעות.

מהי פרשנות? מה הם סוגיה ומיניה? האם יש פרשנות מותרת ואסורה? ואפילו: איך מדפיסים פירוש על התורה?

פרשנות נועדה לספק השלמה למה שאינו ברור, לחשוף מה שגנוז בפני חלק מן הקוראים, להרחיב מה שמוצג בתמציתיות רבה מדי, לפענח רמזים, לענות על שאלות, או אפילו לעורר שאלות ולהצביע על תשובות אפשריות. כונתי כמובן לפרשנות הפשט כי במדע ההרמנויטיקה מבדילים בין פרשנות שמנסה למצוא את "כוונת המחבר", את "הכוונה של המילים" (אל תבקשו שאסביר את ההבדל, זה כמעט אותו דבר) או, באופן שונה מהותית, לעשות במילים כמו בפלסטלינה מה שליבו של הפרשן חפץ.

ספר התורה שבידנו מובן בפשטותו רק חלקית. חסר לנו ידע רב: בעברית קדומה, בהכרת המציאות שבה מתרחשים הדברים או נאמרים החוקים. יש סיפורים נפלאים אך דומה שרק המיטיב לעיין יעמוד על המסר הכמוס בהם. יש חוקים שאינם ברורים, לא רק מה הכלל המובע בהם, אלא אפילו מה הפירוש הפשוט של הדין שמדגים אותם. ומה עם אותם דברים שיוצרים בעיות לקורא: סתירות, חסרונות בסיפור עצמו, אי התאמות למידע הידוע לנו ממקורות אחרים, כגון המדע, ההיסטוריה, ועוד.

בתולדות הפרשנות ניתן להבחין בתקופות ויעדים של פרשנים. ניתן גם לדרג את הפירושים במידת החירות שנטלו לעצמם בהצעת רעיונות שנראים חורגים מהטקסט, חולקים על הנחות יסוד שמאחוריו, או כפופים לא רק לטקסט אלא גם לדורות קודמים של פרשנים.

בדורות האחרונים, למשל, מקובל שאין לחלוק על פירושים שמופיעים בדברי חז"ל, אם כי מי הם חז"ל והאם כל דבריהם נאמרו על דרך הפשט זו שאלה חשובה. שאלה שבשלב כלשהו נחשבת שאסור אפילו להעלות אותה...

בדומה לכך, פירושו של רש"י מוצג כ"פשט" הפסוקים, כעובדה היסטורית, ורק מעטים מעיזים להציע פירושים שונים משלו, וגם אז עליהם לנמק את החריגה הזו כדי שיהיו מוכנים להקשיב להם.

מסיבה זו גם המהדורה היעילה והמפוארת שלפנינו מכילה את פירוש רש"י צמוד לספר עצמו.

במגזר שלנו, החרדי, הפך למקובל שאין לערער על פירושי רש"י שהם עובדה, ועל מדרשי חז"ל, אפילו התמוהים, שהם גם כן עובדה. הווה אומר: יש בספר משום משב רוח של מחשבה פתוחה. הנה, יש עוד שיטות, לא רק רש"י, לא רק מדרש. מוזכרים גם מדברי הרב קוק והרב סולוביצ'יק (ודווקא מ"איש האמונה"!) גם הרד"צ הופמן, המתפלמס הגדול עם מבקרי המקרא. ויש אפילו חריגה ברוכה (לדעתי...): מובאים דברים מתוך יוסף בן מתתיהו.

לא זכינו שמהדורה זו תכלול גם מדברי פילון וכנראה גם לא מפרשנותה של נחמה לייבוביץ, אבל יש גבול לכל דבר...

המוציאים לאור הצליחו להביא סיכום רחב ככל האפשר כאשר הדברים מובאים בצורה אורתודוכסית לחלוטין. הספר לא רק ראוי לרכישה, אלא גם כשר להופעה על מדף בכל ספריה תורנית. לא יהיה מי שיערער (אני מקוה שסקירה זו בפורום שלנו לא תהיה עילה לצאת נגדו...).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");