כולם נגדך, איוב (פרק ה)

(א) קְרָא נָא הֲיֵשׁ עוֹנֶךָּ וְאֶל מִי מִקְּדֹשִׁים תִּפְנֶה:

תמונת העולם של אליפז מתאימה לזו של סיפור הבריאה ב"בראשית". יש ארץ ויש שמים. יש בני אדם, ויש מלאכים.

(ז) כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף

(אלכסנדר רופא טען כי שמותיהם של האלילים האיזוריים אומצו בידי הנביאים, שהפכו אותם לשמות מלאכים. "רשף" הוא אליל כנעני אך כאן הכוונה למלאכים. כל זה לא כמו פירושו של הרב יואל בן נון ב"929" שזו התייחסות לחיצי או גיצי אש, וזוהי דעת האבן עזרא, ודברי כאן הם כשל האלשיך. קשה לומר משהו חדש על איוב...).

בארץ אנו בני האדם חיים ולפעמים סובלים. "אדם לעמל יולד". המלאכים לעומת זאת יושבים בשמים. אמנם אין אני יודע מה הם עושים שם, אבל לעתים הם מתקבצים לשבת במקבילה לבית דין של מעלה. לכן אחד מהם ממלא את תפקיד הקטגור-השטן. ושוב אני מזכיר את התיאור הבא, הלקוח מתיאור שמתאר הנביא באזני מלכי יהודה וישראל:

(יט) וַיֹּאמֶר לָכֵן שְׁמַע דְּבַר יְדֹוָד רָאִיתִי אֶת יְדֹוָד יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ:

(כ) וַיֹּאמֶר יְדֹוָד מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב ...וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה:

(כא) וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי יְדֹוָד וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֵלָיו בַּמָּה:

(כב) וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן:

(מלכים א פרק כב)

הנה בית הדין של מעלה לנגד עינינו או לפחות לנגד עיני הנביא. מיימוניסט כמוני יקרא זאת כתיאור בדיוני שאינו אלא משל. הרמב"ם יטען שגם הנביא התכוון שיקראו את דבריו כמשל. אך יהיה גם מי שיפרש לפי פשוטם של דברים: יש שמים, יש שם בית דין, והנביא זוכה לראות ולשמוע מה קורה בו.

זוהי כוונת אליפז: נסה לגייס לטובתך אחד מן המלאכים בבית דין של מעלה. גם הם לא יסכימו לטענותיך.

*****

האם מותר לבקש ממלאכים

ההצעה המרומזת, שאפשר לנסות לפנות למלאכים כדי שיתערבו למענך, האם זו הצעה שתואמת את המסר המקראי?

"מנין שלא יפנה אדם לא אל מיכאל ולא אל גבריאל" – איני זוכר את הניסוח המדוייק כדי לחפשו. כך פוסק הרמב"ם להלכה. זה לא מחייב את אליפז או את המחבר. ואולי ההצעה לפנות לקדושים אינה צריכה להיקרא כהמלצה מעשית לפעמים אחרות. הכוונה היא: אילו היינו יכולים לשאול את השופטים של מעלה, הם היו מסכימים למה שעובר עליך, איוב. אילו, אבל אסור.

או: אין לך "קייס", איוב

למעשה, מה שאליפז טוען הוא שכולם יסכימו, כאן עלי אדמות ושם בשמים: לאיוב אין בסיס לתלונות.

אין לך, איוב, אף אחד. נסה לפנות אל ה"קדושים", כלומר המלאכים. גם הם לא יתמכו בך. זהו. כולם נגדך. גם אני ושאר החברים, גם המלאכים, גם אלוקים. וזה בגלל שמגיע לך.

(ב) כִּי לֶאֱוִיל יַהֲרָג כָּעַשׂ וּפֹתֶה תָּמִית קִנְאָה:

הרגשות הרעים מכשילים את השוטה ומביאים אותו אל מותו. תיזהר, איוב, שלא תהיה כזה!

מה אפשר לענות על מילים כאלו? הנה אמרו רבותינו (על תשובת יעקב לרחל האומללה שאין לה בנים):

כך עונים את המעיקות (המעונות)?

קשה מאד מאד להזדהות עם המשפטים האלו של אליפז.

***

כמה טוב למאמין

כלומר, למאמין הקונבנציונלי, שאינו מוכן לשמוע מילה רעה על ההשגחה.

(יז) הִנֵּה אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יוֹכִחֶנּוּ אֱ-לוֹהַּ וּמוּסַר שַׁדַּי אַל תִּמְאָס:

כיף לך שאתה מקבל עונשים! תפיק לקחים, איוב.

הסוף יהיה טוב.

 (כה) וְיָדַעְתָּ כִּי רַב זַרְעֶךָ וְצֶאֱצָאֶיךָ כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ:

(כו) תָּבוֹא בְכֶלַח אֱלֵי קָבֶר כַּעֲלוֹת גָּדִישׁ בְּעִתּוֹ:

יהיו לך הרבה ילדים צדיקים ותמות בגיל מאה ועשרים.

המפתיע הוא שדברי אליפז מתגשמים בסוף הספר, אבל בהחלט לא מהסיבה שלו.

הפרק הזה מקומם, לדעתי. כנראה בכוונה. ויש בו תובנות חשובות.

אליפז סבור שאף אחד לא יסכים עם איוב, גם המלאכים בשמים. מצד שני, למרות המחאות, איוב הוא מאמין גדול. מפני שאלו שצועקים הכי חזק הם אלו שהכי מאמינים

האונטולוגיה של ספר איוב כוללת את האדם שלעמל (סבל) יולד על פני האדמה ואת המלאכים בשמים. הם יושבים בבית הדין של מעלה, אבל אסור לפנות אליהם, אם כי זה לא מה שנאמר כאן.

אליפז מטיף לאיוב בסגנון שמעצבן דורות של קוראים: יש שכר ועונש, ואם נענשת זה מה שמגיע לך. תקבל דין שמים באהבה ותזכה לאריכות ימים ולשפע של צאצאים. המפתיע הוא שדברי אליפז מתגשמים בסוף הספר, אבל בהחלט לא מהסיבה שלו.

סיפור המסגרת (א-ב): נסיון משמים: איוב הצדיק מאבד את כל אשר לו, עושרו וילדיו ובריאותו. הוא חולה שחין ויושב באפר ומתגרד. שלושת רעיו באים לנחמו. מתפתח בהדרגה ויכוח.

ההקשר: איוב קילל את יום הוולדו ואמר שהיה עדיף להיוולד מת (ג).

אליפז מותח ביקורת: למה לכעוס? גם איוב עצמו, גם נסיון חייו של אליפז ואפילו חויה התגלותית, מעידים כי האלוקים צודק והגמול צודק. (ד). אפילו המלאכים לא יסכימו לצדד באיוב. אבל אם איוב יצדיק את הדין, סופו יהיה טוב (ה).

כדאי לקרוא מהר כי המילים קשות אבל המסר ברור.

סיכום: איוב כועס? זה מרוב סבל. ואין סבל אלא ברצון ה'.

החברים מציעים הסברים חסרי טעם.

אין לו כוח לחכות. הלוואי שה' ימית אותו במהרה.

שוב: החברים מאכזבים.

ולמרות הכל: אם תוכיחו לי היכן טעיתי, אקבל. איפה אמרתי משהו לא בסדר?

או: כעס מהסוג השלישי

בפרק הקודם אמר אליפז:

(ב) כִּי לֶאֱוִיל יַהֲרָג כָּעַשׂ

עתה עונה איוב:

(ב) לוּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי בְּמֹאזְנַיִם יִשְׂאוּ יָחַד:

(ג) כִּי עַתָּה מֵחוֹל יַמִּים יִכְבָּד

בעברית: שקול את הכעס מול הצרות, והכובד גדול יותר מכל המסה של כדור הארץ!

אבל, זה נכון, איוב מדבר מתוך כעס. לא מתוך ניתוח רציונלי של פילוסוף.

וזה מעלה את השאלות:

האם זה בסדר, לכעוס?

האם זו

1.     עבירה?

2.     טעות בחשיבה?

3.     או שאולי הכעס נותן דחף ועוצמה לומר מה שאחרת היינו פוחדים אפילו ללחוש לעצמנו?

מסתבר שלפעמים זה כך ולפעמים זה כך. אבל אצל איוב, נוכל להסכים, זה כעס מהסוג השלישי.

גועל נפש האוכל הזה! אומר החולה.

הנמשל: המילים שלך, אליפז (והחברים) הן סרות טעם כמו צמח ריר החלמות. לא ברור בדיוק מה זה, אבל זה ממש ממש גועל נפש.

ולכן

(ז) מֵאֲנָה לִנְגּוֹעַ נַפְשִׁי

הרושם שלי הוא שאצל עשירי העולם דאז לא היו אוכלים אוכל תפל, בדיוק כמו הילדים (ולפעמים ההורים) המפונקים של היום. זה כנראה מעיד על כך שאיוב באמת היה, בעברו, עשיר ודי מפונק באוכל, אם זו הדוגמא שלו.