איוב יט: וַאֲנִי יָדַעְתִּי גֹּאֲלִי חָי – זה אנחנו?

הפעם אין איוב צועק וכועס. הוא מדבר רכות.

(ב) עַד אָנָה תּוֹגְיוּן נַפְשִׁי וּתְדַכְּאוּנַנִי בְמִלִּים:

כמה אתם מצערים או מייגעים אותי, כמה אתם מדכאים אותי באמצעות המילים שלכם!

זה מעניין. המילים, בשלב זה, כואבות לאיוב, לפי הצהרתו, יותר מכל האבדנים, יותר ממחלת השחין שלו.

אולי הוא כבר החל להשלים עם האבדן, לקבל את מצבו כי זה מה שיש, והדבר היחיד שנותר לו, המשמעות שנותרה לי, היא חיפוש האמת: הצהרה על חפותו ותביעה לצדק.

וגם את המעט הזה החברים הטובים, כלומר אלו שאמורים להיות חברים טובים, באים ולוקחים ממנו.

דכאון!

ג-ה: לדון לכף זכות

איוב מוסיף:

(ג) זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים תַּכְלִימוּנִי ...

(ד) וְאַף אָמְנָם שָׁגִיתִי אִתִּי תָּלִין מְשׁוּגָתִי:

(ה) אִם אָמְנָם עָלַי תַּגְדִּילוּ וְתוֹכִיחוּ עָלַי חֶרְפָּתִּי:

העברית כמעט מובנת היום. הנה:

תראו כמה פעמים ביישתם אותי לפי דבריכם.

נניח שאני טועה, אז האם אני שוגג או מזיד?

למה אתם מנפחים את השגיאה והופכים אותי לרשע כל כך גדול?

למה אתם מצביעים כל הזמן על הטעות, אם זו טעות, והופכים אותה לבזיון?

אולי תדונו לכף זכות?

יש כאן כלל גדול שהרעים אינם יודעים. הם אינם יודעים שאם רוצים להוכיח, אם רוצים לגעת בלב, אז צריך לבוא מהצד החיובי, האוהב.

אבל הם לא קראו את ספר איוב.

אנחנו כן.

זו הזדמנות לרשום לעצמנו לקח קטן בצד.

תוקן על ידי מיימוני ב- 28/11/2017 01:50:24

במשך ששה פסוקים ממשיך איוב את הנושא הקודם. אני אולי שוגג, לדבריכם חברי היקרים. אבל מי זה שעושה פה עוולות?

(ו) דְּעוּ אֵפוֹ כִּי אֱלוֹהַּ עִוְּתָנִי וּמְצוּדוֹ עָלַי הִקִּיף:

תכירו: זה הכעס שלו. הוא האלוקים עושה לי עוות (דין). הוא הטיל עלי רשת מכל עבר.

(ז) הֵן אֶצְעַק חָמָס וְלֹא אֵעָנֶה אֲשַׁוַּע וְאֵין מִשְׁפָּט:

גם כשאני צועק הצילו מהעוול אין תשובה. אני צועק למשפט צדק ואין.

...

(י) יִתְּצֵנִי סָבִיב וָאֵלַךְ וַיַּסַּע כָּעֵץ תִּקְוָתִי:

אני שבור מכל הכיוונים. נעקרה תקוותי כעץ.

הביטוי האחרון מעניין במיוחד. העץ השתול על פלגי מים הוא דימוי שכיח – תהלים, ירמיהו – כדי לאפיין את הצדיק המאושר. כאן העץ נעקר!

(יא) וַיַּחַר עָלַי אַפּוֹ וַיַּחְשְׁבֵנִי לוֹ כְצָרָיו:

אלוקים כועס והוא מתייחס אלי כמו אל אויביו.

לשון רבים. הד לביטוי בלשון רבים של בלדד בפרק הקודם?

שמונה פסוקים מתארים כיצד כולם נטשו את איוב. זה לא רק החברים. זה – כולם.

ויש מי שעשה הכל. כן, אלוקים אחראי.

(יב) יַחַד יָבֹאוּ גְדוּדָיו וַיָּסֹלּוּ עָלַי דַּרְכָּם וַיַּחֲנוּ סָבִיב לְאָהֳלִי:

פירוש: אם אתם רואים כאן המון אדם שמקשיב לויכוח, אלו שעשו עיקוף כדי להקיף ולצפות בי, הרי הם בעצם השליחים שלו, החיילים שלו.

האם איוב מתכוון שאלוקים שלח אותם, או שהם משרתים אותו שלא מדעת?

מכאן ואילך איוב מתאר כיצד הכל נטשו אותו.

 (יג) אַחַי מֵעָלַי הִרְחִיק וְיֹדְעַי אַךְ זָרוּ מִמֶּנִּי:

אלוקים הרחיק את אחי, וכל מי שמכיר אותי מתנהג אלי כמו זר.

 (יד) חָדְלוּ קְרוֹבָי וּמְיֻדָּעַי שְׁכֵחוּנִי:

(טו) גָּרֵי בֵיתִי וְאַמְהֹתַי לְזָר תַּחְשְׁבֻנִי נָכְרִי הָיִיתִי בְעֵינֵיהֶם:

אלו שנתתי להם מקום בבית, הגרים, רואים בי נכרי בביתי שלי!

(טז) לְעַבְדִּי קָרָאתִי וְלֹא יַעֲנֶה בְּמוֹ פִי אֶתְחַנֶּן לוֹ:

העבד שברצוני אני יכול להכות ולהרוג, מתעלם. אני מתחנן והוא מתעלם.

(יז) רוּחִי זָרָה לְאִשְׁתִּי וְחַנֹּתִי לִבְנֵי בִטְנִי:

גם אשתי אינה מבינה אותי. (כל כך מוכר).

מי הם "בני בטני" שהוא מתחנן לפניהם? הרי כולם מתו? שאלה טובה. האם שכח הסופר ש"הרג" את כל בני איוב בנסיון, או שמא היו לו עוד? או שמא היו להם בני בנים? (הרטום).

(יט) תִּעֲבוּנִי כָּל מְתֵי סוֹדִי וְזֶה אָהַבְתִּי נֶהְפְּכוּ בִי

אלו שהיו איתי בחבורה ואיתם המתקתי סוד עכשו מואסים בי, נגעלים ממני.

וזה לא לחינם, הוא מלא שחין.

סיכום: מי שאיוב אהב אותו החל לשנוא אותו.

למשל, אליפז, בלדד, צופר...

לאחר התפרצויות הזעם והתוקפנות, הביטוי הבא מכמיר לב.

(כא) חָנֻּנִי חָנֻּנִי אַתֶּם רֵעָי כִּי יַד אֱלוֹהַּ נָגְעָה בִּי:

החזרה על התחינה מעוררת רושם, נוגעת ללב, האין זאת?

רחמו עלי כי אלוקים פגע בי.

מתוך הדברים משתמע שגם אם אלוקים העניש מישהו, צריך להמשיך לרחם עליו, אפילו שאלוקים מעניש אותו.

(כב) לָמָּה תִּרְדְּפֻנִי כְמוֹ אֵ-ל וּמִבְּשָׂרִי לֹא תִשְׂבָּעוּ:

אם אלוקים רודף אותי, זו ההזדמנות שלכם להיות טובים יותר.

הרי מהבשר שלי לא תשבעו – המסקנה מקטע הפסוק הזה היא ממש מפחידה. מי כן נהנה לטרוף את בשרו?

הפסוקים הבאים מציעים דגם שכמותו לא נמצא, סבור אני, בעולם המקראי ואולי בעולם העתיק בכלל. התקוה שהעתיד יצדיק אותי. ולשם כך, שמירת ההיסטוריה למען העתיד עלי ספר.

(כג) מִי יִתֵּן אֵפוֹ (=איפוא) וְיִכָּתְבוּן מִלָּי מִי יִתֵּן בַּסֵּפֶר וְיֻחָקוּ:

מי יוכל לכתוב את סיפורי (או את דברי?). מי יחקוק אותם בספר?

(כד) בְּעֵט בַּרְזֶל וְעֹפָרֶת לָעַד בַּצּוּר יֵחָצְבוּן:

ולא רק בספר אלא חקוקים על סלע, מה שמצריך כלי חקיקה ממתכת.

(כה) וַאֲנִי יָדַעְתִּי גֹּאֲלִי חָי וְאַחֲרוֹן עַל עָפָר יָקוּם:

יש מפרשים: זו הגאולה שתהיה לי. אותו אדם עתידי שיקרא את סיפורי. הוא יצדיק אותי, מה שאלוקים ובני דורי אינם עושים.

אני חוזר: יש כאן מהפך שלא נודע קודם לכן. מאימתי משמרים סיפורים ורעיונות? עבור מי עושים זאת? מלכים חורטים את דברי ימיהם והצלחותיהם על מצבות בחרט ברזל. אלו הן המצבות שמהם אנו לומדים על העבר, כמו מצבת מישע מלך מואב ואחרות. אבל איוב אינו מלך.

הרעיון לכתוב את הדברים בספר, ששורד פחות מסלע, נעשה אמנם בממלכות העתיקות. יש לנו ספרי לבנים מבבל ויש לנו פפירוסים ממצרים. יש לנו את מגילות הקלף שלנו.

אבל כאן יש רעיון שהוא כמדומה מקורי: אדם פרטי, לא מלך, ולא בעל יומרה לחכמה יוצאת דופן, מבקש להעביר את סיפורו לדורות רחוקים.

כאן ודאי המחבר מדבר דרך איוב. ועדיין, האין זה מהפך ראשוני מסוגו?

הסיפור אודות איוב יכול להחשב לדבר חכמה ונבואה הראוי להישמר בספר, לא פחות מאשר, נניח, ספר תהלים וספרי משלי וקהלת. אבל בתוך הסיפור, מה ההצדקה של איוב לתבוע זכות לשמור את סיפורו לדורות? מהיכן האופציה הזו לחפש את מה שיאמרו עליו בעתיד, הרחוק כל כך, ושאותו לא יראה לעולם?

אני חוזר בשלישית: הרעיון לשמר את הסיפור האישי כדי שיקראו אותו בעתיד, גם אם הוא מאד מובן לנו כי זו דרך שבה ישרוד שמי לעולם, הוא רעיון שלא נראה עד אז בשום מקום, וגם אחר כך לא.