| נשלח ב-3/4/2017 17:16 |
 |
| |
האם איכות פסיקה הלכתית היא עניין בר מדידה?
חברי הפורום הנכבדים, שאלת האשכול מטרידה אותי זמן רב. הבא נגדיר פסיקת הלכה כך: התאמת מקורות ותקדימים תחת פרשנות למקרה מסויים תחת תיאור על מנת לגזור חיוב מעשה או מחדל לפרט או לציבור במועד מסויים או בכלל. נראה ניסוח טרחני במקצת, אבל מכסה לא רע את התחום. היכן נכנסים מדדי איכות לסכמה זו? ראשית האם המקורות מפורשים "נכונה" והאם הם "רלוונטיים" למקרה. פירוש נכון יכול להיות מבוסס על מספר אפשרויות כמו: · עקביות תקדימית – רוב הפרשנים הבינו כך את המקור · מיעוט כלשהו בעל משקל סגולי הבין את המקורות כך · יש מערכת הנמקה סבירה (שיש ה"א לאנשי מקצוע לקבל את האפשרות (גם אם לא להסכים לה)) למדוע יש להבין את המקורות באופן חדשני. מידת הרלוונטיות של המקורות תלויה במידה רבה גם בתיאור נכון של המקרה העומד לשאלה. תיאור זה נשען לא רק על התאמת מקרים לעובדות אלא על פרשנות של התנהגות ומצב ידיעה של סובייקטים. לדוגמא: האם ניתן לקדש על מיץ תירוש של כרמל? ניתן להביא מקורות ותקדימים, לתאר תהליכי יצור וכו' ולהגיע למסקנות. אך אם נוספת ידיעה שבקבוק מסויים הוקדש לע"ז אז יכול להיות שיש בעיה מכיוון אחר. ולכן תמיד פסיקת הלכה היא יחסית למצב אפיסטמי נתון. ביסודו של דבר, איכות של פסיקת הלכה היא עניין הניתן למדידה: · האם המקורות הנכונים הובאו (ולא "דילגו על מקורות" שלא ידעו או לא התאימו) · האם המצב העומד על הפרק תואר באופן מלא, נכון למצב ידע נתון (זה רלוונטי כמעט בכל הנושאים – רופא ידע לתאר מצב בריאותי; מהנדס מצב מכאני; טבח מצב בישולי, חייל מצב צבאי וכו'). תיאור נכון ומצב הידע תמיד נתון לשיפור, אך לפעמים יש אילוצים המחייבים להתפשר כמו אילוצי זמן או נגישות למידע. ככל שמתקדמים בזמן, ישנו גידול אקספוננציאלי בכמות המקורות וקביעת הרלוונטיות שלהם נעשית קשה. הפתרון הנהוג הוא התעלמות מקורפוס פסיקה ענקי וצמצום לדברים שהפוסק מצוי בהם. אותה תופעה מוצאים בתיאורים של מצבים שככל שהמדע מתקדם ניתן לראות היבטים שונים ומגוונים במקרה שלגביו מתבקשת הלכה. שוב, הפתרון הנפוץ הוא צמצום התיאור למה שהפוסק מסוגל להבין. אילוצים אלה בהכרח פוגעים באיכות הפסיקה. כאן עולה השאלה האם המהות של הפסיקה היא סוג של ריטואל חברתי בו האדם השואל הולך לרב ומנסח שאלה והרב עושה מקורות ודיון והכרעה ויוצא עם פסק וכך מחוזקת סמכותו של הרב והגיבוש הקהילתי – או- שמטרת הפסיקה היא להיות צודק (ככל שניתן בתנאי ידע מוגבלים)? אם המטרה האמיתית היא לעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון, אז איכות הפסיקה מקבלת קדימות על הריטואלים הסביבתיים. ממילא יכול להיות שפוסק מסויים יייצר פסקי הלכה טובים יותר במדדים דלעיל גם כאשר הוא עצמו נניח לא מניח תפילין כל יום. הקישור שאנחנו (ואולי "ההלכה" עצמה) עושים בין התנהגות הפוסק לאיכות פסקיו היא בעייתית. זה שאדם דבק בד', מקיים מצוות בד"ו וכו' לא אומר כלום על איכות הפסיקה שלו. ולהיפך. משתמע מהדברים שבקהילה היהודית הדתית איכות הפסיקה היא משנית בהחלט למבנים החברתיים אותם הפסיקה באה לשרת. לא חשובה כל כך הפסיקה הספציפית (אם נכונה או לא) אלא המבנים החברתיים העומדים מאחורי המוסד (רב, משמעת קהילתית, עקביות התנהגותית, נראות חוקתית ועוד). אילו רצינו פסיקה איכותית יותר, ייתכן והיינו נעזרים בכלים שונים כמו ניתוח טקסט ממוחשב, פיתוח תוכנה לטיפול בתקדימים פסיקתיים, ניתוח התאמות של פסיקה לתיאורי מציאות ועוד. אני לא מדבר על פרוייקט שו"ת ודומיו המהווים ספרייה מקוונת וקלת חיפוש, אלא לכלי תוכנה מתוחכמים בהרבה. לא כתחליפים לרב אלא ככלי עזר. ברור שהגורמים השמרניים יתנגדו לזה נמרצות. אבל זה אך צפוי כי אותם גורמים שמרניים מעוניינים בפסיקה משמרת מוסדות חברתיים הרבה יותר מפסיקה המשמרת הלכה. יבוא הטוען ויטען שלהלכה לכתחילה אין דבר וחצי דבר עם איזשהי "אמת אובייקטיבית" של מה רצוי, אלא כולה התנהגות סובייקטיבית-ריטואלית המהווה את הפיגום עליו נשענת החברה הדתית. יתכן. הריטואל הוא כאילו אנחנו בודקים את המקורות וכאילו אנחנו שוקלים שיטות וכאילו אנחנו בוחנים מציאות ורלוונטיות – הרי אנחנו לא עושים מה שבאמת היה נדרש אילו היה הדבר חשוב לנו. לסיכום נראה שאיכות פסיקה ניתנת למדידה, אבל לא רוצים לעשות זאת מסיבות של שימור מערכים חברתיים.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-4/4/2017 07:52 |
|
| |
ערכה של הפסיקה בימנו (ואולי אף בעבר) היא כערך האדם הפוסק בעיניך. לפי ההלכה אין הלכה, ישנה רק הלכה לפי-לדעת ... ההלכה היא כך, ולדעת ... ההלכה היא כך.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/4/2017 08:34 |
|
| |
נישט,
מעניין שבחפצי מצווה יש תפיסת איכות או הידור שבין השאר נמדדת בכסף. בלימוד תורה זה כבר הרבה פחות מובהק. אמנם יש "שם טוב" למוסדות לימוד, אבל אין מאחריו הרבה. מסתבר שבפסיקת הלכה זה באמת משהו עמום מאד. אנחנו מניחים שרב פלוני עשה עבודה טובה (לרוב לאיסור). כל טענתי היתה שיש כלים למדדי איכות בפסיקה רק שלצרכני הפסיקה לא ממש איכפת
|
|
|
|
| נשלח ב-4/4/2017 10:30 |
|
| |
הקישור שאנחנו (ואולי "ההלכה" עצמה) עושים בין התנהגות הפוסק לאיכות פסקיו היא בעייתית. זה שאדם דבק בד', מקיים מצוות בד"ו וכו' לא אומר כלום על איכות הפסיקה שלו. ולהיפך. נכון רק שבדר"כ בשביל לשלוט בקורפוס צריך המון השקעה מטורפת (במונחים של כ 20 שנה) מי שלן בעומקה של תורה בצורה כזו הוא בדר"כ די צדיק.... אמנם יתכן אדם שבקי בנושא מוגדר מסויים אבל בגלל אופי ההלכה אין הרבה מקרים שבהם יש איים שאינם מושפעים מכלל התורה. משתמע מהדברים שבקהילה היהודית הדתית איכות הפסיקה היא משנית בהחלט למבנים החברתיים אותם הפסיקה באה לשרת. לא חשובה כל כך הפסיקה הספציפית (אם נכונה או לא) אלא המבנים החברתיים העומדים מאחורי המוסד (רב, משמעת קהילתית, עקביות התנהגותית, נראות חוקתית ועוד). לא נכון. אולי נכון בדרג המו"צים אבל לא בדרג הפוסקים הגדולים (ראה אג"מ, רשז"א, הרב אלישיב, הרב ע. יוסף) . ככל הידוע לי תכנה כפי שאתה מצפה לה עדיין אינה בהישג יד.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/4/2017 13:45 |
|
| |
בתורה כתוב לא תקח שחד כי השוחד.... יסלף דברי צדיקים. פוסק ההלכה שלקח שוחד מהשקפתו -השקופה- או דעה קדומה וכו' . והוא מסלף בפסיקתו את דברי הצדיקים הראשונים והאחרונים שאותם הוא מצטט כביכול. ופסיקתו ההלכתית בהתאם. בהחלט בר מדידה.
רש"י מסכת ביצה דף ב עמוד ב
דהתירא עדיף ליה - טוב לו להשמיענו כח דברי המתיר, שהוא סומך על שמועתו ואינו ירא להתיר, אבל כח האוסרין אינה ראיה, שהכל יכולין להחמיר, ואפילו בדבר המותר.
כל מי שמתיר צריך לנמק בעיון את התרו.. לאסור זה קל מאד. מספיק לפסוק אסור.. בלי הנמקה. זה גם ענין בר מדידה.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/4/2017 20:17 |
|
| |
ירובעל
אני מאמין ברוחניות כעיקר, אך "הלכה" היא עניין גשמי. "גשמי" זה לא אומר מנותק מהקב"ה, אלא "גשמי" זו הגדרה טכנית לתאר מה שנתפס בחוש גופני. עם זאת, ההלכה ניתנת מאת הקב"ה. משמעות הדבר היא שגם ההלכה הגשמית צריכה להיות מנוהלת ע"י הרוחניות - בעצם "רוח הדברים" - "רוח ההלכה". לכן הבסיס להלכות ניתן בסיני ע"י נביא, מכיוון שנביא בקיא בצד הרוחני - ויוכל להתוות דרך מתאימה ורוחנית להלכה הגשמית. אבל, רק בסיס ההלכות ניתן על ידי נביא. הקב"ה קבע - שלאחר מתן תורה הסמכות ההלכתית תינתן לשופטים-פוסקים. זאת מסיבה די ברורה - אי אפשר לנהל חיים גשמיים לאורך הזמן בהתאם לצו נבואי רוחני, מכיוון שרק משה היה בדרגה כזאת של התאמת ההלכה לנבואה. עם זאת, השופט-פוסק חייב להתאים את עצמו ל"רוח ההלכה", כאמור.
אנשים יכולים להמציא לעצמם חוקים, אבל הם לא בהכרח יתאימו לרוחניות. אנשים גם יכולים לבקש הדרכה מאנשי רוח, אבל זה לא בהכרח יתאים למציאות. התורה ניתנה ע"מ לשלב את שני הדברים יחד. ובחלק ההלכתי שלה מתבטא החלק הגשמי של שילוב הדברים יחד. אם הפוסק יפסוק רק לפי סברא אנושית, לא בטוח שזה יתאים לרוח ההלכה. ואם יפסוק רק ע"פ סברא רוחנית (נניח, מוסרית) - לא בטוח שזה יתאים למציאות אותה ההלכה מבקשת לבנות.לכן תפקידו של הפוסק - כפי שכתבת - הוא להתאים את דברי ההלכה למקרה המובא לפניו, כאשר כל "מקרה" הוא כמובן - שאלה לגבי מעשה גשמי ע"פ סברא רוחנית. לפי דברים אלו, גם, מובן שאין טעם בפסיקה ע"י מי שאינו ירא שמיים.
כמובן, כולנו מצפים להשבת התורה על מכונה, שידעו כולם להתאים את דרך הטוב אל הרוח, ע"פ התורה שניתנה בסיני. אבל מאידך, אין צורך לדחוק את הקץ ולהכריח את עצמנו לפסוק הלכה באופן "נכון". כמובן, זה חשוב, ורצוי ללמוד מקצוע זה שבתורה, ואולי גם לפתח תוכנות מתאימות. אבל זה לא אומר שבלעדי זה ערכה של הפסיקה הוא בפחיתות. קשה מאוד יהיה לבנות מערכת לבדיקה מסודרת של איכות פסיקה, כי כמו שכתבתי הפסיקה מורכבת מרוחניות ומגשמיות גם יחד, וצריך לקבוע כללים ברמה מאוד גבוהה כדי שיתאימו לזה. זה לא בלתי אפשרי, אבל אי אפשר לוותר על הצד ה"חברתי".
בינתיים, אני חושב שלא כל כך משנה כיצד נעשית ההתאמה בין ההלכה לבין המקרה. מה שחשוב הוא עצם העובדה שאתה משלב "ככל יכולתך" בין המציאות לבין הרוחניות, כאשר אתה מודע לכך שהרוח היא העיקר. הקב"ה נגלה בסיני כזקן מלא רחמים - וכמו סבא שמשגיח על ילד - לא כ"כ מפריע לו אם הילד "צודק". מה שחשוב הוא שהילד מתנהג כראוי=רוחניות וגם מרגיש בנוח=גשמיות. ואמרו חז"ל "ודילוגו עלי אהבה" - שגם כשאדם מדלג וטועה, הקב"ה אוהבו. כי החשיבות היא ל"כוונה" - לא ל"רוחניות" של האדם - אלא לאמונתו בטוב שברוחו של הקב"ה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/4/2017 12:52 |
|
| |
אליקים, אתה מכניס מימד מאד בעיייתי לסוגיית הפסיקה. "התאמה רוחנית" יכולה להיות מובנת בכמה אופנים. אני מבין את כוונתך שזה מעין רוח הקודש המסייעת בידי הפוסקים "הנכונים" להגיע להתאמה המיוחלת. ולכן לפי תפיסה זו למי שאינו ירא שמיים אין את הליווי הרוחני. אתה גם סבור שאין ממש נכון ולא נכון בפסיקה אלא העיקר הכוונה. זו תפיסה לגיטימית כי יהדות היא הרבה דברים.
שאלתי היתה למ"ד שיש הבדל בין נכון ללא נכון בפסיקה ולפי שיטה זו האם יש הבדל איכותי בין מהלכי פסיקה שונים. ואם כן, ממילא יש דרך למדוד והלשתפר.
יכול להיות שאתה מאפיין את השיטה הנוהגת על ידי הציבור
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/4/2017 18:43 |
|
| |
ירובעל
העניין ה"רוחני" הוא כמו שהסברתי בדבריי נוגע ל"רוח הדברים" - וזה חל גם על עצמו - הוי אומר: שכמו שבכל דבר העיקר הוא רוח הדברים, כך גם המילה "רוחני" העיקר הוא רוח הדברים - לא במובן המנותק ו/או מוזר - המקובל בימינו להסביר את המושג של "רוח", אלא במובן של "רוח הדברים" - מה שעמד באמת ב"אווירה" של אנשים שדיברו על רוחניות, וזה לא דווקא "רוחניות" מיסטית קבלית, אלא מבחינתי זה עניין רחב מאוד - כולל את כל "מדעי הרוח", של היום, וגם את המטפיזיקה של אריסטו, -וגם- את הקבלה, וגם את תורות המזרח, וממש ממש מבחינתי זה כולל כמה שיותר. (לא בניתי הגדרה מיוחדת לזה. לא בגלל שאני חושב שזה לא חשוב, אלא מכיוון שזה תחום רחב, והדיוק בזה נראה לי חשוב, אני מתיר לסמוך על בקיאים בתחום. אני יודע שאף אחד לא ניסה להגדיר באופן כולל, אבל אני מעדיף להגדיר את הכיוון מאשר להגדיר את ה"מידע" הטכני). אני מודע לזה שיש הרבה דעות שבעצם כל "מדעי הרוח" והתורות הרוחניות למיניהם הם שטויות, אבל זה בדיוק העניין - אני מאמין שצריך להתייחס לדברים, ולהבין מה עומד מאחוריהם. האנשים שדיברו בנושאים אלו היו אנשים חכמים. אבל כמובן שכל זה לא משנה, מכיוון שבסופו של דבר אני מוכן לקבל גם הגדרה מצמצמת של "רוח הדברים" במובן היומיומי. מה שחשוב שזה יגיע להבנה הגיונית וראויה ומתאימה לכוונת התורה - "תורנית".
אני בשום אופן לא יוצא נגד הטענה - שיש פסיקה "נכונה" ו"לא נכונה",. אני מאמין גם כן בכך שיש פסיקה "נכונה" ו"לא נכונה". אני רק אומר שקשה להגיע לזה, ומנסיון - אפילו למצוא פירוש ברור ואמיתי לפסוק בתנ"ך יכול להיות דבר מסובך, וגם תלוי הקשר - כי הנביא היה אדם אחד, והמפרש אדם אחר, והמפרש השני אדם אחר, והשומע אדם אחר, והשופט ביניהם אדם אחר. ובסופו של דבר כל אחד מדבר מנקודת מבט של הסתכלות בזמן ובמקום מסויימים ומתוך לימוד של חומר מסויים וכו'. לכן להגיע לפירוש או פסיקה "נכונים" - תמיד יהיו פרטים להתווכח עליהם. (אני מדבר באמת בעיקר על פרטים, אלא שפרטים יכולים גם להיות פרטים קריטיים) לכן אני מדגיש שכיוון ש"העיקר הכוונה" - לכן טעות בפסיקה, ובעיקר אם הפסיקה היא רק "לא מדוייקת" - הרי שזה דבר נסלח. אני מאמין כמו שכתבתי באשכול על "התורה והתרבות" וכמו שכתבתי במקומות אחרים - שצורת הקיום של התורה בימינו היא לא כ"כ מתאמצת ללכת בדרך של "רוח הדברים" כולל התרבותיות, אבל חשבתי שאתה מדבר יותר על פרטים. אם התכוונת לעניינים כלליים אני באמת מתנצל, ואני מניח גם שיהיה לי מה להסכים איתך. עם זאת אני חושב שחשוב לציין את הפרט הקריטי ש"יראת שמים" היא דבר חשוב לפסיקה. זה נכון שאני גם מיישר קו עם הנוהג המקובל, כי אני חושב שמהפכה לא מתוכננת עלולה להזיק. סוף דבר, אני לא חולק על הדברים באופן עקרוני, אלא רוצה לציין סייג, ויבוא בעל האשכול ויכין את התירוש הכשר לקידוש.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2017 21:48 |
|
| |
בעקבות שאלה שהופנית אליי, אני רוצה להוסיף הבהרה: לא אמרתי שזה לא משנה אם ההלכה הנפסקת היא מדוייקת או לא, אלא אם תהליך הפסיקה מדוייק או לא. ומכיוון שבאמת אני מאמין שיש סייעתא דשמיא למי שיש לו כנות ורצון טוב ואמיתי - הרי שתהליך הפסיקה אינו הגורם המשמעותי היחיד. (איך עובדת הסייעתא דשמיא? בעזרת הקב"ה! הוא כבר יודע לסדר את זה. אבל למי שלא מסתפק בתשובה הזאת: הרי כולנו יודעים שמי ש"באמת רוצה" כבר ימצא דרך להצדיק את דרכו - אז מי שבאמת רוצה להגיע להלכה הנכונה - כבר ימצא דרך להצדיק את עצמו, וזה עדיף מאשר תהליך פסיקה מתוחכם אך שאינו עם רצון מספיק, וזאת מכיוון שתהליך פסיקה לבדו אינו גורם יחיד, אלא ישנם השפעות רבות מסביב למה שקורה בסוף עם ההלכה הנפסקת, ולכן אמרו חז"ל שאסור לדון לפני ערכאות עכו"ם ואפילו כשדנים בדיני התורה, כי סוף סוף היישום של ההלכה עלול להיעשות באופן שאינו ראוי)
|
|
|
|
| נשלח ב-12/4/2017 09:00 |
|
| |
אם יש סייעתא איך יש מחלוקות ואיך בי"ד טועים?
|
|
|
|
| נשלח ב-12/4/2017 10:09 |
|
| |
אליקים, בעוד אני מסכים עמך שפסיקה נועדה לשרת משהו רחב יותר מאשר מעשה או מחדל נקודתיים - כלומר מסגרות קהילתיות רחבות יותר, עדיין אני חושב שבגמרא מכוונים למשהו בעל כללים ברורים יותר. אחרי רבים, לא בשמיים, ניסיון לא מוצלח במיוחד לעקרונות מדרש - שלא לדבר על מהלכים מאוחרים יותר דוגמת היד החזקה שנשענו על כישורי למדנות אנושיים ללא עזרה. כל אלה מלמדים על משהו שאיכותו לכאורה מדידה. לפני הגמרא אני לא בטוח שניתן לדבר על פסיקה במובן של הגמרא (שמשה אינו יודע להשיב, יש לו את מי לשאול..)
|
|
|
|
| נשלח ב-12/4/2017 23:22 |
|
| |
תלמיד
בי"ד טועים מכיוון שלא תמיד יש להם מספיק סייעתא - גם אצל משה מצינו "נתעלמה ממנו הלכה" - וההסברים ידועים - במקום אחד בגלל הכעס, במקום אחד כדי שיזכו אחרים שתיכתב הפרשה על ידם. וכו'. גם כל בי"ד יכולים לקרות לו דברים כאלה.
מחלוקות יש מאחת משתי סיבות - או בגלל טעות של אחד הצדדים - ושם ההסבר הוא כדלעיל, או ששני הצדדים צודקים וכל אחד בעצם דיבר מתוך היכרות עם מציאות שונה או מתוך לימוד סוגיא בצורה שונה - שזה נובע מכך שכל אחד התמקד בצד שונה של הסוגיא - ולא בדק מספיק את הצד האחר - וזו גם כן כעין היכרות עם מציאות שונה, כיוון שכל צד חושב על מציאות "היכי תמצי" שונה של הסוגיא. וגם אז בעצם מדובר בטעות, אבל לא טעות בפסיקה אלא טעות בהבנה של הדעה השנייה.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/4/2017 23:32 |
|
| |
ירובעל
ניתן להמשיל את ההלכה לאוכל ואת רוחניותה לטעמו של האוכל. האוכל הראוי למאכל הוא תמיד אוכל מסוג מסויים - גידולי קרקע, נניח. אך הטעם (או הריח) תמיד מעיד על טיב האוכל. לרוב אוכל שאין לו טעם, או שיש לו טעם רע - איננו מועיל לגוף, או שהוא מזיק. בדיוק כמו שאני מאמין שיש אלוקים שמשגיח על העולם, ודואג שאדע להבחין בחושי בין אוכל מועיל לאוכל לא-מועיל - כך אני מאמין שאלוקים משגיח על העולם ההלכתי, ודואג שאילו ההלכה תהיה מוטעית - ניתן יהיה להרגיש זאת. כמובן, ישנם מי שרוצים דווקא הלכה מוטעית, ועל כן הם יהיו מרוצים ממנה, ומבחינתם זה "טעם טוב". אבל זה שאלה אחרת כמובן - אם התורה כ"כ טובה, למה לא כולם מקיימים אותה. אבל בהנחה שהתורה באמת טובה, וזה שלא מקיימים אותה זה עניין צדדי - אם אנו מניחים כך - אנו רשאים להניח גם כן שאפשר "לטעום" את ההלכה, אם נכונה היא אם לאו. ושוב: אני מסכים שיש ערך מדעי גבוה לתהליך פסיקה נכון, אבל הערך הזה איננו מה שנותן את הטעם להלכה. ועל זה נאמר "יפתח בדורו כשמואל בדורו".
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2017 10:27 |
|
| |
אם מוסכם שיש הוכחות שךפעמים אין ייעתא אזי על הטוען שיש - להוכיח
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2017 10:45 |
|
| |
אתה יכול לעשות ניסוי עצמאי. כשאתה מאוד רוצה משהו - פעמים רבות תצליח לעשות אותו גם אם חסר לך מידע או כלים לעשותו. כמובן, משמעות הדבר שזה לא יצא באופן הכי מוצלח שאפשר, אבל באופן כלשהוא זה יצא, ותקבל לפחות ציון 'עובר'. אני מסכים שראוי להגיע לציון 'מצויין', אבל צריך הרי כבר לימדונו רבותינו בעלי התעודות בבי"ס חרדיים שציון "10" יש רק לקב"ה, ואנו מגיעים מקסימום ל9
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2017 13:16 |
|
| |
לא אמרתי שבהנחות המתבקשות אינך יכול ליצור תיאוריה לכידה. רק בקשתי איזו הוכחה. אולי זה דמיון?
|
|
|
|
|
