איוב שאג מי לא יירא (טז-יז)

נגמרה הדיפלומטיה. איוב מתפרץ ולמעשה מאחל להם להיות במקומו.

(ב) שָׁמַעְתִּי כְאֵלֶּה רַבּוֹת מְנַחֲמֵי עָמָל כֻּלְּכֶם:

(ג) הֲקֵץ לְדִבְרֵי רוּחַ אוֹ מַה יַּמְרִיצְךָ כִּי תַעֲנֶה:

(ד) גַּם אָנֹכִי כָּכֶם אֲדַבֵּרָה

לוּ יֵשׁ נַפְשְׁכֶם תַּחַת נַפְשִׁי - אַחְבִּירָה עֲלֵיכֶם בְּמִלִּים וְאָנִיעָה עֲלֵיכֶם בְּמוֹ רֹאשִׁי:

(ה) אֲאַמִּצְכֶם בְּמוֹ פִי וְנִיד שְׂפָתַי יַחְשֹׂךְ:

כמעט קריא, נכון?

במלים שלנו:

שמעתי די והותר. אתם מנחמי שווא.

מספיק עם הפטפוטים. מה דוחף אתכם לדבר בצורה כזו?

אולי כדאי שגם אני אתבטא כמוכם?

אם הייתם במצבי, גם אני אעשה הצגה של רחמים

כאילו מעניק עידוד ובעצם פוגע...

גם איוב מגיע לאותה מסקנה כמו אליפז. אליפז, נזכור, אמר שאין טעם לדבר ואז הכביר פסוקים רבים של תוכחה לאיוב.

איוב אומר אותו דבר: מה הטעם לדבר. וממשיך וממשיך...

(ו) אִם אֲדַבְּרָה לֹא יֵחָשֵׂךְ כְּאֵבִי וְאַחְדְּלָה

מַה מִנִּי יַהֲלֹךְ:

עשרה פסוקים מבטאים כעת את הייסורים שאלוקים הביא על איוב.

פעם הוא פונה אל אלוקים בדיבור ישיר:

(ז)... הֲשִׁמּוֹתָ (לקחת לי הכל, נותרתי שממה),

(ח) וַתִּקְמְטֵנִי... (מעכת אותי).

ולפעמים בדיבור עקיף:

(ט) אַפּוֹ טָרַף וַיִּשְׂטְמֵנִי

חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו

צָרִי יִלְטוֹשׁ עֵינָיו לִי:

התיאור הוא מאניש, כלומר מציג את אלוקים כאדם שונא וכועס. בזעמו הוא הורס, הוא שונא, הוא חורק שינים, הוא לוטש עינים.

כי האלוקים הפך ל"צרי", האויב שלי.

הוא מזכיר את רעיו שרק מעליבים אותו (י), פָּעֲרוּ עָלַי בְּפִיהֶם, המשתפים פעולה נגדו, יַחַד עָלַי יִתְמַלָּאוּן.

וגם בזה יד האלוקים מאחורי המתרחש (יא). וְעַל יְדֵי רְשָׁעִים יִרְטֵנִי:

ראו שם עוד, ביטויים בעברית מקראית מליצית מאד המתארים את שבר איוב ואבלו.

(טז) פָּנַי חמרמרה חֳמַרְמְרוּ מִנִּי בֶכִי וְעַל עַפְעַפַּי צַלְמָוֶת:

אם גופו מלא שחין, הרי פניו השתנו מרוב בכי, ובעיניו כבר ניכרים סימני המוות.

(יז) עַל לֹא חָמָס בְּכַפָּי וּתְפִלָּתִי זַכָּה:

(יח) אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי:

(יט) גַּם עַתָּה הִנֵּה בַשָּׁמַיִם עֵדִי וְשָׂהֲדִי בַּמְּרוֹמִים:

שוב, העברית המרגשת כמעט מובנת לדובר בן זמננו. גם בגלל שהביטויים היפים מהפסוקים האלו הפכו לחלק מהתפילה ואחר כך נקלטו בשפה הספרותית.

בעברית שלנו:

אינני גנב.

תפילתי נקיה מאשמה.

האדמה לא תכסה את דמי.

ואני עדיין יודע שאלוקים אוהב אמת ולכן הוא עד נאמן שאני חף מפשע.

הפסוקים האלו מזמינים השוואה למקבילות במקרא. כמדומה שזה מוכיח שהמחבר שלנו מכיר את המקבילות האלו, וזה אומר שהספר נכתב לא רק בידי מי שמכיר את ספר בראשית, ומי לא, אלא גם מי שקרא את ספר ישעיהו.

נחלק את הדיון למקטעים. אולי זה קצת יותר מדי לקרוא הכל בבת אחת. עוצמתי מאד.

מי יכול לומר את המילים הבאות בלב שלם, במצפון נקי?

(יז) עַל לֹא חָמָס בְּכַפָּי

מעולם לא נכשלתי ולקחתי מה שאינו שלי. מעולם לא שמרתי לעצמי מה ששייך לאחרים. כל שכן שלא פגעתי בזולת ושפכתי את דמו.

ההקבלה מזמינה את עצמה.

ישעיהו מוכיח את המנצלים והרמאים של זמנו, הגוזלים וחומסים ואחר כך ממהרים כך להקריב קרבנות בבית המקדש.

(י) שִׁמְעוּ דְבַר יְדֹוָד קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה:

(יא) לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְדֹוָד ...

(יב) כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי:

(טו) וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ:

(ישעיהו פרק א)

הם, בני דורו של ישעיהו, תושבי ירושלים, ממלאים את ידיהם בדמים, דם נקי ודמים=כסף. אצל איוב הידים נקיות וטהורות. לגמרי.

יח) אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי

איזו עזות! הרי זה רמז להריגת הבל החף מפשע בידי קין.

שם אלוקים גוער ברוצח:

(ט) וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל קַיִן ...

(י) ... מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה:

(יא) וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ:

(בראשית פרק ד)

שם האדמה פצתה את פיה לבלוע דם חף מפשע. כאן הפשע כה זועק עד שאפילו האדמה תסרב.

ואם זה רמז, או משל, אז מי הנמשלים?

מי זה הבל שנרצח על לא עוול בכפו וגרוע מזה, מי זה כאן קין?

ושימו לב לפסוק המסיים את המקטע הנוכחי.

(יט) גַּם עַתָּה הִנֵּה בַשָּׁמַיִם עֵדִי וְשָׂהֲדִי בַּמְּרוֹמִים:

למרות כל הטענות נגד האלוקים, הרי איוב עדיין מאמין בו: אלוקים הוא העד הנאמן שיושב בשמים ויודע יפה מאד שאיוב שלו הוא צדיק!

יש ביטוי אחד שמזמין עיון במקורות המקראיים ולאחר מכן מחשבה רבה.

הוא כל כך מעניין עד שייחדתי לו דיון בפני עצמו. לעיל אומר איוב:

וּתְפִלָּתִי זַכָּה:

וזה כמובן ניגוד לכתב האישום, שבו דנו לעיל, שמגיש ישעיהו לבני דורו:

גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ

לא כן איוב. תפילתו נקיה כי ידיו נקיות.

אולם עלינו לשאול: מתי נהגו להתפלל? מתי התפלל איוב?

התפילה היא אמצעי הקשר הישיר והנפוץ שלנו היום, גם בעם ישראל וגם בין אומות העולם. אבל מסתבר שזו השפעתו של התנ"ך – והשפעת תקנת חכמים להפוך את התפילה מרשות לחובה. בימים הרחוקים ההם, התפילה היתה כמסתבר תופעה נדירה. מי שרצה לבקש דבר מאלוקים, או להודות לו, היה מביא קרבן.

היו שהתפללו. משה התפלל על אחותו, ודווקא תפילה קצרה שאפשר להעתיק כי הוא כה קצרה.

(יג) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְדֹוָד לֵאמֹר אֵ-ל נָא רְפָא נָא לָהּ

(פרשת בהעלותך פרק יב פסוק יג)

כפי שהדוגמא הבודדת הזו ממחישה, התפילה היא צעד נדיר, ברגעים מיוחדים, בדרך כלל של צורך וצער.

וכאן איוב מעיד על עצמו שהוא מתפלל, או שאם יתפלל, תפילתו תהיה נקיה.

ואנו שואלים: היכן מצאנו את איוב מתפלל?

ושמא, כמו בתפילת משה, ביטויים קצרים של כאב ובקשה לעזרה הם הם התפילה?

ושמא, כמו דברים רבים בסיפור הנוכחי, וכמו פעמים רבות במקומות אחרים במקרא, אנו למדים על דברים שהיו רק מאיזכור קצר. אולי זה צריך להיות ברור שאיוב מתפלל על עצמו?

האין התפילה תופעה טבעית לנפש, כמו שטען הרב יוסף דב סולוביצ'יק?

ובכל זאת, לפי מיעוט התפילות המופיעות במקרא – דומה שרק דניאל מחדש אותן, וזה כבר לאחר חורבן הבית הראשון – תפילה היא תופעה שאיוב הוא בין מחדשיה (או מחבר הספר אודותיו). וגם זה עשוי להיות סימן לאיחורו של החיבור הזה, נוסף לכל הסימנים האחרים.

ספויילר: בסוף הספר, שוב, כפי שמפרש הרב יוסף דב סולוביצ'יק, איוב מגלה שיש מה לשפר בתפילתו. צריך לדעת להתפלל גם על אחרים...

******

לקראת הפרק הבא

בשורות האחרונות איוב מתלונן על רעיו ועל העדר משפט מול אלקים. והוא מזכיר שצריך להזדרז. זמנו של האדם קצר עלי אדמות.

מה אפשר ללמוד ממבנה של פרק ופסוק

הפרק הזה קשה ביותר. גם המילים, שמראות לנו כמה עשירה היתה השפה המקראית וכמה מעט מילים מתוכה מוכרות לנו. גם כלי הנשק של פרשנים נבוכים אינו זמין. הפסוקים מדלגים מנושא לנושא, כך שההקשר לא תמיד ברור ותמיד חסרות חוליות מתווכות. אין כאן כה הרבה חזרות כמו בכל הפרקים שהתאמצנו וצלחנו. וגם אם פסוק ארוך ועשיר בביטויים, אפשר רק לנחש למה הוא מתייחס.

כל מה שייאמר כאן כבר נאמר בפרקים הקודמים וייאמר שוב בהמשך. איוב סובל. הרעים בוגדים בו. אלוקים מתאכזר אליו. אפשר רק לחכות למוות. אם יש צדק, יופע מייד!

הנה דוגמא מראשית הפרק.

(א) רוּחִי חֻבָּלָה יָמַי נִזְעָכוּ קְבָרִים לִי:

למרות המילה הנדירה "נזעכו", שאולי פירושה "נדעכו" כלומר "נגמרים להם", לא קשה לנחש את המשמעות. והשפה באמת יפה.

אני שבור. הימים שלי נגמרים והולכים. כל יום אני נקבר מחדש.

עכשו נסו לקרוא את הפסוקים הבאים. אולי תצליחו יותר ממני. לכל פסוק מצורף תרגום משוער לעברית בת זמננו.

(ב) אִם לֹא הֲתֻלִים עִמָּדִי וּבְהַמְּרוֹתָם תָּלַן עֵינִי:

חברי צוחקים עלי, ועושים לי רע, ועיני דומעות

(ג) שִׂימָה נָּא עָרְבֵנִי עִמָּךְ מִי הוּא לְיָדִי יִתָּקֵעַ:

אם אתה לא תהיה הערב שלי – להעיד שאני צדיק וצודק – מי יערוב לי

(ד) כִּי לִבָּם צָפַנְתָּ מִשָּׂכֶל עַל כֵּן לֹא תְרֹמֵם:

החבאת את השכל שלהם, אז המצב בלתי ניתן לשיפור

(ה) לְחֵלֶק יַגִּיד רֵעִים וְעֵינֵי בָנָיו תִּכְלֶנָה:

???? – לא מצאתי שום הסבר מניח את הדעת.

(ו) וְהִצִּגַנִי לִמְשֹׁל עַמִּים וְתֹפֶת לְפָנִים אֶהְיֶה

(זו תלונה חדשה!)

אלוקים עשה ממני דוגמא שכולם מדברים עליה... (אין לי הסבר מניח את הדעת לחציו השני של הפסוק).

עם כל הקשיים בהשגת הבנה מינימלית, עדיין אפשר להתרשם מן המעבר החד והמהיר בין נושא לנושא – ואת הנושאים אנו מכירים – עד כמה מצב רוחו של איוב סוער.

תוקן על ידי מיימוני ב- 24/11/2017 00:27:11

למרות הקשיים, פה ושם אנו מזהים ביטוי מובן – וכואב.

(יב) לַיְלָה לְיוֹם יָשִׂימוּ אוֹר קָרוֹב מִפְּנֵי חֹשֶׁךְ:

שוב, המקבילה בישעיהו קורצת לנו.

(כ) הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר:

(כא) הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים:

(ישעיהו פרק ה)

ואם כבר משווים לישעיהו, אולי גם הפסוק הבא משם עומד ברקע הפסוק שלנו כאן.

(ט) עַל כֵּן רָחַק מִשְׁפָּט מִמֶּנּוּ וְלֹא תַשִּׂיגֵנוּ צְדָקָה נְקַוֶּה לָאוֹר וְהִנֵּה חֹשֶׁךְ לִנְגֹהוֹת בָּאֲפֵלוֹת נְהַלֵּךְ:

(ישעיהו פרק נט)

הסוף, בניגוד לשאר הפרק, ברור מאד.

(יג) אִם אֲקַוֶּה שְׁאוֹל בֵּיתִי בַּחֹשֶׁךְ רִפַּדְתִּי יְצוּעָי:

זוכרים את הציטוט הבא מסיפורו של אוסקר וויילד על רוח הרפאים המייחלת לשלווה של בית הקברות?

"המוות בוודאי כה יפהפה. לשכב באדמה הרכה החומה, עם עשבי הדשא הנישאים כגלים מעל ראשך, ולהקשיב לקול השקט. בלי אתמול, בלי מחר. לשכוח את הזמן, לסלוח לחיים, להיות בשלווה".

המוות עבורי, אומר איוב, הוא מיטה רכה בחושך, וזה היצוע הרך והמרופד שאני מכין לעצמי.

נכון שיהיו גם רגעים אחרים, עם התפרצויות זעם ומחאה, או אפילו הבעת תקוה, אבל יש גם רגעים כאלו, והם קדורניים יותר ויותר מפרק לפרק.

(יד) לַשַּׁחַת קָרָאתִי אָבִי אָתָּה אִמִּי וַאֲחֹתִי לָרִמָּה:

שם, בקבר, מחכים לי התולעים, אחיותי, שיאכלו את בשרי.

(טו) וְאַיֵּה אֵפוֹ תִקְוָתִי וְתִקְוָתִי מִי יְשׁוּרֶנָּה:

כל מה שנשאר לי לקוות הוא שזעם אלוקים ישים קץ לחיי האומללים, וגם התקוה הזו, מתי אזכה שתתקיים?

(רק אל תבקשו ממני להסביר את הפסוק הבא, המסכם...).

פרק טז, ב-ה - איוב מתפרץ אל הרעים הבוגדניים ומאחל להם לעבור מה שהוא עובר. קללה כל כך מוכרת...

ו-ז - איוב מחליט שאין טעם לדבר. אבל האם הוא ישתוק? נו, באמת.

ז-טז - עשרה פסוקים שבהם איוב מתאר את אלוקים בדימויים אנושיים. הנורא מכולם: אלוקים הוא הפך לאויב שלי.

יז-יט אבל אני עדיין צדיק! כאן מתבקשות השוואות למקומות אחרים במקרא. המעניינת ביותר והסבירה ביותר היא למעשה קין והבל. אבל מי כאן הבל (איוב) ומי כאן קין (השלימו בעצמכם. אלו דברים שקשה להגות וכל שכן להעלות על הכתב).

הפרק הבא קצר וסוער, ורובו בלתי מובן. עדיין קל לזהות שאיוב קופץ מנושא לנושא, ואילולא היינו מכירים את הנושאים, לא היינו מבינים כלום.

רק הסיום מובן בקלות – ומזעזע. משאלת המוות של איוב חוזרת, והפעם הביטויים הרבה יותר חיים, אם תסלחו לנו על משחק המילים הבלתי מכוון.

(יג) אִם אֲקַוֶּה שְׁאוֹל בֵּיתִי בַּחֹשֶׁךְ רִפַּדְתִּי יְצוּעָי:

המוות עבורי, אומר איוב, הוא מיטה רכה בחושך, וזה היצוע הרך והמרופד שאני מכין לעצמי.

(יד) לַשַּׁחַת קָרָאתִי אָבִי אָתָּה אִמִּי וַאֲחֹתִי לָרִמָּה:

שם, בקבר, מחכים לי התולעים, אחיותי, שיאכלו את בשרי.

כיון שקשה מאד לסיים בנימה כזו, אוסיף משהו יותר אופטימי.

איוב עובר ימים קשים, מאד קשים, אבל הסוף, תאמינו או לא, יהיה טוב. המחיר הנורא שהוא משלם יהפוך אותו לאיוב חדש, חכם יותר, שלו יותר.

גיל ההתבגרות הוא תמיד תקופה של סערה וסבל - אם כי לא בממדים כאלו, כמובן... אבל איוב עובר לא את תקופת גיל ההתבגרות הפיזיולוגית אלא את תקופת ההתבגרות הפילוסופית. ולא מרצונו אלא לאונסו. וזה תהליך כואב מאד.