חביבה היא מצוות אתרוג, עד שבני ישראל נתבעים ונותנים הרבה כסף עבורה. מי אינו חומד לעצמו אתרוג נקי וצבעו נאה וצורתו נאה? הנה וידוי אישי: גם אני כזה, אלא שמכריח אני את עצמי להסתפק במה שידי משגת. והנה מעשה מפורסם, שמייחסים אותו לרבנים רבים, ויתכן שאצל כולם זה באמת קרה.
מעשה באברך שהצליח לקנות אתרוג מהודר באמת. בא לפני רבי שלמה אייזן, מורה צדק בירושלים. לאחר שבדק את האתרוג, אמר הרב לאברך: אתרוג זה אינו בשבילך. והסביר: לא מפני שהאתרוג אינו מהודר, אלא בגלל המחיר. כיון שהאברך לומד בכולל, וכיון שאין ידו משגת, מוטב היה לקנות אתרוג זול יותר ואת ההפרש שבין המחירים להקדיש לשמלה נאה לאשתו, שהרי יש בזה גם מצות שמחת יום טוב.
הבאתי את הסיפור כפי שהוא מסופר ב"דידי הווה עובדא" שאסף וחיבר שמואל דוד פרידמן (פריעדמאן) איש ניו יורק (עמ' תטז). רק אעיר ששמעתי מעשה דומה המיוחס לרב שמואל וואזנר, ואף היתה גרסה לפיה פסל בכעסו את אתרוגו של האברך כדי ללמדו לקח.
המסקנה של כל הסיפורים האלו זהה: הרצון לקיים מצוות אתרוג בהידור הוא ראוי מאד, אבל צריך אדם לחשב כל מעשיו לפי כל השולחן ערוך, וחובתו לביתו ולאשתו היא מצוה לא פחות מאשר אתרוג. ודי להזכיר כיצד החמירו חז"ל בנר שבת כי "שלום ביתו עדיף" ולא אאריך.
ראו בכך הקדמה להמשך. נחזור עתה לסיפורי האתרוג. באותו ספר מופיע גם הסיפור הבא, שמיוחס לר' מיכל מזלוטשוב (הסיפור זכור לי אבל חיפשתיו ב"אור הגנוז" לבובר ולא מצאתיו, ושמא הוא מופיע על שם אדמור אחר מראשוני החסידות).
וזה המעשה כפי שהוא מסופר אצל פרידמן (עמ' תיט).
עני מרוד היה ר' מיכל מזלוטשוב, אבל היו לו תפילין מהודרות, יקרות מאד, שירש מאביו, הוא ר' איציקל דרוהוביטשער. היו לו לר' מיכל חסידים שהציעו לקנותם במחיר יקר, אבל תמיד סירב, הגם שהיה עני וחי בדוחק רב.
גם אשתו ביקשה ממנו פעמים רבות למכור את התפילין לצורך פרנסת הבית ותמיד סירב.
פעם אחת הגיע ערב חג הסוכות ואין אתרוגים. והצליח ר' מיכל להשיג אתרוג יקר מאד, מהודר מאד, אבל לשם כך מכר את התפילין של אביו (לפי המסופר כאן היה לו עוד זוג משלו).
שאלה אשתו איך מימן את האתרוג וסיפר לה. כעסה האשה, נטלה את האתרוג והשליכה אותו. נפל האתרוג ונשבר פיטמו. ולפי הגרסה של פרידמן, נשכה את הפיטם בשיניה. בין כך ובין כך, נפסל האתרוג.
אני עוצר לרגע את הסיפור כדי להעצים את המתח וכדי שנצייר לעצמנו את מצבו הנפשי של ר' מיכל. ודאי לי שאני שונה מאד ממנו, אבל האם לא נוכל לנסות לנחש מה עובר בדעתו של הצדיק החסידי, שמכר תפילין יקרות עבור מצוה עוברת – ואיבד אותה בן רגע?
באחת מאגרותיו כותב רבנו החזו"א שאין לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, ומלבד עשיית רצון ה' אין לו שום הנאה, ומסתבר שלא היתה זו הגזמה. (אם מביאים בחשבון שאשתו היתה עקרה ושחייהם המשותפים היו קשים – הוא לא אהב אותה ונשאר איתה רק בגלל שבצעירותם איימה להתאבד אם יבקש להתגרש – ראו בספרו של בני בראון). האם לא ניתן לומר אותו דבר לגבי ר' מיכל, שלא היה לו בעולמו אלא הרצון הטוב לעשות מצוות? יש בני אדם, עד כמה שמוזר לנו, שהנאות הגוף אינן חשובות אצלם בהשוואה להנאות הרוח, המצוות, התורה, הדבקות. יתכן שזה הנתון הטבעי בתודעתם, ויתכן שהם חינכו את עצמם לזה, אבל כאלו הם. וכזה, יש להבין, היה גם ר' מיכל מזלוטשוב.
אני מדגיש: אצל בני אדם כאלו החשבון הכמעט יחיד הוא: מה ה' רוצה ממני, בכלל וברגע זה. כל דבר אחר שעולה בדעתו של האדם נדחה הצידה. אין לי בעולמי אלא רצון בוראי. בין אם הרצון הזה מופיע אצלי באופן טבעי כפי שאצל כל בני האדם האחרים מופיעים רצונות מסוגים אחרים לגמרי, ובין אם אני כופה על עצמי לבחור בדרך הזו.
לפי הניתוח הזה, אני יכול לשער שר' מיכל עשה חשבון: מה עדיף, למכור את התפילין כדי לקיים מצוה עוברת של אתרוג (כלומר שהיא לשבעה בלבד, ולמעשה, מן התורה, רק יום אחד), או להישאר עם התפילין היקרות לליבו, המהודרות, ולוותר על אתרוג מהודר או בכלל להישאר בלי אתרוג? וזה אומר, כנראה, לצאת ידי חובה באתרוג שאול?
כדאי לציין כאן שהחפץ חיים, הנקרא לעתים "רבן של ישראל", לא היה יכול בנסיבות מסויימות לקנות אתרוג משלו, ולכן היה קונה בשותפות עם אחר. אבל כנראה לחפץ חיים לא היה זוג תפילין מהודרות למכור, או שמא היה לו חשבון אחר כמה יש להוציא ועד כמה מותר להתאמץ כדי להשיג אתרוג מהודר ממש?
אחזור למה שעשוי לעבור בתודעתו של ר' מיכל. הנה, הוא התלבט אם למכור את התפילין עבור האתרוג, ובסוף החליט לעשות זאת (לא מסופר לנו למי מכר וכיצד, אבל הוא מכר ומימן את האתרוג). אין לנו תיאור של התרגשותו העצומה בזמן מכירת התפילין ובזמן קניית האתרוג. אבל דומה בעיני שאני יכול לדמיין זאת. כאשר המשורר אומר בתהלים "שש אני על אמרתך כמוצא שלל רב", זה בדיוק, לפי הבנתי, מתאר את תחושתו של הצדיק החסידי. אף דומה בעיני שאני מכיר את ההתרגשות כזו, ואולי בזעיר אנפין, (והלוואי והייתי זוכה לה יותר). האם אין אנו זוכים לתחושה כזו בשעה שאנו מצליחים לעשות מצוה בשלימות, או קרוב לזה, ובוודאי מתוך מאמץ והתגברות?
ואז – מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, מהפסגה אל התהום.
ואז - העימות עם האשה. ופסילת האתרוג, שבו קיווה לעשות מצוה.
ואז – ההבנה שהתפילין אבדו לחינם.
ואז – אולי הפחד המייסר: על מה הגיע לי העונש הזה? הרי הכל בהשגחה פרטית, גם אבדן האתרוג. ואם זה לא עונש, מהו עונש. על מה הגיע לו העונש הזה?
לפי המשך הסיפור, נראה שר' מיכל פירש את אבדן האתרוג בתור נסיון. מפני שהסיפור נמשך:
הוא אינו מתלונן. הוא אינו כועס. הוא אינו מראה סימן של קפידה. הוא אומר: ריבונו של עולם, אם ניחא לך שייפסל אתרוגי, הריני מקבל זאת באהבה.
אפשר היה לסיים כאן. בעיני זו נקודת השיא. אבל יש המשך לסיפור החסידי הזה. לפי הגרסה של פרידמן, בא אליו אביו (בעל התפלין המהודרות שנמכרו) בחלום ואומר לו: המעשה האחרון, כלומר אי ההקפדה, גדול מן הראשון, כלומר מכירת התפילין עבור אתרוג כה יקר.
עד כאן הסיפור שמביא פרידמן. ותמוה בעיני שהוא מביא שני סיפורים זה ליד זה ואינו חש שהם מעוררים שאלה.
וזו השאלה: אם לאברך אסור להוציא כסף רב, שלמעשה כמעט אין לו להוציא, על מצוה עוברת של אתרוג (שיכול לקיים גם לא במחיר כה יקר), ועדיף היה להשקיע בשמחת החג של אשתו, האם זה לא נכון לגבי ר' מיכל ואשתו שלו? האם לספק צרכי הבית, שלא לומר בגד לחג, אין זו מצוה? וכי ר' מיכל פטור ממנה? (אולי האשה קיבלה על עצמה בשעת הנישואין מתוך התחשבות בבעלה המיוחד? אך אם נניח שקיבלה על עצמה, האם אין היא יכולה לחזור בה?).
לעיל כתבתי שר' מיכל היה עשוי לשאול את עצמו: על מה אבד אתרוגי? והיה שואל את עצמו על מה הגיע העונש הזה, עד שהוא מבין שזה רק נסיון. אבל לפי הגרסה של פרידמן - וזו כמדומה הגרסה המרכזית של הסיפור הזה – ר' מיכל לא העלה בדעתו שאבדן האתרוג הוא עונש וקנייתו היתה עבירה.
כמובן, זו יומרה עצומה לטעון שהצדיק החסידי נכשל, או אפילו טעה. זו הנחת יסוד של סיפורים כאלו ואישים כאלו, שהם למעלה מהשגתו של מי שאינו בדרגתם. לכן עלי להניח שקטונתי מכדי לנסות להבין את המתרחש בתודעתו של ר' מיכל.
אז למה אני כותב כל זאת? אולי זה ההבדל בין חסידים לליטאים. הליטאי סבור שגם סיפור יפה כזה ראוי לעיון הלכתי (ואולי פילוסופי). אותה הלכה שחלה על אברך ירושלמי ובני ברקי ועל כולנו חלה גם על צדיק חסידי. לכן אנו יכולים לקרוא את הסיפור כמעשה שהיה, וללמוד אותו, ולציין שלא, זה בהחלט לא היה בסדר, לקנות אתרוג יקר כל כך. (לא שהאשה נהגה נכון, לא לפי ההלכה ולא לפי הסברה, שהרי יכלה לתבוע למכור מחדש את האתרוג).
אם מותר להעלות את הביקורת הזו, אזי יש לקרוא או לספר מחדש את הסיפור על ר' מיכל והאתרוג. אכן הצדיק החסידי נכשל, אבל זה נבע מטעות בשיפוט בשל אהבת המצוה שלו. וגם עליה נענש, אלא שהעונש בא בצורת נסיון, וכאן כבר זכה הצדיק החסידי בהישג רב, כאשר התגבר על מידת הכעס. זו פרשנות אפשרית ובעיני ראויה לשבח, אבל לא זה הסיפור שמסופר לנו.
עצרתי כדי להתבונן ולהראות שיש שתי התייחסויות אפשריות למכירת האתרוג. אפשר לראות בכך מעשה מצוה מיוחד ואפשר לטעון שהצדיק החסידי טעה. עם התובנות האלו, נחזור לנתח את המשך הסיפור בגרסתו של פרידמן.
לא ידוע לנו איך קיים ר' מיכל מצות ארבעה מינים באותה שנה, ומה קרה בין בני הזוג. שמא האשה התנצלה מאוחר יותר מפני שסוף סוף הבינה שבעלה חי למען המצוות ותפקידה לעזור לו, שהיא זוכה להיות אשתו של עובד ה'. ושמא בעלה פייס אותה, וכך ראוי לחשוב.
מה שכן מסופר לנו הוא שמאוחר יותר ר' מיכל חולם שאביו בא אליו. בחלום אביו מספר לו שבשמים מחשיבים את הנסיון האחרון, ההתגברות על הכעס על אבדן האתרוג בידי האשה, יותר מאשר הנסיון הראשון, שבו מכר את התפילין עבור האתרוג.
בתלמוד במסכת ברכות מצאנו שיש מחלוקת בין חכמינו לגבי חלומות. יש הסבורים שחלומות הם לפעמים גילוי שמיימי, ויש הסבורים שחלומות שווא ידברו. לגבי מעשה זה, פרידמן מבין שהחלום אמיתי. כלומר זה באמת אביו שבא אליו בחלום. ומה שאביו אומר לו זה באמת מה שחושבים בשמים. (זו גישה אופיינית מאד לזמננו. יש סיפורי חלומות רבים המסופרים על צדיקים חסידיים ותלמידי חכמים גם יחד, ואולי צריך להקדיש את הדיון לסיפורים נוספים כאלו. אבל נתחיל באחד).
יש להטעים: אם הסיפור אמיתי ואם החלום אמיתי, אזי בשמים היו מרוצים ממכירת התפילין עבור האתרוג, תוך ציעור האשה...
איך אפשר להבין זאת? הלא אסור היה להוציא כל כך הרבה כסף על מצוה עוברת ולא לדאוג לבית ולאשה?
ניתן להציע כמה הסברים שחלוקים ביניהם.
אפשר לשער שלר' מיכל היה מותר למכור את האתרוג מפני שהאשה היתה אמורה למחול על ההתעלמות מצרכי הבית במשך תקופה וגם כעת. אולי יש כאן איזה נימוק הלכתי מעין "סברה וקיבלה".
אפשר לטעון שאדם גדול כמו ר' מיכל פטור מחשבונות הלכתיים מהסוג שלנו, ובכלל לא ניתן לנו להבין אדם כזה, צדיק חסידי כזה. אם כי גם אדם גדול כזה עדיין צריך לעתים להתמודד עם מידת הכעס, כי אחרת על מה השבח ומה היה הנסיון האחרון.
ואפשר לטעון שהחשבון ההלכתי (והסברה) מראים שהצדיק החסידי לא עשה יפה, וציער את אשתו. ויתכן שהחלום היה אחר, והאב גער בבנו על שמכר את התפילין בשביל אתרוג ולא בשביל צרכי הבית והאשה. אלא שבמשך הדורות החלק הזה צונזר או תוקן, כי המספרים לא יכלו להעלות בדעתם שר' מיכל ייכשל במשהו.
ואפשר שהחלום, אם היה, משקף את המתרחש בתודעתו של ר' מיכל. ר' מיכל צודק בהבנתו שהתגברותו על מידת הכעס על המעשה של אשתו היא אכן עמידה בנסיון גדול מאד. אבל ר' מיכל טועה כאשר בחלום הוא נותן לעצמו אישור למכירת האתרוג וההתעלמות מן האשה וצרכי הבית. הווה אומר: גם בסוף הסיפור ר' מיכל עדיין לא זכה להבין את הדבר שרבנים בני זמננו (וגם קודם) הטעימו לצאן מרעיתם, האברכים. יש סדר עדיפויות של מצוות, ואתרוג מהודר אסור לו לבוא על חשבון דברים אחרים, כמו כבוד האשה ושמחתה וצרכי הבית והילדים.
וזה גם אומר שעלינו לקרוא סיפורים על חלומות, כולל חלומות של צדיקים מפורסמים או אפילו תלמידי חכמים, במידה של זהירות וספקנות, בדיוק כפי שעלינו לדקדק ולבדוק את המצוות שלנו לפי כל סעיפי ההלכה.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
