איוב ז: לפני שיהיה מאוחר מדי

(טו) וַתִּבְחַר מַחֲנָק נַפְשִׁי מָוֶת מֵעַצְמוֹתָי:

(טז) מָאַסְתִּי לֹא לְעֹלָם אֶחְיֶה חֲדַל מִמֶּנִּי כִּי הֶבֶל יָמָי:

(איוב פרק ז)

כבר בנאומו הראשון של איוב ראינו שהוא מבקש מוות, חדלון, שלווה. דומה שלפי רוב הפרשנים זה מה שהוא עדיין מבקש. באתר 929 מנצלים זאת כדי לדון בשאלת החולה המבקש למות (כרגיל, מומלץ, אם גם יש שם רק רקע כללי).

אני מציע גישה אחרת.

נדמה שאיוב מתחיל, בפעם הראשונה, מתוך התפילה והפניה אל אלוקים, להביא בחשבון שיתכן גם אחרת. הוא מבקש לא למות אלא חנינה.

איוב אפילו מוותר על הטענה שהוא צדיק תמים. הוא רק מבקש שגם אם מגיע לו עונש, ה' יחוס עליו. יחוס עליו וירפא אותו, לא שימית אותו.

(כא) וּמֶה לֹא תִשָּׂא פִשְׁעִי וְתַעֲבִיר אֶת עֲוֹנִי כִּי עַתָּה לֶעָפָר אֶשְׁכָּב וְשִׁחַרְתַּנִי וְאֵינֶנִּי:

(איוב פרק ז)

אם ה' לא יסלח לו, הוא ימות. ואז, גם אם החנינה תגיע, זה יהיה מאוחר מדי.

יוצר הנצרות, פאולוס, העלה טענה מעניינת: מערכת תביעות יוצרת את הכשלון. אם אין תביעה, אין חטא. כלומר, המעשים הפסולים עלולים לקרות, אבל הם לא יהיו פסולים כי אין מי שיפסול אותם.

זו תפיסה שיש הרבה מה לדון בה והרבה מה להתווכח עמה, אבל יש מקומות ורגעים שבהם היא מדברת אל הלב. במקרה שלפנינו, האם ה' תובע יותר מדי מן האדם?

(יז) מָה אֱנוֹשׁ כִּי תְגַדְּלֶנּוּ וְכִי תָשִׁית אֵלָיו לִבֶּךָ:

בצדק משוים את הפסוק הזה לפסוק הדומה מאד בתהלים (וזה אומר שהמחבר שלנו כבר מכיר את המקור בתהלים?!)

(ה) מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ:

ושם זו קריאת התפעלות, הכרת תודה על מעמדו של האדם:

(ו) וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱ-לֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ:

(ז) תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו:

ואצלנו? החשיבות המיוחדת של האדם היא סיבה לבחינה קפדנית שמובילה למציאת מום ולצורך בעונש.

(יח) וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ:

מי שנדבק בכל רגע או אפילו כל יום תמיד יימצא לוקה בחסר ולוקה בעונש.

(יט) כַּמָּה לֹא תִשְׁעֶה מִמֶּנִּי לֹא תַרְפֵּנִי עַד בִּלְעִי רֻקִּי:

אדם אינו יכול לעמוד בסטנדרטים כל כך גבוהים. אין לי זמן אפילו לבלוע רוק ולהתעשת, אומר איוב. איך אומר ר' נחמן מברסלב, יישוב הדעת הוא המצוה הראשונה (עוד לפני להיות בשמחה!) ואיך אפשר להיות ביישוב הדעת כאשר הלחץ הוא בלתי פוסק?

(כ) חָטָאתִי מָה אֶפְעַל לָךְ נֹצֵר הָאָדָם לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ וָאֶהְיֶה עָלַי לְמַשָּׂא:

ובסך הכל, מרמז איוב, מה זה כל כך חשוב אם נכשל?

שימו לב: זה האיש שהביא עולה על ילדיו, שמא הרהרו הרהור פסול.

(ה) וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרֲכוּ אֱ-לֹהִים בִּלְבָבָם כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים

(איוב פרק א)

מי היה מאמין? הסבל וחוסר היכולת מלמדים את איוב לשנות את תפיסת האדם, הצדק והחטא שלו. עכשו הוא מבקש להוריד את רמת הדרישות.

אז טעיתי, מה כבר עשיתי. אל תעניש אותי.

לפנינו שני אופנים לשפוט את האדם. האופן המחמיר שתובע כפרה אפילו על הרהור הלב. והגילוי שהאדם, חלש וחולה ושבור, אינו מסוגל לעמוד בדרישות האלו ומבקש סליחה וחנינה, לא בגלל שלא נכשל, אלא בגלל שהתביעה להיות מושלם היא בלתי אפשרית.

תוקן על ידי מיימוני ב- 09/11/2017 20:48:36

טוב, זה מוגזם, אבל שימו לב: איוב הוא האקזיסטנציאליסט הראשון בהיסטוריה הכתובה.

כמה מילים על קירקגור. הוא נולד בראשית המאה ה19 והתחנך לנצרות קפדנית. על סף נישואיו לבחירת לבו, עבר מהפך מסיבות שהחוקרים יעסקו בהן, והחליט לוותר על חיי אושר ונישואין ולהקדיש את עצמו לדתו ולכתיבת ספרים.

חפשו אותו בויקי, הכל קל, הכי קצר.

הוא נחשב ל"אבי הפילוסופיה הקיומית" מפני שבמקום לעסוק בבניה של שיטת מחשבה מושלמת שהאדם, כפרט (או כבורג) ימצא בה את מקומו, הוא הבחין בכך שהאדם, באשר הוא אדם פרטי, הולך לאיבוד. קודם כל האדם, יצור קצר ימים, עמוס כאב, חרטות וחרדות, ורק אחר כך הפילוסופיה!

איוב אינו עוסק בפילוסופיה (למרות נסיונותיהם של פרשנים להסביר את הספר כויכוח פילוסופי בכלים אריסטוטליים). אבל הוא בהחלט מעלה נושאים פילוסופיים. והנה בפרקנו יש כמה מן הביטויים הספרותיים היפים ביותר.

(א)   הֲלֹא צָבָא לֶאֱנוֹשׁ על עֲלֵי אָרֶץ וְכִימֵי שָׂכִיר יָמָיו:

החיים מוגבלים, ותמיד קצרים מדי.

(ו) יָמַי קַלּוּ מִנִּי אָרֶג וַיִּכְלוּ בְּאֶפֶס תִּקְוָה:

חוט דק של טויה, זה חוט החיים. והתקוות הגדולות של הילד מתנפצות בזו אחר זו. האם זה נכון רק לגבי איוב או לגבי כולנו?

(ז) זְכֹר כִּי רוּחַ חַיָּי לֹא תָשׁוּב ...

...

(ט) כָּלָה עָנָן וַיֵּלַךְ כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל לֹא יַעֲלֶה:

המוות הוא סוף פסוק. החיים הם כאן ועכשו.

לכן צריך לנצל את ימינו, את רגעינו. אבל איוב, השבור והחולה והאבל, אינו מסוגל לכך. אבל אנו כן!

הנסיון של איוב לא נגמר. הוא מאבד כמעט כל מה שיש לו, אבל מגלה את עצמו. הוא הופך, בהדרגה, לאדם עמוק ומבין יותר. הוא גם מעז לומר בקול רם, גם לאלוקים, מה שלא העז קודם אפילו לחשוב.

ספר איוב הוא מסע אל הבגרות הפילוסופית.

איוב מעז לפנות אל אלוקים, ממשיך את השיחה שהחלה בפרק הקודם.

הוא כבר לא חושב על מוות בתור מנוחה. הוא רוצה לחיות, להיות בריא.

יש גם תפיסה חדשה של חובות האדם. לא עוד קרבן לכפרה על ספק הרהור הלב אלא תביעה להוריד את רמת הדרישות והציפיות מן האדם. אי אפשר לשרוד בתנאים של "וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ" (יח):

ודרך אגב, איוב הוא כנראה אבי האקזיסטנציאליזם!

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");