מתוך פייסבוק. הפוסט השני שלי...
אילולא הייתי קורא את הפוסט המצוטט כאן, מסתבר שלא הייתי מתעורר לחשוב ולהגיב. אבל זה מה שהיה.
@גרשון פורוש, שאיני מכירו, כתב בקבוצה "חרדים ישראלים" בפייסבוק.
אפשר לחגוג את יום העצמאות ולהתאבל ביום הזכרון ועדיין להיות חרדי. ולהתגייס לצבא זו בכלל מצווה גמורה של "לא תעמוד על דם רעך".
אפשר גם ללמוד באקדמיה ולעבוד בהייטק ולהשאר חרדי. חרדי גם לא חייב להסתגר מפני התרבות הכללית וקריאת ספרות יפה לא תערער את החרדיות המוצקה שלו. והאם הכנסת מעט לימודי ליבה בתלמודי תורה ובישיבות קטנות היא כזה אסון? הלכה פסוקה היא שחייב אדם ללמד בנו אומנות.
גם לא כתוב בשום ספר הלכה שחייבים ללבוש חליפה וכובע ולהתפלל שחרית 55 דקות. כשרויות? הלכה פסוקה היא שעד אחד נאמן באיסורים וממילא כשרויות מהודרות זה 99% כסף ופוליטיקה
יש לי הצעה לתובנה. להחיל על הדברים היפים האלו כמה אבחנות מתורתו של ר' נחמן, ובהמשך גם מתחום הפסיכולוגיה והסוציולוגיה. אם אני צודק, הקריאה של השורות הבאות תאפשר לקורא לצאת עם דימוי עצמי חיובי ובעיקר אופטימי.
אז כך: פורוש מתאר תהליך שעובר על רבים וטובים. החרדי מגלה שיש המון דברים נורמליים ונורמטיביים ובריאים וטובים שאפשר לעשות בלי לוותר על הגדרתו העצמית.
הבה נבחן זאת לאור משלו של ר' נחמן. כוונתי לסיפור המופלא על בן המלך שחשב שהוא הינדיק עד שהרופא החכם שיכנע אותו שאפשר להיות תרנגול הודו ועדיין להתנהג כמו בן אדם.
המשל הזה ניתן להבנה בכמה רמות. בהקשר הנוכחי יש לשים לב שר' נחמן הצביע כאן על שיטה טיפולית מעולה בפסיכוזה, כלומר אמונת שווא.
לא הכרחי להתעמת עם אמונת השווא כדי לרפא אותה. די להעניק לחולה צורות התנהגות בריאות יותר ולאט לאט הוא יחלים מרוב הנזקים. אולי הוא יחלים לגמרי.
החרדיות אינה מחלה, אבל ההסתגרות (או הבידוד מבחירה) מן העולם היא מאפיין מובהק שלה. זה היה פעם טוב אבל היום זה רע. אולי. ומה שמניע רבים משומרי החומות שלנו, המשגיחים והרבנים וגם קול קטן בתוך כל אחד מאיתנו, מזהיר אותנו שעל מאפיין מובהק כל כך אי אפשר לוותר ועדיין להישאר חרדי.
אז לא רק שזה לא נכון. זה לא בריא. וכדי להחלים צריך להתקדם בלי לגלות לחולה שהוא משתקם.
הפוסט של גרשון פורוש מראה כיצד אדם חרדי עם פתיחות ומחשבה עצמית מגלה, או מגלה מחדש, עד כמה חרדיות אינה שוללת השתתפות בגורל או בייעוד היהודי, במדינה (ובצבא) ובחברה ובפרנסה.
אם ממשיכים את הקו הזה, אז דווקא מתוך יראת שמים אפשר להגיע לשינויים מעוררי הלם ברגע הראשון. הכוונה בתפילה חשובה יותר מאשר להתפלל את כל הסידור במשך זמן ארוך. הלבוש החיצוני עשוי לסייע בכוונה אבל הוא לא אביזר חיוני ולכן לא חייבים חליפה וכובע. (בעד, בעד!).
ההינדיק החרדי שלנו, כלומר אני ואתם, מגלה שאפשר לחשוב את עצמי לחרדי אבל גם לעבוד, ללכת לצבא, להכיר ידע על העולם שחשוב לאלף ואחד דברים, וגם להרחיב אופקים ולקרוא ספרות – ולהחשיב את עצמי לחרדי. אולי זה באמת להית חרדי. אולי זה להיות חרדי מעולה אפילו.
(לא שאין התמודדויות עם העולם שמהוות נסיון לחרדי הפתוח שלא קיימות בתוך הישיבה והכולל. וכמובן נחסכות בעיות אחרות כמו עוני).
לאחר המבוא המושגי, הנה התובנה שלי: החרדיות החדשה, כפי שמכנים אותה, זו של כמה מנהיגים בולטים צעירים בחברה שלנו, כגון בצלאל כהן ויחזקאל רוזנבלום, אבל לא רק, היא ריפוי בנוסח ר' נחמן. החרדיים שהולכים בדרך הזו, עם כל סכנותיה העצומות, מחלימים מתופעות התנהגותיות (ואולי אמוניות) בעייתיות ודיספונקציונליות (לא מועילות לאדם במישורי חייו, מונח פסיכולוגי).
וכמו בן המלך, הריפוי מתבצע שלב אחרי שלב בלי שהנסיך שלנו ידע שהוא הולך ומבריא עד שיהיה מאוחר מדי והוא חזר להיות בן מלך.
כאן קורה משהו שכבר מתרחש אצל ר' נחמן רק לאחר סיומו של המשל. מה קורה כאשר בן המלך עוצר ושואל את הרופא שלו: רגע, אתה לא מנסה לקחת ממני את ההינדיקיות שלי? ובנמשל: האם חזרה לעולם אינה ויתור על החרדיות היסודית שלנו?
זה מה שמדאיג כמדומה גם את החבר החכם גרשון פורוש, כפי שכתב בסיום הפוסט שלו:
מי אמר שאי אפשר לעשות הכל ולהשאר חרדי? אז כנראה שבכל זאת יש גבול למה שאפשר לעשות ועדיין להשאר חרדי. כנראה שבדרך עלומה כל שהיא, יש קשר בין שימור האיכויות החרדיות שמשמעותיות עבור רבים מאתנו, לבין אותן הנהגות שהוזכרו לעיל, ומי שיבקש להדביר עשבים שוטים ומזיקים עלול לגלות באיחור שהוא הרג בדרך גם את העץ עצמו.
החכם שמרפא את ההינדיק היה אמור להרגיע אותו בשלב זה ולומר לו שזה בסדר. אתה הינדיק, אתה הינדיק, ותמשיך במה שאתה עושה.
אבל כאן אני מציע להיפרד מהמשל. שם, במשל, ההינדיקיות היא תופעה שלילית. ודברי הרופא לנסיך הם חלק מהשקר שמשקר המטפל לחולה בתקוה שמאוחר יותר שניהם יבינו שזה היה חיוני לשם ההחלמה.
לא אצלנו.
אצלנו ההינדיקיות, כלומר התופעה של סגירות יתר, התחילה בתור אמצעי הגנה מול ההשכלה. והיא מחזיקה מעמד בגלל שמרנות שלא במקומה ובגלל חוסר יכולת להתמודד מול עולם מאיים, כפי שמתבאר בתיאוריות הסוציולוגיות של פיטר ברגר.
אבל אפשר לחיות לא רק לפי כללי ההתגוננות וההסתגרות שמנתח פיטר ברגר וכפי שמכירים כולנו מנסיוננו. וזו הבשורה של גרשון פורוש.
המוכנות לפתיחות – תוך התקדמות הדרגתית, שמטרתה לרפא ולא להרוג את העץ, רק מאפשרת לו ללבלב.
ובלשון המשל של ר' נחמן: כולנו יכולים לחזור להיות נסיכים.
והרי ידוע מדברי חז"ל: כל ישראל ראויים להיות בני מלכים.
