איוב טו וּשְׂפָתֶיךָ יַעֲנוּ בָךְ

החיים הם נסיון אחד ארוך. איוב, צדיק עשיר ומאושר, איבד את כל מה שהיה לו: רכוש, ילדים, בריאות. חולה בשחין, נותר לו רק לשבת באפר ולהתגרד בחרס.

כאן מגיעים נסיונות חדשים. אשתו מפתה אותו "לברך אלוקים". רעיו האוהבים מגיעים אליו, אבל במקום לנחמו הם תוקפים אותו.

וזה טיעון היסוד:

כולם מסכימים שיש אלוקים ואלוקים אמור להנהיג את העולם בצדק ויושר. להעניש רשעים ולגמול טוב לצדיקים.

איוב סובל.

לדעת הרעים, זו הוכחה שאיוב חוטא. וסירובו להודות בכך מגדיל את החטא.

איוב מאמין שהוא צדיק, והסתירה בין סבלו האישי לבין צדיקותו היא הנסיון הגדול ביותר שלו. הויכוחים דוחפים אותו לנסח את עמדותיו ואמונותיו יותר ויותר בבהירות. לכן פירשתי את הנראטיב המרכזי כמסע התבגרות פילוסופי, שבו הנסיונות של הסבל הם רק ההתחלה והויכוח רב הסיבובים מול הרעים הוא המשך הנסיונות.

הפעם תורו של אליפז. שקט בקהל! בבקשה, אליפז.

(ז) הֲרִאישׁוֹן אָדָם תִּוָּלֵד וְלִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתָּ:

(ח) הַבְסוֹד אֱלוֹהַּ תִּשְׁמָע

אתה חכם אתה? נולדת לפני אדם הראשון? ראית את הרגעים שלפני הבריאה? שמעת את הסודות של האלוקים?

 (ט) מַה יָּדַעְתָּ וְלֹא נֵדָע תָּבִין וְלֹא עִמָּנוּ הוּא:

(י) גַּם שָׂב גַּם יָשִׁישׁ בָּנוּ כַּבִּיר מֵאָבִיךָ יָמִים:

אתה באמת מאמין שאתה, איוב, יודע משהו שאנו, חבריך הטובים, איננו יודעים עוד לפניך? סליחה! אנו חכמים וזקנים עוד יותר מאבא שלך!

הקטעים האלו לפעמים נשמעים כמו ציטוט מן הבדיחות של הגשש החוור, למי שמכיר או זוכר.

(יא) הַמְעַט מִמְּךָ תַּנְחֻמוֹת אֵל וְדָבָר לָאַט עִמָּךְ:

המשפט הזה עומד בפני עצמו, ואני מפרש אותו בדרכו של המפרש הקלאסי של התנ"ך – אם גם לא מקובל על הכל – הרטום.

מה אתה רוצה? אלוקים מתנהל איתך ברחמים, כל מה שהוא עושה זה לנחם אותך. וגם אנו מדברים איתך בנחת.

באזנים של איוב, אם זו לא הציניות של השנה, אז איני יודע מהי.

אבל אתם יודעים מה? בסופו של דבר יתברר שאליפז צודק - בלי לדעת למה. העינוי של הויכוחים מול הרעים, החברים של פעם, אינם סתם. הם הזמנה להתפתחות. הם אתגר שיסייע לאיוב להפוך לאדם עוד יותר מיוחד וחכם מכפי שהיה קודם לכן.

אליפז חוזר על אותה עמדה שהציג כבר קודם, "הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה (פרק ד, (יח)". והפעם הוא מציג אותה ביתר תוקף.

(יד) מָה אֱנוֹשׁ כִּי יִזְכֶּה וְכִי יִצְדַּק יְלוּד אִשָּׁה:

(טו) הֵן בקדשו בִּקְדֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין וְשָׁמַיִם לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו:

(טז) אַף כִּי נִתְעָב וְנֶאֱלָח אִישׁ שֹׁתֶה כַמַּיִם עַוְלָה:

אדם אף פעם לא יוכל להיות צודק מול אלוקים. נקודה. (למה, אליפז, למה?).

אפילו המלאכים אינם ראויים לאמון. (הם מסוגלים לחטוא? להיכשל?)

השמים הבהירים, מקום משכן המלאכים לפי האמונה המקובלת דאז, הם מלוכלכים בהשוואה למה שאלוקים יכול לתבוע מהם.

והאדם? נתעב, נאלח! בולע עבירות בזו אחר זו, כמו לשתות מים!

מזעזע, נכון? את מי זה מזכיר לכם? האם שמעתי מזכירים את פאולוס, אבי תורת החטא הקדמון, לפיה – בגלל חטא אדם הראשון – יש כתם מטפיזי בכל אדם, ולו גם הצדיק ביותר?

לפי הדוגמה (בחולם, האמונה שיש לקבל בלי לשאול) הנוצרית: ניתן להינצל מן החסרון המטפיזי רק על ידי קרבנו של יש"ו ועל ידי אמונה בקרבן הזה שאלוהים מביא לעצמו.

ואולי יש להזכיר גם את קלוין, הוגה הדעות הנוצרי שהאמין כי האנושות מתחלקת לשנים, אלו שייגאלו וזאת על פי גזירה קדומה שקבעה כי ייגאלו וייבחרו, ואלו שיידונו לגהנום, להישרף באש לנצח נצחים, וגם זה על פי גזירה קדומה ולא בבחירתם.

לא כיף גדול לחיות בעולם נוסח קלוין. אבל גם אצל אליפז זה לא נעים. להיות נברא, להיות נולד, זה כבר פגום. אבל מה אפשר לצפות מהאדם אם המלאכים גם כן בעייתיים ואפילו השמים מלוכלכים?

אנסה לענות על השאלה: מדוע כולם פגומים? כפי שכתבתי גם בעיון הקודם על אותו נושא, דברי אליפז מתפרשים יפה בהתאם לגישתו של התיאולוג והפילוסוף רודולף אוטו (מושג הקדוש או הנשגב). גם אוטו סבור שהאדם הפוגש את האלוקים נתקף ביראה בשל החסרון הגדול של היותו נברא מול בורא מושלם. זו תופעה בלתי נמנעת, שכאילו נגזרת לוגית מן היחס בין בורא לנבראו.

האם זה מסביר את הסבל שנגזר על איוב? לא, אבל אישית אני מוצא בכך תובנה מרתקת, יפהפיה, שמראה לנו כי המפגש בין אדם לאלוקיו לא יהיה בהכרח חויה מענגת אלא, אולי, להפך.

(יז) אֲחַוְךָ שְׁמַע לִי וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּרָה:

(יח) אֲשֶׁר חֲכָמִים יַגִּידוּ - וְלֹא כִחֲדוּ - מֵאֲבוֹתָם:

אני מוכן לספר לך. רק תקשיב. הרי ראיתי מה שראיתי ועכשו אני מגלה לך. ועוד משהו, כל החכמים אומרים זאת, ואינם מסתירים זאת, את המסורת שקיבלו מאבותיהם. (שימו לב איך יש לפסק את הפסוק השני!).

לא כדאי להיות רשע. הנה 26 פסוקים, יותר ממחצית הפרק, למה זה ככה. אני מביא רק קטעים. גם כך זה ארוך מאד.

(כ) כָּל יְמֵי רָשָׁע הוּא מִתְחוֹלֵל - וּמִסְפַּר שָׁנִים נִצְפְּנוּ לֶעָרִיץ:

(כא) קוֹל פְּחָדִים בְּאָזְנָיו בַּשָּׁלוֹם שׁוֹדֵד יְבוֹאֶנּוּ:

הרשע סבור שכלום לא יקרה, אבל כבר נגזר מתי יבוא העונש. וזה יתחיל בהפחדה ואחר כך במכה שתבוא בהפתעה.

...

(כד) יְבַעֲתֻהוּ צַר וּמְצוּקָה ...

(כה) כִּי נָטָה אֶל אֵ-ל יָדוֹ

למה הוא כל כך סובל? מפני שהוא מרד באלוקים.

...

(כז) כִּי כִסָּה פָנָיו בְּחֶלְבּוֹ וַיַּעַשׂ פִּימָה עֲלֵי כָסֶל:

הרשע האמין שהחיים טובים ושום רע לא יקרה. הוא אפילו הרשה לעצמו להשמין.

...

(לה) הָרֹה עָמָל וְיָלֹד אָוֶן וּבִטְנָם תָּכִין מִרְמָה:

מה מייצר הרשע? מעשי רשע. מה ממלא את בטנו? רמאויות.

אבל אולי יש כאן רמז: הרשע יאבד את פרי הבטן, כלומר ימותו ילדיו. האם זה רמז לאיוב מיהו ומהו?

הנסיון החדש, הסיבוב השני של הויכוחים, מתחיל בדברי אליפז. ואלו עיקריהם:

אין טעם לדבר עם מי שלא יקשיב. כמובן, מייד יבוא נאום ארוך.

אתה איוב מסתיר את הכפירה שלך מאחורי מילים מצועצעות. אני אליפז יודע מה מסתתר שם.

אתה חכם? נו, באמת. אנחנו החכמים.

אלוקים נוהג בך ברחמים. וגם אנחנו, החברים שמטיפים לך מוסר. (שיא הציניות).

להיות נברא זה להיות פגום, גם המלאכים וגם השמים מוכתמים. למה? אולי כוונתו לגישתו של רודולף אוטו (שנזכרה לעיל פרק ד): להיות נברא זה מעורר רגשות אשמה של הסופי מול האינסופי.

רק תקשיב בשקט עד הסוף. יש לי 26 פסוקים על גורלו של הרשע. הבנת את הרמז?