איוב פרק יא: חקר א-לוה תעלומות חכמה

תחילה אני מעתיק ואחר כך מתרגם לעברית שלנו:

(ב) הֲרֹב דְּבָרִים לֹא יֵעָנֶה וְאִם אִישׁ שְׂפָתַיִם יִצְדָּק:

(ג) בַּדֶּיךָ מְתִים יַחֲרִישׁוּ וַתִּלְעַג וְאֵין מַכְלִם:

(ד) וַתֹּאמֶר זַךְ לִקְחִי וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ:

(ה) וְאוּלָם מִי יִתֵּן אֱלוֹהַּ דַּבֵּר וְיִפְתַּח שְׂפָתָיו עִמָּךְ

כל כך הרבה דיברת. זה שאתה יודע לדבר – איש שפתים – לא הופך אותך לצודק.

השקרים שלך מחרישי אוזנים. צריך שמישהו יבייש אותך עליהם.

אתה אומר שאתה צדיק?

הלוואי שאלוקים ידבר איתך!

למעשה, בלי לדעת זאת, צופר מברך את איוב בדיוק במה שהוא רוצה, ובסוף אכן איוב יזכה לזה. האם אין כאן טכניקות ספרותיות יפות שמקדימות את זמנן בהרבה?

אבל נחזור לפרק ולנקודות נוספות שבו. אמנם הפעם הדיון חורג הרבה מעבר למה שנאמר בפרק עצמו...

יש הנחת יסוד המשותפת לאיוב ולרעיו. אלוקים יודע או אמור לדעת מה הוא עושה. השאלה היא אם האדם מבין זאת, או מסוגל להבין זאת.

אליפז מציג את תורת הגמול הקלאסית, טוב לטובים, רע לרעים, ומסתמך, באופן חריג בתנ"ך, על חויה שהיינו קוראים לה היום "מיסטית". בלדד מסתמך על מה שקוראים היום "חכמת ההמונים" ובפילוסופיה של ימי הבינים קראו לה "מוסכמות" (ביתר זלזול). התלמוד, לעומת זאת, כן מעניק חשיבות לידע העממי ואפילו לשמועות העוברות מפה לאוזן.

אצל צופר מגלים משהו חדש. לפחות אפשר לטעון שיש אצלו משהו חדש.

(ה) וְאוּלָם מִי יִתֵּן אֱ-לוֹהַּ דַּבֵּר ...

(ו) וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה ...

החכמה היא נעלמת. יש טוענים (באתר הלימוד 929) כי צופר טוען כלפי איוב: אתה אינך יודע ואינך מבין מה ה' עושה ומדוע אבל אני כן. אולם נראה שלא כך יש להבין את דבריו. יש חלק של החכמה האלוקית שנתון להבנת האדם. זוהי תפיסת הגמול שנשברת בנסיון של איוב. החכמה הזו שמורה רק לאלוקים.

(ז) הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא:

(ח) גָּבְהֵי שָׁמַיִם מַה תִּפְעָל עֲמֻקָּה מִשְּׁאוֹל מַה תֵּדָע:

(ט) אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם:

מה בדיוק כלול בחכמה זו? תכליות ומניעים נסתרים מעבר להשגתו של האדם? יש לזכור כי האלוקים של ספר איוב, כמו בכל המקרא, הוא טרנצנדנטי, בלתי תלוי, ולכן בלתי ניתן להבנה, אם כי ניתן לאדם לצפות שה' יעזור לצדיקים ויעניש את הרשעים, כי הוא אוהב משפט ואוהב חסד.

מסתבר יותר שאותה חכמה היא פשוט היכולת האלוקית להתבונן עמוק לתוך האדם. אמנם האלוקים רואה את החטאים, גם הנסתרים, גם הנעלמים מן האדם עצמו, אבל הוא אינו ממהר להעניש. יש לו סבלנות.

הנה העבירות של איוב שצופר מדבר עליהן, לשיטת רש"י.

(ו) תעלומות חכמה - ותדע כי כפלים לתושיה יש לתורה שלא קיימת:

והנה הסבלנות לשיטתו.

(יא) כי הוא ידע מתי שוא וירא און ולא יתבונן - שהם עושים ימים ושנים ודומה כמי שלא יתבונן (יתבוננו) כי מאריך אפו

(רש"י איוב פרק יא)

הפילוסוף ויטגנשטיין, במחצית הראשונה של המאה ה20, טען שכל השאלות והבעיות הפילוסופיות, וכן כל התשובות שניתנו להן, אינן אלא מאמץ שווא. אין טעם לחפש תשובות. צריך תראפיה פילוסופית שתבהיר לנו שאנו איננו נזהרים מספיק בשימוש שלנו בשפה, ולכן אנו מציגים שאלות שאינן שאלות, ורק נראות ככאלו.

אני רחוק מאד מויטגנשטיין בחוסר האמון שלו בשפה וביכולתנו להשתמש בה בזהירות. אבל אני בהחלט מסכים שלעתים אנו נוטלים מילים ומעניקים להן משמעות שמעולם לא היתה להן.

דוגמא מצויינת היא ה"חכמה".

מהי חכמה? ובכן, המילה "חכמה" יכולה להתייחס ליכולת אנושית (לאדם חכם יש חכמה) או לתכנים של הידע (אדם חכם יודע ש... או יודע ל...). אבל האם יש גם "חכמה" כדבר בפני עצמו, כמו אידיאה בעולם אפלטוני, או ישות שקיימת בעולם רוחני?

אין הכרח פילוסופי לומר שאכן "חכמה" זו ישות כלשהי, אבל עובדה שבהיסטוריה של ההגות (והמיסטיקה) החכמה אכן מקבלת צביון וממשות בעיני המאמינים בה.

ההיסטוריון של הפילוסופיה היהודית, יצחק יוליוס גוטמן[1], מצביע על התהליך שאפשר לקרוא לו, כלשונו, "העצמתה של החכמה". כלומר, הפיכתה לישות קיימת. הוא טוען שהתהליך של הצגת החכמה כישות בפני עצמה מתחיל כבר בספר משלי, אבל אנו עוסקים כאן בספר איוב...

פילון האלכסנדרוני, פילוסוף יהודי בתקופת חז"ל, ניסה לשלב בין התורה והיהדות לבין הפילוסופיה של אפלטון, וכך יצר את המונח שדורות יעסקו בו: לוגוס. הלוגוס מקביל לחכמה.

גם אצל חז"ל אנו מוצאים את הרעיון של חכמה ראשונית כישות. החוקרים נוהגים להצביע על המדרש המפורסם (אולי במידה רבה בזכותם):

רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר תשע מאות ושבעים וארבע דורות קודם שנברא העולם היתה תורה כתובה ומונחת בחיקו של הקדוש ברוך הוא ואומרת שירה עם מלאכי השרת שנאמר ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום[2].

והביטוי "אמרה תורה" מופיע הרבה אצל חז"ל, במשנה, במדרשים, בתלמודים – 492 פעמים לפי הספירה של פרוייקט השו"ת.

האם זו מטאפורה נאה ושימושית או שחכמים באמת האמינו בישות כזו, החכמה או התורה?

שמתם לב שכתבתי שאצל חז"ל החכמה היא התורה? אכן, הביטוי מהפרק שלנו

(ט) אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם:

מיוחס אצל חז"ל לא לחכמה כחכמה אלא לתורה.

ראו למשל כאן:

מה המדבר אין לו סוף, כך היא התורה אין לה סוף, שנ' ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים[3]

חז"ל השוו בין התורה לבין החכמה שמוזכרת כאן, למרות שברור לפי ההקשר שאיוב ורעיו לא ידעו ולא יכלו לדעת על התורה שניתנה לעם ישראל...

האם חכמים התכוונו לומר שהתורה או החכמה היא ישות בפני עצמה? כאן אני בהחלט מחזיק בעמדה ויטגנשטיינית: חכמינו הרשו לעצמם, כמו התורה עצמה בהתבטאויות על אלוקים, להשתמש במילים באופן נוח ומעניין וסמלי, בלי לחשוש שמישהו בדור מאוחר ייצור מיתוס חדש על סמך הביטוי.

לדעת כותב שורות אלו - זה בדיוק מה שקורה בקבלה...