| נשלח ב-27/11/2017 00:19 |
 |
| |
תוקפה ההלכתי של התוספתא
האם אתם מכירים התייחסות בנוגע למעמדה ההלכתי של התוספתא?
הרמב"ם בהקדמה כותב שהוא פסק גם ע"פ התוספתא אבל לא ברור באילו מקרים.
אני מכיר יש"ש בנוגע לשאלה האם גרים מצרים בזמן הגמ' היו מותרים בדור ראשון כיוון שסנחריב בלבל את האומות או שמותרים רק בדור שלישי, בתוספתא ר"ע אומר למנימין שהיה גר מצרי שהוא מותר אע"פ שהוא דור ראשון והיש"ש פוסק נגד התוספתא הזו כיוון שדברי ר"ע הנ"ל לא הוזכרו בש"ס, מישהו מכיר עוד התייחסויות?
|
|
|
|
| נשלח ב-27/11/2017 02:00 |
|
| |
שגיא מזוז
ברוך הבא אל הפורום!
שאלת שאלה חשובה, ואמנם חבל שלא יצרת איתי קשר לפני שפתחת את האשכול, כדי לקבל אישור ובהתאם לכללי הפורום למשתתפים חדשים. הגדרת הנושא שלך מצויינת וגם הדוגמאות מעניינות, אבל אפשר היה לספק חומר רקע חשוב.
אבל השאלה החשובה במקומה עומדת והאשכול מזמין בירור יסודי.
אנסה להשלים:
מדבריך נראה שיש מקורות מימי חז"ל, תנאים ואמוראים, שהם חשובים יותר מאחרים, ולכן יש יותר לסמוך עליהם. ואכן בימינו מקובל שהגמרא הבבלית היא המקור המרכזי לכל הדינים.
אבל למעשה הדברים אף פעם אינם פשוטים כל כך.
יש לדון כיצד פוסקים הלכה, איך מזהים את אותן מימרות שלהן יש להעניק את החשיבות של אמירה נבחרת? האם עלינו ללכת אחרי בעליהן? יש כזה קו בתלמוד. האם עלינו ללכת אחרי ההעדפה שנותנים להם המפרשים האמוראים? האם עלינו לבכר את המימרות שתופסות מקום נכבד יותר במשא ומתן התלמודי? האם עלינו להישען על שכלנו שלנו או לציית למסורת?
אם נחלקו בכך רבותינו הראשונים, האם עלינו ללכת אחרי מפרש זה או אחר, או ללמוד את דברי כולם ולהעדיף את מי שדבריו נראים סבירים יותר?
וכאן אני מגיע לשאלתך: מבין הרישומים שיש לנו מן המקורות התלמודיים: המשנה, התלמוד הבבלי, הירושלמי, התוספתא, ועוד מקורות נוספים, איזה מהם הוא החשוב והאמין?
האם יש להם משקל שווה?
מסתבר שבשאלות אלו תהיינה גישות שונות, ואחד ההבדלים ניכר בין החוקר לבין איש הישיבה. החוקר יעסוק בבירור היסטורי, והתוספתא היא מקור חשוב. הוא גם עשוי להעדיף אותה כמקור היסטורי מפני שהתוספתא, בניגוד לתלמוד הבבלי, לא עברה עריכה בידי הראשונים (פרט שנעלם כנראה מעיני רוב התלמידים בזמננו). התלמוד אמנם משקף אלפי שנות לימוד, פרשנות וקונצנזוס, אבל דווקא משום כך יש לשאול באיזו מידה הוא מביע את המסורת המקורית ובאיזו מידה עיבודים שלה.
ושוב, התשובה לשאלתך, על מה יש לסמוך להלכה, תלויה בשאלה המוקדמת כיצד נקבעת הלכה. אם זה על פי מה שקובעים האחרונים, וכפי שהתלמוד עצמו קובע "הלכה כבתראי", אזי התוספתא כמעט אינה מעניינת, שהרי לא עסקו בה בדורות האחרונים.
אך אם כוונתנו לחשוף את המקורות התלמודיים במידת הדיוק האפשרי לנו, אזי התוספתא היא מקור רב ערך לאין שיעור.
לשמחתנו יש בידנו את מהדורתו של ליברמן לרוב התוספתא עם נוסחאות מוגהות על פי כתבי יד. יש גם את פירושו, אם כי דומה שהפירוש שלו במקומות רבים הולך בדרך הישיבתית שבה למד בצעירותו ולא בהכרח על פי כללי הזהירות המדעית.
אני מקוה שההרחבה שהענקתי לדבריך אינה לצנינים בעיניך. יתכן ששאלתך היתה רק לגבי השימוש שעושים בעלי ההלכה בדורות האחרונים בתוספתא, ובזה אין לי שום דרך לענות לך. אין עיסוקי בכך... גישתי להלכה היא ללמוד מן המקורות ולפי זה כתבתי מה שכתבתי.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-27/11/2017 08:24 |
|
| |
המנהג האשכנזי לקרוא מגילות בחגים מבוסס על מסכת סופרים ואין לו מקור בגמרא.
הגר"א, אאל"ט, פסק לחתום בשם במודים דרבנן ובברכת בורא נפשות על סמך הירושלמי.
המשותף לדוגמאות, שבבלי לא נאמר אחרת.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/11/2017 10:12 |
|
| |
אם באנו להגדיר את יחס הרמב"ם לתוספתא, אימתי פסק כמותה ואימתי לא, נגלה שברוב המקומות לא פסק כמותה. אולם במקומות מסויימים, בהם היה ביאור התוספתא פשט המימרה, או שהוא הגדיר את הכלל ההלכתי בצורה ברורה והגיונית, ודברי התלמוד בדרך רחוקה, העדיף הרמב"ם לפסוק כתוספתא. להלן דוגמאות ממה שנקרה בדרכי בהלכות שבת. *** הלכות שבת, פרק יז, הלכה ד: "מבוי שהוא שווה מתוכו ומדרון לרשות הרבים, או שווה לרשות הרבים ומדרון לתוכו – אינו צריך לא לחי ולא קורה, שהרי הוא מובדל מרשות הרבים". ביאור ההלכה: מבוי סתום [=שאינו מפולש], שהיה גבוה או נמוך מרשות הרבים, בין שהיה השיפוע שמבדילו מרשות הרבים, ברשות הרבים, מחוץ לפתחו, ובין שהיה פתח המבוי בגובה רשות הרבים, והשיפוע שמבדילו מרשות הרבים בתוך המבוי, פנימה לפתחו – מותר לטלטל בכולו, ואינו צריך לעשות לו לחי או קורה, כדי להחשיבו כרשות היחיד, שמאחר שהמבוי נראה מובדל מרשות הרבים בגלל הבדלי הגובה, הרי דבר זה מהווה היכר כמו קורה. בהלכה זו השיג הראב"ד על הרמב"ם, שבתוספתא נאמר, שהשיפוע שנזכר בהלכה, יש בו כדי להתלקט עשרה טפחים בתוך ארבע אמות, כלומר שבמשך ארבע אמות היה גובה השיפוע עשרה טפחים. אולם בתלמוד לא נזכר תנאי זה, ואף הרמב"ם לא הזכירו. ונראה הטעם, מפני ששיפוע שזה תיאורו הופך את המקום לרשות היחיד, ויהיה מותר לטלטל במבוי לא משום היכר, אלא משום שהוא רשות היחיד גמורה, כמו שנתבאר בדברי הרמב"ם לעיל (יד,טז). ונמצא שהתברר טעמו של הרמב"ם מדוע העדיף את הבבלי ולא את התוספתא, וכך כתב הרב רבינוביץ בביאורו יד פשוטה, וכך כתב הרב צדוק בביאורו על הרמב"ם. *** הלכות שבת, פרק יד, הלכה ו: "בור שבכרמלית – הרי הוא ככרמלית, אפילו עמוק מאה אמה ורחב מאה אמה". כתבנו את ההלכה ע"פ נוסח כ"י תימן, שהוא נוסח שלא כולל בתוכו את תיקון המשיב לחכמי לוניל. ביאור ההלכה ע"פ כ"י תימן: בור מלא מים שבכרמלית – הרי הוא ככרמלית, אפילו אם היה עומק הבור מאה אמה, ורוחבו מאה אמה, מפני שהמים נחשבים כקרקע עבה, והם מבטלים את מחיצות הבור, שלא יהיה דינו כרשות היחיד, אלא ככרמלית. ואין להשוות את הבור המלא מים שבכרמלית, לבור המלא מים ברשות הרבים (להלן הלכה כג) או ברשות היחיד (לעיל יג,ד) שדינם כרשות היחיד, שכיון שהבור מלא מים, וכל מקום המלא מים דינו ככרמלית, כמו ים או נהר (ראה הלכות ד-ה), לפיכך אנו אומרים שיש להמשיך את הכרמלית גם לתוך לתוך שטח הבור; ואף על פי שיש במחיצות הבור גובה עשרה טפחים, וביניהם ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, אין הבור כרשות היחיד. בביאור ההלכה שלפנינו התקשו חכמי לוניל, והם שלחו לרמב"ם שאלה, והמשיב שלח להם, שיש לתקן את נוסח ההלכה, "בור שבכרמלית הרי הוא ככרמלית, אפילו עמוק מאה אמה, אם אין בו ארבעה". אולם כבר היקשה המאירי (שבת ח,א) על תיקון זה: "ואיני יודע מה הועילו בתקנתם, ואם ברחב ארבעה מודים שהוא רה"י, אף כשאין רחב ארבעה יודו שהוא מקום פטור". כלומר, אם הרמב"ם סובר שבור שבכרמלית שיש בו רוחב ארבעה טפחים הוא רשות היחיד, אם כן כאשר אין בו רוחב ארבעה טפחים, צריך להיות הבור מקום פטור, וכיצד כתב הרמב"ם שהוא כרמלית! וכאמור, כבר ביארנו את ההלכה ע"פ נוסח כ"י תימן ללא תיקון זה, שאין בו צורך. וכך ביאר מהר"י קאפח (הערה יד). וכך ביאר גם אורה ושמחה את גירסת כ"י תימן, ע"פ הרשב"א בספרו עבודת הקודש הארוך. וכבר הארכנו לבאר במקום אחר, שתיקוני המשיב לחכמי לוניל, יצאו מביתו של הרמב"ם, אולם לא הרמב"ם כתבם, אלא בן אחותו שהיה כותב התשובות באותו הזמן, בהנחייתו הכללית של הרמב"ם שהיה באותה שעה מאוד חולה, ואין לסמוך עליהם כלל, כי יש בהם הרבה חוסר הבנה בעיון התלמוד, וניסוחו ועיונו של בן אחותו של הרמב"ם משוקע בהם, ולא של הרמב"ם. מקור דבריו של הרמב"ם, תוספתא שבת (יא,ג), ע"פ ביאור התלמוד שבת (ק,א). לשון התוספתא: "אסתרטה על גבי בקעה וזרק מן האסתרטה לבקעה פטור ר' שמעון או' אם יש במקום שזרק עומק עשרה טפחים הרי זה חייב". אסתרטה היא איסרטיא, כלומר דרך שבה הולכים רבים מעיר לעיר, שהיא רשות הרבים, ובקעה היא כרמלית. ואם זרק מאיסרטיא לבקעה, כלומר מרשות הרבים לכרמלית, פטור. תוספתא זו אינה עוסקת בסתם כרמלית, אלא בבור המלא מים בכרמלית, וכך נתבאר בתלמוד שבת (ק,א) [בתלמוד נתבאר שהבור נמצא בתוך הים, אולם הרמב"ם ביאר ע"פ התוספתא שהבור נמצא בתוך הכרמלית]; ולדעת תנא קמא שהוא רבנן [=סתמא הוא רבנן], בכל אופן פטור, אפילו אם היה בבקעה בור עמוק עשרה, ורחב ארבעה; ואילו לדעת רבי שמעון, אם יש בבור עומק עשרה, ורוחב ארבעה טפחים, הרי הוא רשות היחיד, וחייב. נמצא לפי זה, שלרבנן בור המלא מים הרי הוא כרמלית, ולרבי שמעון הרי הוא רשות היחיד. וראה בקרית מלך, לרבי חיים קנייבסקי, שכתב על הרמב"ם בהלכה שלפנינו, שתוספתא זו היא מקור דברי הרמב"ם, והיא אינה עוסקת בים, כדברי התלמוד שבת (ק,א), אלא בבור המלא מים בכרמלית, ובכך מתורצת השגת הראב"ד. ומאחר והלכה כרבנן לעומת רבי שמעון, פסק הרמב"ם שבור שבכרמלית אפילו יש בו עומק מאה אמה ורחב מאה אמה, הרי הוא כרמלית, כדעת רבנן. ואין להקשות על ההלכה שלפנינו, מהמשנה עירובין (ג,ג), שם נאמר שאם נתן את עירובי התחומין בבור שבכרמלית, והוא שהה בכרמלית, עירובו עירוב, למרות שהבור הוא רשות היחיד, [הטעם שעירובו עירוב, מפני שאיסור ההוצאה מכרמלית לרשות היחיד הוא מדברי חכמים, וצריך לשהות עם עירובו בבין השמשות במקום אחד, ובין השמשות מותר לעבור על איסור של דברי חכמים לצורך מצווה, ואין מערבין עירובי תחומין אלא לצורך מצווה], הרי שבור שבכרמלית הוא רשות היחיד ולא כרמלית. והתשובה על כך, שם המשנה עוסקת כשהיה הבור ריק ללא מים, ובור זה הוא רשות היחיד, ואילו ההלכה שלפנינו עוסקת כשהבור שבכרמלית מלא מים, ובור זה הוא כרמלית. נמצא שהתברר טעמו של הרמב"ם מדוע העדיף את התוספתא ולא את הבבלי, ובור המלא מים בכרמלית הרי הוא כרמלית, כי כל מקום המלא מים הוא כרמלית, ואף בור זה כך דינו, ולא מסתבר להפוך את הבור לרשות היחיד, כמו בור ברשות הרבים או ברשות היחיד. *** על פי העיקרון שהתברר לפנינו, יש עוד דוגמאות, לפעמים כתוספתא ולפעמים כתלמוד, ונציין את המקומות בשמותם ולא נבארם, כי יארכו הדברים מאוד. בהלכות שבת טו,ג ביאר הרמב"ם את כל הסוגיה בעירובין צט,ב, באופן שונה מרש"י, וביאורו מסתייע מהתוספתא עירובין (ו,כג, מהדורת ר"ש ליברמן). בהלכות שבת כו,ז קנה שהתקינו בעל הבית להיות פותח ונועל בו, ולא הזכיר הרמב"ם שהקנה תלוי בפתח כדברי התלמוד שבת קכו,א, מפני שגם בתוספתא שבת (יד,ג, מהדורת ר"ש ליברמן) לא נזכר דבר זה.
תוקן על ידי דרום_חוקר ב- 27/11/2017 10:13:28
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/11/2017 15:31 |
|
| |
דרום חוקר
ברוך השב!
והגדלת לכתוב!
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-27/11/2017 23:41 |
|
| |
עיין שדי חמד חלק ט, כללי הפסיקה סימן ב, ה (במחלקות תוספתא וירושלמי, האם הלכה כירושלמי כי בתראי, או שמא הלכה כתוספתא כי עיקר, או שהלכה לפי הטעם המסתבר יותר).
תוקן על ידי מם80 ב- 28/11/2017 00:15:14
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/11/2017 01:53 |
|
| |
מ
תודה!
וניתן ללמוד איך מפנים למקור. כותבים היכן הדברים נמצאים, ומסכמים מה יש שם. והקורא יבחר אם להשקיע ולחפש.
נדמה לי ש"שדי חמד" מופיע לפחות חלקית בהיברובוקס ומן הסתם באופן מלא באוצר החכמה. למי שיש...
|
|
|
|
| נשלח ב-28/11/2017 12:39 |
|
| |
מיימוני,
חן חן.
יש להבחין בין התוספתא דרבי נחמיה המפרשת טעמי משנה, לבין התוספתא של רבי חייא ורבי הושעיה הכוללת שיורי משנה והלכות שששנו רבי ובני דורו, לבין התוספתא שבידינו שכנראה מבוססת על התוספתא של רבי נחמיה ועל התוספתא של רבי חייא ורבי הושעיה ועל משנת בר קפרא.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/11/2017 18:36 |
|
| |
מ
חידשת לי דברים שלא ידעתי.
מהי התוספתא דר' נחמיה? היכן אנו פוגשים בה או במתייחסים אליה?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-28/11/2017 23:16 |
|
| |
עיין "מבוא לתוספתא" מאת הרב שלמה יהודה ליב פרידלנדר:
|
|
|
|
| נשלח ב-29/11/2017 02:34 |
|
| |
מיימוני <נדמה לי ש"שדי חמד" מופיע לפחות חלקית בהיברובוקס ומן הסתם באופן מלא באוצר החכמה. למי שיש...> יש. הועלה כאן: http://bit.ly/2Ac8spH ראה גם שם סעי' יא ותופתע. ___________________ <מהי התוספתא דר' נחמיה? היכן אנו פוגשים בה או במתייחסים אליה?> ראה כאן: אנציקלופדיה יהודית דעת - תוספתא ; וכמובן:
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2018 00:30 |
|
| |
נראלי שחוץ ממם80 אף אחד לא הבין מה התכוונתי, אני יביא כמה דוג' ואולי יהיה למישו עוד דוג' בכיוון
1. בחולין ל: רב פפי מסתפק גבי סכין שהחלידה במיעוט סימנים האם השחיטה כשרה וסליק בתיקו. לא נכנס עכשיו לסוגיא אך בקיצור רש"י הרא"ש פוסקים להחמיר ואילו הרמב"ם פוסק להקל. והרא"ש הסביר שם שהרמב"ם פשט את ספק הגמ' ע"פ תוספתא אך דעתו שלו ש
"ואיכא למימר כיון דסליק גמרא בתיקו בבעיא דחלדה ושהייה יש לנו להחמיר כדברי רש"י דמסתבר טפי למימר שלא רצה בעל הש"ס להביא הברייתא השנויה בתוספתא המכשרת במיעוט בתרא ולפשוט הבעיא משום דקים ליה דלא מיתניא בר' חייא(י) ור' אושעיא אין לסמוך עליה ממה שנאמר שלא ידע בעל הש"ס. ומסתבר שכל תוספתא שלא נתפשטה עד אחר סידור הש"ס לאו דסמכא היא. דמסתמא כיון שרצו חכמי ישראל לעשות חבור קיים אמת חקרו וחזרו לידע כל הספרים שנכתבו על דברי חכמים וביררו אותם שהם בר סמכא ועל ידם חברו הש"ס(כ) הילכך אין לסמוך על תוספתא זו כיון שאין בעל הש"ס מסכים עליה"
2. וכעי"ז גבי השאלה האם כיום גר מצרי מותר מיד כיוון שסנחריב בלבל את האומות או שאומרים שבלבל רק גבי מואבי ועמוני, דעת הרא"ש (יבמות עח.) שרק גבי מצרי ואדומי אומרים שסנחריב בלבל את אומות העולם. הרמב"ם (אב"א פ"יב ה"כה) פסק שגם מצריים בולבלו ע"י סנחריב. והמאירי כותב שמקור דבריו זה תוספתא שתחילתה מוזכרת בגמ', מנימין אמר שהוא ישא מצרית ואז בנו יהיה מצרי שני. בתוספתא יש עוד משפט שר"ע אומר למנימין שהוא כבר מותר ולא צרי לחכות עד שיהיה מצרי שלישי כיוון שסנחריב בלבל את האומות. (הרא"ש לא מזכיר את התוספתא הזאת, אם כי הוא מביא תוספתא אחרת לראיה לדבריו, אך את התוספתא שהביא המאירי הוא לא מזכיר, וכנראה שלא הכירה- מה שמחזק את ההשערה שחכמי אשכנז לא היו בקיאים בתוספתא). היש"ש (פ"ח סי' כד') מזכיר את התוספתא שהזכיר המאירי אך לדעתו הלכה כרא"ש כיוון שש"ס דידן לא הזכיר את דברי ר"ע.
3. הרמב"ם במעשר שני (פ"א ה"י) פוסק ע"פ התוספתא והראב"ד תמה עליו שהוא פוסק ע"פ תוספתא.
4. ביו"ד קעח' הב"י דן גבי דרכי האמורי וז"ל "ובאמת שהרבה דברים שנויים באותה תוספתא שיש בהם משום דרכי האמורי והרבה בני אדם נכשלים בהם ואין איש שם על לב ושמא משמע להו שאין לחוש משום דרכי האמורי אלא לדברים שהוזכרו בגמרא בלבד וכל שאר דברים השנויים בתוספתא הוו דלא כהלכתא דאם לא כן לא הוה שתיק תלמודא מינייהו"
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2018 07:31 |
|
| |
שגיא
תודה על הדוגמאות.
אם הבנתי נכון, אז זו השאלה:
יש שאלות בהלכה שאינן נידונות במפורש בתלמוד הבבלי. יש לעומת זאת אמירות בתוספתא שדנות בהן. האם יש ללכת אחרי התוספתא בדברים שאינם מובאים בבבלי.
האם זה שהתלמוד הבבלי אינו מביא תוספתא זה בגלל שהוא חולק עליה או אינו מכיר אותה או אינו סומך עליה די הצורך?
האם לראשונים היתה התייחסות לשאלה הזו? ומה לגבי האחרונים? ופוסקים בכלל?
(חזרתי על דבריך במילים אחרות. זה עוזר לי להבין).
על זה אני מבקש להעיר כמה הערות:
1. ראשית, צריך לדון בשאלה הרחבה מאד מה נזכר ומה נרמז ומה מהווה רקע לתלמודנו הבבלי. מנסיוני נראה שהתלמוד סומך על דברים שאינם מפורשים בו, לעתים הם מפורשים במקומות אחרים ובסוגיות אחרות שבו, ולעתים הם נמצאים במקורות חיצוניים: מדרשי הלכה וגם תוספתא.
כלומר: שתיקה אינה פסילה. לא תמיד.
2. התוספתא עצמה, מי חיבר אותה ומה היו שיקולי העריכה שלו? תוקפה צריך לנבוע, כמו כל חיבור של דברי רבותינו, מכוח הסמכות של המצוטטים ושל העורך שבחר מה להביא ומה להשמיט, כמו גם מתוך השיקול העצמי של אלו דברים נראים יותר נכונים וראויים.
3. אין לנו לפי מה שידוע לבעל האשכול ולחברינו אמירות מפורשות בתלמוד ובראשונים איך יש לנהוג בחומר מן התוספתא. אבל ניתן לדייק איך התייחסו אליה במקרים פרטיים, כמו בדוגמאות שמביא שגיא מזוז.
ממקרים אלו, כדוגמת הראב"ד המוזכר כאן מהלכות מעשר שני (א י) או הרא"ש והיש"ש לגבי בלבול האומות וההיתר הנובע מזה - ניתן להבין שראשונים אלו, ואולי חכמי אשכנז בכלל, העדיפו את ההתעלמות של הבבלי על פני המפורש בתוספתא.
תופעה דומה אנו מוצאים לגבי הישענות על הירושלמי במקומות שבהם הוא מוסיף על דברי הבבלי. אם כי כמדומה שיש מקומות בהם הרמב"ם מעדיף לעתים את הירושלמי על הבבלי. והזוכר יוכל להביא ושכרו עמו.
הרמב"ם לפיכך מוכן להסתמך על התוספתא נגד הבלתי מפורש בבבלי, וזו כנראה דרכו גם ביחס למקורות אחרים. כמובן, יתכן שהוא מפרש לכתחילה את הבבלי בהתאם למקורות חיצוניים אלו. זו אפשרות שתמיד צריך להביא בחשבון, שיש כאן קריאות אחרות של הבבלי.
מתוך הדברים אנו יכולים לשאול: ולו נניח שאכן הבבלי מתעלם מן התוספתא, האם השאלה אם יש לכבד את התוספתא כמקור ולהישען עליה תלויה רק במעמדה בעיני הבבלי, או שהדברים ראויים להילמד ואולי להיפסק מכוח זה שהם סברה טובה וראויה?
באיזו מידה התלמוד מהווה חתימה, לפחות חלקית, של הפרשנות ושל ההכרעה מה ניתן ומה לא ניתן לפסוק, ומדוע?
ואם מצאנו בין הראשונים גישות גישות, באיזו מידה דרכיהן מחייבות את הדורות הבאים, כלומר אותנו?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2018 09:27 |
|
| |
יש להוסיף מה שהיה צריך להיות ברור מן ההתחלה.
יש הרבה תוספות שנכללו בספרי הפוסקים ואין הן לקוחות מן התלמוד. זה נכון למשל לגבי מנהגי קבורה ואבלות. אבל גם לגבי מנהגי קריאת התורה ועוד. כוונתי למה שמכנים "מסכתות קטנות". כמדומה שהיו אלו הפוסקים האשכנזים שאימצו אותם, ואולי זה היה בעקבות מנהגי העם.
בכל אופן, האם גם על מנהגים כאלו היו ערעורים מהסוג שהביא שגיא מזוז נגד הכרעת הרמב"ם על פי התוספתא?
יתכן שעלינו לבחון את השאלה של שגיא מזוז, על תוקפה של התוספתא, לא באופן גורף אלא לפי ענייניה. יתכן שהיחס לתוספתא אצל הרא"ש והראב"ד, לדוגמא, יהיה מרחיק או דוחה כאשר מדובר בשאלות של איסור והיתר, אך כאשר יהיו מנהגים שונים, הם יהיו יותר פתוחים לתוספות חיצוניות. האם הקו המבדיל הוא בין ספרים, בין מסכתות קטנות לבין התוספתא, או בין תחומים הלכתיים שונים? ניתן להעלות השערה, לא מחמיאה, לגבי התקבלות מנהגים שונים בניגוד לשאלות של איסור והיתר. אבל חבל לכתוב דברים ללא ביסוס ובדיקה.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2018 10:03 |
|
| |
אאל"ט המקור לאמירת הלל בליל פסח בבית הכנסת הוא מהתוספתא וממסכת סופרים המאוחרת יותר.
גם מנהג קריאת מגילות בחגים הוא ממסכת סופרים.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2018 17:19 |
|
| |
בעל
איקון ירוק
מעתה השאלה המדוייקת היא: מתי אלו שמפקפקים בסמכותה של התוספתא ככלי פרשני כאשר הוא סותר דינים מחמירים בתלמוד מוכנים לקבל אותה כמקור למנהגים? באלו תחומי הלכה, והאם ניתן לזהות מאפיינים שיש להם ערך מסביר?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
