תדהמה

קראתי בתדהמה הידיעה שהתפרסמה כאן בח"ח בדבר המשגיח בישיבת חברון. אוי אוי מי יגול עפר מעיניכם רבי יחזקאל סרנא רבי מאיר חדש ורבי הירש פלאי שכך עלתה בתפארת שבתפארת הישיבות. מסופר על בחור שיצא עליו רינון על מעשים מכוערים קרא אותו עליו ראש הישיבה והוכיחו אמר אותו בחור רבי זה לא נכון, אמר לו ראש הישיבה שיגעץ אתה רוצה שזה גם יהיה נכון! וד"ל.

האם השאלה היא:
1. אם מותר לאדם להחזיק בדעות פלגניות
2. אם מותר למי שמחזיק בדעות פלגניות לשאת משרה ציבורית מסויימת
או
3. אם מותר למי שנושא משרה ציבורית מסויימת להחזיק בדעות פלגניות
?

דעות פלגניות - זה כמובן משחק מילים. כוונתי היא לדעות חריגות. ויש כל מיני סוגים של דעות חריגות.

בעל

אני חושב שאפשר להוסיף על דבריך. זו לא רק סוציולוגיה.

נניח שאני רוצה לעבוד בתור שוחט, או סופר סת"ם, אבל איני מאמין בקבלה, כידוע. יש כאלו שסבורים שמי שמאמין (או כופר) כמוני פסול. אם אמכור לאדם נורמטיבי מזוזה והוא קונה זאת על מנת שאני עומד בכללים, מאמין באמונות הרגילות, ולדעתו מי שמחזיק בדעות כשלי (או כותב באינטרנט) כתיבתו פסולה. האם לא רימיתי אותו?

בדומה לכך, אפשר לטעון כי מי שמבקש להעסיק בישיבה ר"מ או משגיח שהולך בתלם שהיום כנראה מחזיק ברוב, אבל המועמד שלו בעצם שייך למחנה אחר, האם דעותיו של המועמד הופכות אותו לבלתי ראוי?

אם נניח שהמועמד הסתיר היטב את דעותיו ואינו נותן להן ביטוי לעולם, יתכן שאין בזה שום בעיה. אבל אם הוא עלול להטיף לבחורים, הנוחים לקבל השפעה, להחליף צד. או אפילו שיאמרו: אם הוא המשגיח, אז הצד שלו ראוי ללכת אחריו. האם זו לא בעיה? שוב, לא רק סוציולוגיה, אלא גם ענין תעסוקתי, ואולי אפילו הלכתי. אולי על המועמד להודיע מראש למעסיק - ראש הישיבה, משלם המשכורת, ההורים אולי - שהוא אוחז בדעות שאין הם חפצים שילדיהם ייחשפו להן?

*****

אליקים

שתי השאלות האחרונות וההיבט ההלכתי שלהן נידונו לעיל בדברי לבעל.

השאלה הראשונה ראויה לדיון בפני עצמה.

מסתבר שצריך לברר מהן אותן דעות "פלגניות". פלגניות סוציולוגית? פוליטית? הלכתית? פילוסופית?

האם אפשר לצוות להחזיק בדעות אלו או אחרות? האם יש טעם בכך?

השאלות האלו נידונו גם אצלנו וגם אצל הוגים ורבנים. אמנם הן נידונו בהקשרים אחרים אבל דומה שהעקרונות והנחות היסוד שייכים שם וכאן כאחת.

ובעצם יש הבדל חשוב. מה מגדיר את הפסול ואת האסור לעומת המותר והראוי? דומה שהמחלוקת סביב הזרם של "הפלג" מבוססת על שני נושאים: השאלה אם להתייצב בלשכת גיוס כדי לקבל פטור והשאלה מיהו גדול הדור והאם מותר שלי או לציבור שלי יהיה גדול דור שונה משל רבים אחרים.

השאלה אם להתייצב נראית כמעט מגוחכת, אלא שמבססים אותה על חשש חינוכי. פן הנער יגיע וייחשף ויושפע לרעה.

השאלה השניה, או יותר נכון התשובה עליה, לפיה כולם חייבים לציית להנהגותיו והוראותיו של רב פלוני, נניח הרב ש., מבוססת על בורות או הונאה. האם יש חובה לציית בשאלה שאינה הלכה? האם ניתן לתבוע מפלוני או מציבור להכיר במרות של רב שאינם חפצים להשתייך למחנה שלו?

ולא שאני, הכותב שורות אלו, שייך למחנה זה או אחר. אני דן ביומרה להטיל חובת ציות בנושאים שאינם הלכתיים נטו ולרב (או לתלמיד חכם).

כאן ראוי לדון בשאלה מהי חובת הציות, באיזה תחומים, הלכות ומה שאינו הלכה פורמלית. וכיצד נקבע למי יש לציית. והאם זה חל גם על מי שהינו תלמיד לרב אחר, או שהוא חושב לבד ויודע לבד.

וזו רק ההתחלה לנושא שראוי לדון בו במיוחד היום.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מיימוני


האמת היא שכתבתי את דבריי קצת בבדיחות הדעת, אבל באמת הנושא הוא גם רציני

אסביר מה לדעתי יש לשאול כאן - 

ואקדים סיפור ידוע - שאמנם הוא רק סיפור - אבל הוא משקף הלך רוח ידוע בקרב היהודים בפרט ובקרב אנשים רבים בעולם בכלל, כל אחד מהם בדרכו ובאובייקטים והסובייקטים השונים שאיתם מתרחש הסיפור של כל אחד מהקשורים להלך הרוח האמור.

ר' יהונתן אייבשיץ נשאל - נשאל על ידי המלך הגוי - כך על פי הסיפור - שאלה: אם הגויים הם הרוב, והרי לפי התורה צריך לשמוע לרוב, אז למה עם ישראל לא שומע לגויים? ועל פי הסיפור, תשובתו של הרב הייתה: שרוב זה להכריע כשיש ספק, אבל האמת של עם ישראל היא אמת שאין להטיל בה ספק.

ולענייננו: אם יש "אמת" "אמיתית" שאין להטיל בה ספק, ואנו "יודעים" שהיא במחנה התורני, האם אין לנו חיוב להישמע להוראות הרב? ואופילו לא היה רב - ישנה משנה ידועה העוסקת במקרה מסויים שבו ההלכה שלא מחלקים את פירות הפאה של מתנות עניים, אלא כל אחד לוקח כפי יכולתו. והמשנה אומרת "אפילו תשעים ותשעה אומרין לחלק ואחד אומר לבוז - לזה שומעין שאמר כהלכה". כלומר, אם ברורה לנו האמת איננו חייבים להישמע לרוב. ולמה צריך שאחד יגיד לבוז? כי אם כולם מסכימים לחלק אז מה מפריע שיחלקו? אבל ברגע שאחד מתעקש - חחיבים להקשיב לו וכולם חייבים ללכת אחר דבריו. אם כן, לפעמים צריך לבדוק את דעת היחיד, ואפילו שכולם יפסידו מזה.

אם הקב"ה הוא אומר משהו נגד כולם, האם לא צריך להישמע לו? האם לא כך עשה אברהם? הרי זו הטענה של אותם אנשים. אז אני מבין שיש מקום לחלק חילוקים - אבל צריך לזכור שזה חילוקים שלנו והם אינם אוחזים מהם. לכן, אנחנו יכולים לזכור שאנו אולי הקול השפוי היחיד, אבל מאידך לדעת מה עושים כשאנחנו הקול השפוי היחיד - כי יש אפשרות למשל לעשות כמו בסיפור הידוע על החיטה בשנה מסויימת שגורמת לשיגעון.

האם אברהם לא ציפה שבאי ביתו ישמעו בקולו ולא בקול נמרוד? וגם לא בקול תרח!