איוב יב-יד: סיכום מחזור ראשון של הויכוח

בפרק הזה אפשר למצוא הרבה אמירות שמזכירות לנו שיעורים בפילוסופיה. אני מקוה שאין לכם התנגדות. אני אוהב פילוסופיה!

******

גם אני חכם

כל אחד מן הרעים תוקף את איוב: אני יודע. אתה לא. תלמד ממני.

מי אינו מכיר את החויה הזו? נערים בגיל ההתבגרות, צעירים חושבים שדעותיהם אינן מוצאות חן בעיני המבוגרים מהם. נכון שההתמודדות של איוב נמצאת במקום שונה מאד, אבל הנקודה הזו עדיין משותפת. מי לא ימצא את עצמו אומר, או לוחש בלב, את המחאה:

(ב) אָמְנָם כִּי אַתֶּם עָם וְעִמָּכֶם תָּמוּת חָכְמָה:

(ג) גַּם לִי לֵבָב כְּמוֹכֶם לֹא נֹפֵל אָנֹכִי מִכֶּם

או, בעברית שלנו: אתם חשובים מאד, רק אתם חכמים ומי עוד מבלעדיכם. נכון? לא נכון! גם לי יש הבנה. אני מבין לא פחות טוב מכם.

ולמעשה, אולי יותר.

מדוע באמת יש חילוקי דעות בין בני אדם? מדוע איננו יכולים כולנו להסכים? האם זה בגלל שאנו רואים דברים אחרים, מכירים עובדות שונות? או שיש לנו ערכים אחרים או טעמים אחרים? הרי אין אנו מנסים להתנגד לזולת רק על מנת לריב, או להביע עצמאות? כולנו רוצים את האמת, הלא כן? אז מדוע יש חילוקי דעות?

מדוע יש חילוקי דעות בין איוב לבין רעיו? ההסבר הפשוט הוא שכולם מסכימים שאין ולא אמור להיות עונש בלי עוון, שייסורים הם עונש, ושצריך כמובן לעשות תשובה ולהתפלל ואז ה' עושה נפלאות ומציל ומושיע. הם נחלקים ביניהם בשאלה מה טיבם של ייסורי איוב. האם הם עונש? לפי ההנחה שאין ייסורים בלא חטא, המסקנה התקפה של הטיעון של הרעים היא שאיוב חטא. לא יתכן אחרת.

אבל איוב יודע שלא חטא. לפחות לא עד הנסיון הזה. והוא גם כן מאמין שה' מנהיג את העולם ביושר. לכן יש סתירה. לכן הוא נמצא במצב נורא. לא רק שהוא סובל, אלא שהסבל שלו מעורר שאלה פילוסופית שלא תיתכן עליה תשובה. ואם לא די בכל זה, הוא צריך להתמודד עם האנשים היקרים לליבו שהפכו פתאום למבקרים ושונאים.

הם עדיין מנסים, כל החברים, למצוא שפה משותפת, לגשר על ההבדלים. לשכנע את האחר בעמדה המנוגדת.

האם יש סיכוי שזה יעבוד?

האם רק התערבות משמים, כמו בת קול שתכריז: מה לכם אצל איוב בני שצדיק הוא וכל דבריו אמת, רק זו תוכיח מי באמת צודק? (ספוילר: זה מה שקורה בסוף, כמובן).

זה גם אומר שהסיכוי האנושי, לדעת מחבר הספר, להגיע להסכמה בין בני אדם, הוא אפסי. עובדה שאת חברי איוב אי אפשר לשכנע בלי התגלות.

אבל אם כך, אז מדוע לחבר ספר? הרי מי שיש לו דעות אחרות לא ירצה להקשיב ואם יקשיב לא יסכים?

ואולי בכל זאת יש סיכוי?

הדברים הבאים של איוב הם ניסוח ראשוני של מה שמכנים בפילוסופיה "הראיה הטלאולוגית" (אל תנסו לבטא את המילה הזו בלי הכנות מוקדמות. ואל תתייאשו אם זה יקח כמה נסיונות). בשפה יותר ברורה, זו ההוכחה מן הסדר.

בניסוח של איינשטין: איני יכול להאמין שאלוקים משחק בקוביות.

בניסוח אחר: הדבר המפליא ביותר במציאות הוא שיש חוקים וסדר ושאנו מסוגלים להכיר אותם.

והנה הניסוח של איוב.

(ז) וְאוּלָם שְׁאַל נָא בְהֵמוֹת וְתֹרֶךָּ וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְיַגֶּד לָךְ:

(ח) אוֹ שִׂיחַ לָאָרֶץ וְתֹרֶךָּ וִיסַפְּרוּ לְךָ דְּגֵי הַיָּם:

(ט) מִי לֹא יָדַע בְּכָל אֵלֶּה כִּי יַד יְדֹוָד עָשְׂתָה זֹּאת:

(י) אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי וְרוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ:

איך נוצרו בעלי החיים הגדולים והקטנים, העופות והדגים? אין שום הסבר לבד מזה שאלוקים ברא הכל וסידר הכל. (איוב לא ידע על הרעיון של אבולוציה, כלומר התפתחות הדרגתית. שימו לב: גם מי שמקבל את עקרון האבולוציה עדיין לא פתר את החידה עד הסוף ועדיין אפשר לטעון שאי אפשר להבין את העולם בלי להניח שיש לו בורא ומסדר. אבל כאן אנו עוסקים באיוב ולא בהוכחה המפורסמת וכנראה הטובה ביותר למציאות אלוקים).

שאלה אחרת היא מה כוונת איוב במילים האלו. האם הוא מביע את דעתו, את הצד האחד בסתירה שקורעת אותו? האם הוא מצטט את הרעים כדי לתקוף מייד את העמדה הזו? גם וגם?

שוב, מילה קשה וארוכה של פילוסופים. "אפיסטמולוגיה" (שוב, אל תנסו בלי להתאמן קודם, נניח לחלק את המילה להברות ואז לבטא אותה). בתרגום לעברית: תורת ההכרה. כלומר אותו חלק של הפילוסופיה שמנסה לענות על השאלה: איך מכירים ויודעים את האמת?

הצעד הראשון הוא הכרזה נוסח דקארט על המוכנות של איוב לברר את האמת בעצמו, על סמך יכולתו האישית.

זה נשמע מאד מודרני וגם אנטי חרדי (ולמעשה אנטי דוגמטי). אין צורך באמונת חכמים. העז לחשוב! כפי שאמר עמנואל קאנט.

כאן אין נאום ארוך. במשפט אחד ויחיד חולק איוב על הדרישה של חבריו להקשיב לקול החכמים ממנו. לא רק שהוא חכם כמו אחרים, מוכשר כמו אחרים, מבין כמו אחרים.

(יא) הֲלֹא אֹזֶן מִלִּין תִּבְחָן וְחֵךְ אֹכֶל יִטְעַם לוֹ:

לכל אחד מאיתנו, אומר איוב, יש כלים מספיקים כדי לזהות את האמת. ואם לא לדעת בוודאות את האמת, אזי לפחות לדעת מתי משקרים לו, מתי הדוברים איתו הם טועים ולכן יש לדחות את דבריהם.

אמנם, לא האוזן בוחנת מילים והטעם שיש בבלוטות הטעם בפה אינו בדיוק דוגמא ליכולת האנושית להבין ולחשוב. אבל מן הסתם יש כאן שני משלים ליכולתו של האדם לבדוק.

איך באמת אנו יודעים מה שאנו יודעים? איך באמת אנו יודעים לזהות שקר? ובכן, הכלי החשוב שלנו הוא סתירה. כאשר יש בידנו שני משפטים שסותרים זה את זה, אחד מהם שקרי. אם אומרים לי שאיוב היה ונברא אבל גם שאיוב הוא פרי הדמיון, אני יודע שאחד המשפטים אינו נכון. עדיין איני יודע איזה מהם. אבל ברור לי שאחד מהם שקרי.

כאשר אומרים לי שאלוקים ברא הכל, והוא כל יכול, והוא גומל לאיש כמפעלו, והכל ביושר ובצדק, אבל אני איוב יודע שאני צדיק ולא חטאתי, ואני סובל, או שאני רואה אי יושר בבריאה – יש כאן סתירה.

על איזה חלק עלי לוותר?

כאשר ניסה דקארט (פילוסוף צרפתי ואבי הגישה שבונה את האמת מתוך הסובייקט) למצוא יסוד אמיתי בהכרח שעליו ישתית את הפילוסופיה שלו, התחיל בעובדה הידועה: אני חושב אז אני קיים.

אבל מעבר לעובדה שאני (או אתה הקורא, או את הקוראת) מסוגלים לחשוב, וידיעה זו היא אמיתית בהכרח (שהרי אם אני טועה, מי טועה) מה עוד אני יודע על עצמי?

הפתרון של דקארט (לדעת כותב שורות אלו) היה לגלות בתוך עצמו שיש אלוקים, ואם יש אלוקים, אז הכל בסדר. כי אלוקים הוא טוב והוא לא נתן לנו כלי חשיבה שיטעו אותנו.

מעניין מה היה דקארט עונה לביקורת הבאה של איוב.

(טז) עִמּוֹ עֹז וְתוּשִׁיָּה לוֹ שֹׁגֵג וּמַשְׁגֶּה:

(יז) מוֹלִיךְ יוֹעֲצִים שׁוֹלָל וְשֹׁפְטִים יְהוֹלֵל:

...

(כ) מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח:

(כד) מֵסִיר לֵב רָאשֵׁי עַם הָאָרֶץ וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא דָרֶךְ:

(כה) יְמַשְׁשׁוּ חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר וַיַּתְעֵם כַּשִּׁכּוֹר:

לא רק שהפילוסוף איוב חכם לא פחות מרעיו, מתברר שכמעט אין שום אדם בעולם שחסין בפני טעות. ועוד אלו טעויות! הוא יכול להחליף בין אור לחושך. הוא תועה כמו שיכור.

איך אפשר להגיע לאמת? השאלה הזו צריכה להיות מכוונת גם כלפי איוב עצמו. האם הוא אינו עלול ללקות בשכרות? או שמא הוא רוצה להוביל לעמדה המוכרת בתולדות הפילוסופיה כספקנות: אין אדם מסוגל להכיר את האמת.

אז לא רק אלוקים נסתר ממני. אין לי שום כלי לדעת מה נכון ומה לא. מה אלוקים רוצה ממני. אבל בעצם, האם לא אלוקים הוא שהציב אותי במצב הזה?

ההצהרה הקרטזיאנית (על שם דקארט) של איוב: גם אני מסוגל לחשוב ולא רק החכמים והחברים. המחבר אומר לקורא: גם אתה מסוגל לחשוב. העז לחשוב! (מה שיאמר אחרי אלפי שנים קאנט).

לאיוב יש הוכחה למציאות אלוקים הטוב מן הסדר העולמי המופלא. הוא ואיינשטיין יסכימו ביניהם: יש מסדר, יש שען שמתח את הקפיצים של השעון העולמי.

סתירה היא כלי שמאפשר לזהות שקרים, גם אם האמת נעלמה מבני האדם.

דקארט אמר שהשכל הוא מתנה מאלוקים ואינו מסוגל לטעות. אבל בני אדם טועים, ומי גרם להם לטעות? לא אלוקים? (יש תשובה, אבל לא כאן, לא בעיון הזה שלנו, רק שתדעו שיש).

בפרק הזה מצהיר איוב על סיום שלב נוסף בתהליך ההתבגרות הפילוסופית שלו. הוא יעז לחשוב. והוא גם מאמין שזה מה שה' רוצה ממנו.

והוא פונה אל הרעים:

(ג) אוּלָם אֲנִי אֶל שַׁ-דַּי אֲדַבֵּר וְהוֹכֵחַ אֶל אֵ-ל אֶחְפָּץ:

(ד) וְאוּלָם אַתֶּם טֹפְלֵי שָׁקֶר רֹפְאֵי אֱלִל כֻּלְּכֶם:

בעברית שלנו: ראו את ההבדל בינינו, חברי הטובים לשעבר. אני אוזר אומץ כדי להגיד את האמת לאלוקים. ואתה מעדיפים לשקר כמו רופאי האלילים.

אתם חושבים שתרויחו מזה?

(י) הוֹכֵחַ יוֹכִיחַ אֶתְכֶם אִם בַּסֵּתֶר פָּנִים תִּשָּׂאוּן:

(יא) הֲלֹא שְׂאֵתוֹ תְּבַעֵת אֶתְכֶם וּפַחְדּוֹ יִפֹּל עֲלֵיכֶם:

זוכרים את החויה של אליפז? חויה מיסטית, גדושת פחד, שבה גילה את ההשגחה הפרטית המענישה את הרשעים?

פחד שאינו פחות מזה צפוי לאלו שמשקרים ומחניפים לאלוקים.

אז מה צריך לעשות? לשתוק?

לא! לדבר!

כמה פעמים במהלך הנאום הנוכחי חוזר איוב על כוונתו לומר בקול את האמת שלו, גם אם הוא בעצם מותח ביקורת על הנהגת האלוקים.

(יג) הַחֲרִישׁוּ מִמֶּנִּי וַאֲדַבְּרָה אָנִי וְיַעֲבֹר עָלַי מָה:

תנו לי לדבר, אומר איוב.

(יח) הִנֵּה נָא עָרַכְתִּי מִשְׁפָּט יָדַעְתִּי כִּי אֲנִי אֶצְדָּק:

(יט) מִי הוּא יָרִיב עִמָּדִי כִּי עַתָּה אַחֲרִישׁ וְאֶגְוָע:

(כ) אַךְ שְׁתַּיִם אַל תַּעַשׂ עִמָּדִי אָז מִפָּנֶיךָ לֹא אֶסָּתֵר:

(כא) כַּפְּךָ מֵעָלַי הַרְחַק וְאֵמָתְךָ אַל תְּבַעֲתַנִּי:

(כב) וּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶה אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵנִי:

אני יודע שאלוקים גומר אותי בקלי קלות, אבל זה שהוא יכול להרוג אותי לא אומר שאני לא דובר אמת.

אדרבה, הבה נתמודד בשיחה פנים אל פנים, בלי העוצמה האלוקית המפחידה. מי יהיה אז צודק?

אם אלוקים מוכן לדבר, אז הנה השאלה:

(כד) לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר וְתַחְשְׁבֵנִי לְאוֹיֵב לָךְ:

וכי אני איוב אויב לך, אלוקים?

(כה) הֶעָלֶה נִדָּף תַּעֲרוֹץ וְאֶת קַשׁ יָבֵשׁ תִּרְדֹּף:

ואיזה מין אויב אני, אם איני אלא עלה עף ברוח? וכי צריך להתאמץ כדי להשמיד את הקש המתפרך מעצמו?

הקטע הבא מופיע בתוך הקשר אחר, ויש פירושים שונים למה הכוונה. יש אפילו שתי גרסאות, של קרי ושל כתיב. דומה שכמעט אי אפשר לצפות להבין מה נאמר בקטע הפסוק הבא.

ועדיין, דומה שהשימוש הנפוץ ביותר של המילים האלו, אולי הציטוט המפורסם ביותר מספר איוב, הוא כדי לציין כי האדם, עם פחדו מאלוקים, גם מגלה עד כמה הוא זקוק לו, אוהב אותו, מייחל לרחמיו.

(טו) הֵן יִקְטְלֵנִי (לא) לוֹ אֲיַחֵל

גם אם תהרוג אותי אלוקים, אני אמשיך לקוות אליך.

מה זה אומר? שעם כל הפחד ועם כל הייאוש, ועם כל הסתירות, איוב ממשיך להאמין במה שבלתי אפשרי להאמין, לא פילוסופית ולא פסיכולוגית. אלוקים הוא טוב. יש לי למה לקוות.

אני מבקש לצטט מסטפן קריין, משורר על סף המאה ה20, מן החביבים עלי.

אדם בא לפני אל זר

אלוה לבני אדם רבים, חכם ברוב צער

ואותה אלוהות הרעימה בקולה

שמן מזעם ומתנשף

השתחווה בן תמותה, והתפתל

ואכול עפר וסגוד לי

למעלתי הנשגבת במיוחד

האיש ברח לו.

אז בא האיש לפני אל שונה

אלוהי הרהורי ליבו

והוא הביט בו

בעינים רכות

מוארות בהבנה אינסופית

ואמר: ילדי האומלל!

האם ביטא סטפן קריין את מחשבותיו ורגשותיו הכמוסים ביותר של איוב בפרק הזה?

והאם רק איוב מתגעגע לאלוקי ההרהורים הפרטיים שיבין אותו ויתחשב בו? האם איוב כאן, או אולי ספטן קריין, אינו פה לכולנו?

הצהרת האומץ של איוב: אני רוצה לדבר גם אם זה מסוכן.

ואני מבקש מאלוקים שלא יפחיד אותי אלא יתן לי לדבר.

שוב בקשת התחשבות: האדם הוא קש נפרך ועלה נידף, אז למה לא לתת לו לשרוד את ימיו בשלוה ולחשוב?

בתוך כל המתח הפילוסופי יש גם תקוה. היכן הוא האלוקים שיבין אותי ויתחשב בי? גם כשהוא מעניש אותי, או הורג אותי, עדיין אני מייחל לחסדו.

האם האלוקים מתעניין בנו?

הפילוסופיה האריסטוטלית ידעה לומר דבר אחד על אלוקים: הוא אינו פעיל. הוא עסוק בעצמו. מתבונן בעצמו, יודע את עצמו, והיות שהידיעה מביאה עונג (איני בקיא באריסטו כדי לדעת מהיכן אריסטו שואב את הכלל הפסיכולוגי הזה שנכון גם לגבי האלוקים) – אלוקים תמיד מאושר.

איך נהיה העולם? ובכן, העולם תמיד היה, והסדר שלו מבוסס על כך שאלו שמסוגלים לכך, מתבוננים באלוקים, אוהבים אותו ושמחים בידיעתם אותו, וזה יוצר תהליך של השתלשלות... טוב, לא ננסה להסביר זאת. זה מיתוס שהגה אריסטו ואיכשהו הוא נקלט לתוך תולדות ההגות האנושית בחלק המערבי של כדור הארץ.

מה שנוגע לנו הוא שהאלוקים הפילוסופי נוסח אריסטו אינו יכול לדעת את פרטי ההוויה ובוודאי שאי אפשר לצפות ממנו להתעניין באדם כפי שלא יתעניין, נניח, ביתוש או בעלה נידף.

לא כן אלוקי איוב.

לא כן אלוקים שלנו.

הוא אוהב אותנו.

כל השאר, וגם העקרון הזה בעצם, מוכרים לנו מפרקים קודמים. כעת הדברים יחזרו בהדגשה ובביטויים ספרותיים חדשים.

החיים קצרים. החיים בורחים. מה הטעם להעמיד למשפט יצור כה חולף?

ובכלל, אין שום סיכוי למצוא אצל יצור כזה משהו טהור, משהו טוב באמת.

האם איוב חוזר בו מההצהרה שהוא צדיק, שהרי אי אפשר ליצור חולף להיות טוב? או שזה רק בהשוואה לטוב האלוקי המושלם?

(א) אָדָם יְלוּד אִשָּׁה קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז:

(ב) כְּצִיץ יָצָא וַיִּמָּל וַיִּבְרַח כַּצֵּל וְלֹא יַעֲמוֹד:

(ג) אַף עַל זֶה פָּקַחְתָּ עֵינֶךָ וְאֹתִי תָבִיא בְמִשְׁפָּט עִמָּךְ:

(ד) מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד:

בפרק הזה ניתן למצוא כמה תפיסות שנראות סותרות ואולי הן באמת סותרות.

(י) וְגֶבֶר יָמוּת וַיֶּחֱלָשׁ וַיִּגְוַע אָדָם וְאַיּוֹ:

מי שמת, גם אדם חזק או חכם, נעלם והלך לו. זה אבוד.

(יד) אִם יָמוּת גֶּבֶר הֲיִחְיֶה כָּל יְמֵי צְבָאִי אֲיַחֵל עַד בּוֹא חֲלִיפָתִי:

אין תחית המתים. לא לאיוב באופן פרטי ולא לאדם בכלל. לכן אם יש תקוה זה רק עד שאדם חי.

(צריך לזכור שדעת איוב אינה בהכרח זהה לדעת המחבר, ודעת המחבר אינה זהה בהכרח למה שנחשב לעיקרי היהדות).

(כא) יִכְבְּדוּ בָנָיו וְלֹא יֵדָע וְיִצְעֲרוּ וְלֹא יָבִין לָמוֹ:

(כב) אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל:

אין המת יודע מאומה על המתרחש בין החיים. אפילו בין בניו, שהם היקרים ביותר ללב האדם.

אבל בכל זאת יש איזה צער בעולם שלאחר המוות. ואולי זה מפני שמשהו מצער הבנים דולף איכשהו אל הצד השני?

ובכלל, אם יש צד שני, גם אם החיים שם הם צל חוור, זה סוג של חיים, לא?

ועם כל זאת

(יב) וְאִישׁ שָׁכַב וְלֹא יָקוּם עַד בִּלְתִּי שָׁמַיִם לֹא יָקִיצוּ וְלֹא יֵעֹרוּ מִשְּׁנָתָם:

לא יקום לעולם או יקום כאשר העולם ישתנה באופן מהותי כי המוות אינו אלא שינה?

מי יודע?