סוד החינוך החרדי (גרסת יתד נאמן)

לפעמים מעלים את השאלה "מיהו חרדי". אחת ההגדרות המעניינות ולדעתי המועילות היא שחרדי הוא מי שאכפת לו מאד שילדיו ילכו בדרכו, בדרך היהדות, בדרך ההלכה.

הבעיה הזו היתה קיימת, מסתבר, בכל הדורות. אבל מאז פרוץ ההשכלה, האמנציפציה והליברליזם, שמאפשרים לכל יהודי לעזוב את הקהילה שלו אם רק ירצה, קשה הרבה יותר לחנך ילדים לתורה. ה"בחוץ" קיים, אולי קורץ.

ואין צריך לומר שזה נכון במדינת ישראל מאז הקמתה. ובמיוחד מאז עידן האינטרנט. הזמינות הזו של יצר הרע (במיוחד בתחום העריות) ושל הפתיחות לידע ולשאלות המערערות את האמונות שעליהן מחנכים – זה קשה כפלים.

הפתרון החרדי, כמדומה, היה תמיד להסתגר.

ב"יתד נאמן, האחרון, מוסף שבת קודש בלק יג תמוז תשע"ז, מופיע סיפורון קטן ומעניין. זה הנושא שלי. זו דוגמא לאופן חינוך שהצליח, לטענת המספר. מה היה המחיר, בהתחלה ובסוף, זה הנושא שבחרתי להתמקד בו.

נתחיל בסיפור, ואני מקצר לחלק הנוגע לענייננו.

בשנת תרפ"ג התמנה קולידג' לנשיא. ויהי בימים ההם, שיחקו ילדים על מדשאות הבית הלבן בכדור. הם היו יהודים. באמצע המשחק, נפלה לילד אחד הכיפה. הוא רץ להביא אותה ובינתים הפסידה הקבוצה את המשחק.

שמו של הילד הוא אלחנן שיינרמן. אולי הוא זה שסיפר את הסיפור?

אז עשה קולידג' מעשה מזהיר, גם לדעתי. הוא יצא החוצה, קרא לילד, ולחץ את ידו. הוא שיבח אותו על כך שהוא מוכן להפסיד במשחק – למען העקרונות שלו.

אלחנן הקטן חזר הביתה וסיפר לאביו, פרץ שיינרמן, על המחמאה של הפרזידנט. "הוא לחץ לי את היד!" התגאה אלחנן, ורצה להוסיף על מה שאמר הנשיא.

אבל האב רק נבהל. "הוא לחץ לך את היד? רוץ לשטוף ידים, נגעת בגוי!".

ועל זה מעיר העורך בשאלה רטורית: אז פלא שרבי פרץ הצליח היכן שרבבות אחרים נכשלו, לגדל תשעה ילדים בני תורה בטריפה-אמריקה?

עד כאן סיפור.

קודם כל, לספקנים שבינינו, כמוני, איני יודע אם הסיפור היה ונברא. מסתבר שאפשר לבדוק את היתכנותו. (למשל, האם היתה גישה למדשאות הבית הלבן בטווח ראיה מהחלון בשנותיו של קולדיג').

מה שבעיני מרגיז הוא המסר והפסק ההלכתי כביכול שיוצא מהסיפור.

הילד חוזר מרוגש. מחמאה מן הנשיא אינה ענין של מה בכך. אילו היה הסיפור נגמר לאחריה, הייתי רווה נחת ממנו. אבל יש לו המשך.

האבא שולח את הילד לרחוץ ידים. מפליא שלא ליטול ידים. מדוע? מפני שהוא נגע בגוי.

מה המסר? שהגוי, גם אם הוא נשיא, הוא גוי ומטמא. סוג של לכלוך.

האם זה המסר שצריך לגדל עליו ילדים? שגוי הוא טמא? שאחרי נגיעה בגוי צריך רחיצת ידים או אפילו נטילת ידים?

האם בלי זה אי אפשר לחנך ילדים לתורה ולמצוות באמריקה הטריפה?

בניסוח יותר מחקרי: האם זה מועיל או מזיק לחינוך לגדל ילד על גזענות, לפיה יהודי וגוי הם שני סוגים שונים של בני אדם?

זה לא שאין הלכות המפרידות בין יהודים לגויים. כל התורה מלאה מזה וגם התלמוד. אבל דומה שבעקבות הקבלה נקלט הרעיון שגוי הוא נחות מיהודי. יש לו נשמה פחותה, אולי רעה.

בתורה כתוב שכל אדם נברא בצלם אלוקים. במשנה יש שתי גרסאות האם "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא" או "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא", בלי המיגבלה של "נפש מישראל". לכן יש הטוענים שיש כאן מחלוקת יסודית בין התנאים לגבי מעמדו של הגוי.

מצאנו גם לכהן גדול, שמעון בן קמחית, שנפסל לעבודת יום הכיפורים כיון שנתזה עליו צינורית של רוק מפיו של המלך (יהודי? גוי?) – ירושלמי יומא א א. וכן נהג רבי יהושע שניתזה עליו צינורית רוק מפיה של גויה והלך וטבל (אבות דרבי נתן פרק י"ט).

אבל אצלם הטבילה באה מחמת חומרה של טהרה שנהגה ביניהם, אצל הכהן הגדול מעיקר הדין ואצל רבי יהושע מחמת שנהג בדיני חברות.

אפשר להציע פירושים על דרך המחקר האנתרופולוגי לסיווג של הגוי בתור טמא ומטמא. שאלות המפתח הן לא ההלכה הנוגעת למי ששומר טהרות, מה שלא שייך בימינו, אלא ההנמקה המטא-הלכתית, התפיסה האונטולוגית, והמסקנה ההתנהגותית היוצאת ממנה.

האם מגע בגוי נתפס בתור דבר מטמא גם עבור מי שהוא, נניח, טמא מת ממילא? האם הגוי נתפס כיצור מעולם אחר, נבדל ומסוכן? או שהוא אדם כמוני וכמוכם, אלא שלא זכה להשתייך לעם ישראל?

כדי להמחיש את ההבדל, אני מציע כאן מה אני הייתי אומר במקום אותו אבא:

בני אלחנן היקר, אין לך מושג כמה אני גאה בך. גם על כך שהקפדת לא ללכת בלי כיפה (ולמרות שזה מנהג, זה מנהג חשוב מאד שמבדל אותנו כיהודים שומרי מצוות). וגם על כך שזכית למחמאה מן הנשיא. זה ממש קידוש השם כפי שהוא מוגדר בתלמוד וברמב"ם.

זה גם יכול להועיל לכל עם ישראל, שהנשיא שלנו ידע כיצד יהודי משלנו יודע לשמור על עקרונותיו. ואירועים כאלו בעבר הובילו לעתים לשינויים היסטוריים לטובת עם ישראל.

כל זה הייתי אומר. ולא הייתי אומר חלילה שום דבר שמשמעו זלזול בגוי מפני שהוא מטמא. ולא עוד, אילו היה אלחנן אומר לי שחבר או יהודי אחר אמר לו ליטול ידים עקב טומאת הגוי שנגע בו, הייתי נאלץ לחשוב איך להסביר לו שזו תפיסה שגויה ומזיקה. וזה לא פשוט להסביר כך – נגד המקובל.

מעבר לשאלה הפרטית של המעשה ופרשנותו, אני שואל את עצמי: הגישה שמאפיין הסיפור אמורה להגן על עם ישראל מפני היטמעות או לפחות התרחקות מדרך התורה והמצוות. האם רק כך אפשר להבטיח זאת? האם אי אפשר לחנך ילדים בלי התפיסות השגויות שעומדות בבסיס התגובה של אביו של אלחנן?

(פורסם גם בפייסבוק).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");