הסבל כמטבע

יש לנו ציפיה שאם אנו מתגברים על עצמנו, זה דבר חיובי. זה הופך אותנו לראויים לשכר. ואם אנו דתיים, ומאמינים בשכר ועונש, אז יש לנו לצפות כי בזכות ההתגברות נזכה שאולי יישמעו תפילותינו.

זה אנושי מאד וזה דבר טוב מאד. מפני שזה גורם לאדם להיות טוב יותר, מאופק יותר, מתאמץ יותר בחסד ובמצוות.

אבל יש כאן שני כיוונים שבהם עשוי אדם לבחור כאשר הוא מנסה לצבור זכויות. הוא עשוי להשתדל להוסיף מצוות, או שהוא עשוי לנסות להוסיף סבל. ואולי לא רק סבל כדי שידע שהוא מתגבר – כך עושה גם הספורטאי שמבקש לחסן את גופו ולקנות כישורים גבוהים יותר. סבל לשם הסבל, מפני שסבל הופך להיות מטבע שמוצא חן בעיני הא-לוהים.

כתבתי שם של חול (אם כי הקפדתי על מקף כדי שזה לא ייראה כשם ה' החייב גניזה) מפני שאיני רוצה להאמין שה' אלוקינו רוצה שנסבול לשם הסבל, שסבל הוא מטבע העובר לסוחר השמימי.

אתאר איך נראית לי אותה תפיסה פסולה. לפי הגישה הזו, יש בשמים מאזנים ששוקלים את הזכויות והחובות של כל אחד מאיתנו. כאשר אדם מבקש משהו, צריך לבדוק אם זה מגיע לו. אם הוא אדם טוב ויש לו מצוות, אז מגיע לו שכר או למצער פירות בעולם הזה. אם לא אז לא. אם אדם רוצה יותר ממה שמגיע לו ויותר ממה שנרשם לו בעת לידתו, כי יתכן שלכל אחד נקבע מראש מה הוא יכול לקבל, אזי הוא צריך לשלם על הזכות לקבל את מבוקשו.

סיפור ידוע מספר על זוג שהיו מאד עניים, וביקשו עושר, וקיבלו לשבע שנים. אבל הם לא נגעו בכסף אלא רק לחינוך הילדים. ולכן, כאשר לאחר שבע שנים בא אליהו לקבל את הכסף בחזרה, הם הוכיחו לו שלא נהנו ממנו, והיו זכאים לשמור אותו גם להבא.

בדומה לכך, זוג שאין לו ילדים עשוי לבקש ילדים לא למען עצמו אלא כדי שיהיו עובדי ה'.

כך נהגה חנה אמו של שמואל, שהבטיחה כי אם יהיה לה ילד, היא תקדיש אותו למשכן ותשאיר אותו שם לאחר שייגמל.

במקרים קיצוניים, יש לנו סיפורי עם על הורים שכל כך רצו ילד, עד שהיו מוכנים לשלם בחייהם. באחד המקרים האב נפטר מייד לאחר שנתעברה אשתו, והאם מתה בלידה. אבל הילד, לפי הסיפור, גדל והיה לאחד מגדולי ישראל.

התפיסה הזו שתיארתי כאן מכילה דברים נכונים ומועילים וכן דברים רעים ומזיקים.

הרעיון שאדם צריך להשתדל כדי לזכות שיימלאו תפילותיו הוא רעיון שנראה נכון. בוודאי שאין בו פסול.

הרעיון שעל אדם נגזר עם לידתו מה הוא יכול להשיג ומה לא זה משהו אחר. נכון שיש ביטויים דומים בתלמוד, אבל האם חובה עלינו לקבלם? – או שמא ההסתייגות שלי מרעיון כזה אינה אלא תקוה של בן העולם המודרני שלכל אחד מגיעה הזדמנות שווה לזכות לכל?

הרעיון שכדי לקבל משאלה צריך להתאמץ ולזכות בזכות אינו רעיון שהוא רק יהודי. דומה שאותו רעיון מצוי במזרח הרחוק והוא מגולם בדימוי של ה"קארמה". מי שעושה מעשים טובים צובר קארמה חיובית - או להפך.

אולם כאן יש משהו מעבר לכך, משהו שקרוב יותר לעולם הנוצרי מאשר לעולם המזרח הרחוק (לפי מה שידוע לי).  הרעיון שאדם צריך לשלם על משאלותיו במטבע של סבל הוא רעיון שנראה לי אלילי, או לפחות משעבד, וכוונתי ללשון של גנאי. אם הרעיון הזה מצוי בפולקלור שלנו זו לדעתי השפעה זרה, מוטעית ורעה.

החפץ לה' בסבלו של האדם? מדוע שנניח כי הסבל הוא מטבע עובר לסוחר בשמים? אם יש כזו גישה אצל בני אדם רבים, אפשר שהיא משהו שטבוע בתוכנו במובן של תיאוריה כמו יונגיאנית, שיש נראטיבים או מיתוסים שהאדם באשר הוא אדם בנוי לפתח. לכן אפשר למצוא את הגישה הזו באגדות עמים, בפולקלור היהודי, ואפשר שלכן הגישה הזו מגולמת גם באותה מילה של רש"י. "בזכות". זה ששרה סובלת יוצר זכות עבורה כדי לקבל ילד משלה.

אולי לא יהיה זה למותר לציין לסיפור פולקולוריסטי בן זמננו. בסרט "אושפיזין" בני הזוג המבוגר שאין להם עדיין ילדים מקבלים על עצמם ייסורים שלא לצורך, ובלבד שיזכו לילדים. ואכן, לאחר שהזוג מוכן לסבול את האורח הבריון והבעל מתגבר על כך שהרס לו את האתרוג היקר, הם באמת זוכים להיפקד בזרע של קיימא.

רבים מאד ראו את הסרט הזה והתפעלו מאורח החיים היהודי שגולם בו. היחסים החמים בין בני הזוג, ששומרים כל הסרט זה מזו על מרחק נגיעה. יש הרבה מה להלל כאן: היחס של כבוד הדדי, האמונה באלוקים המשגיח על העולם ושומע תפילה. הצופים לא יוכלו לדעת כי הרעיון שבני הזוג מקבלים על עצמם סבל לשם הסבל כדי לזכות בזכויות הוא רעיון זר ורע ואינו רעיון הראוי להחשב חלק מן התורה. גם אם אפשר למצוא לו מקור ברש"י בפרשתנו.

הדברים שנכתבו כאן הם על דעתו של הכותב. אם הם אינם נראים נכונים, אנא ראו בהם הזמנה לדיון.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");