איוב כב: הלא אין קץ לעוונתיך, איוב!

מה היה לנו עד עכשו ומה עומד לקרות?

חיי איוב הפכו לנסיון אחד ארוך. פעם צדיק עשיר ומאושר, עכשו ערירי וחולה במחלת עור נוראה. אבל זה לא הסוף, לא זה לא הסוף.

חבריו הגיעו כדי להשתתף בצערו, ועד מהרה מתפתח ויכוח תיאולוגי. במקום תמיכה, איוב סופג ביקורת. ואתם יודעים מה, הביקורת שכל כך פוצעת אותו מבפנים – מה שהשטן לא הורשה לעשות – דוחפת אותו לשינוי, מוליכה אותו במסלול שאני מכנה: מסע התבגרות פילוסופי.

במחזור הראשון, איוב נאלץ לעמוד מול הרהורי האפיקורסות שלו ולתבוע משפט מול אלוקים בכבודו ובעצמו. הרעים כמובן מעמידים אותו במקום. בהתאם לתפיסת הגמול המקראית ושלהם עצמם, אין עונש בלי עוון, ואם איוב סובל, זה בגלל שהוא חטא.

במחזור השני הויכוח מחריף. וכתוצאה מכך, איוב מגיע לעמדה שאין לה הצדקה פילוסופית, ואולי גם לא אמפירית, ואפשר להבין אותה רק כתגובה זועמת של אדם פגוע. לא זו בלבד שהגמול המובטח אינו מגיע, והצדיק סובל – הוא עצמו, אלא שגם הצד השני אינו עובד כמו שצריך. הרשעים נהנים מחייהם. ובסופו של דבר כולם מתים. אז מה זה משנה.

 במחזור השלישי אליפז יתקוף את איוב במישרין ויסביר לו עד כמה הוא רשע, ועם זאת, תמיד אפשר לחזור בתשובה.

הבה נקשיב לנאום של אליפז, ואם נעצום את עינינו, נוכל לראות את איוב מתפתל לידו באפר. עוד מעט יבוא תורו...

(י) עַל כֵּן סְבִיבוֹתֶיךָ פַחִים וִיבַהֶלְךָ פַּחַד פִּתְאֹם:

(יא) אוֹ חֹשֶׁךְ לֹא תִרְאֶה וְשִׁפְעַת מַיִם תְּכַסֶּךָּ:

המילים קשות אבל עדיין אפשר לעמוד על כוונת הקטע הקצר הזה.

מכל עבר מלכודות. פחד פתאום נופל על הרשע – איוב.

החושך מגיע בלי שהיית מוכן (ויש עוד פירושים). המים, שהעולם צמא להם, מכסים את הרשע, ואולי זה איזכור לסיפור המבול.

אולי איוב האמין שלאלוקים לא אכפת ממה שקורה עלי אדמות? שהוא כל כך רם ונשגב עד שקשה לו לראות מבעד לכל המרחק האדיר בין השמים לארץ?

(יב) הֲלֹא אֱ-לוֹהַּ גֹּבַהּ שָׁמָיִם וּרְאֵה רֹאשׁ כּוֹכָבִים כִּי רָמּוּ:

אם הכוכבים כה גבוהים, אלוקים עוד יותר גבוה.

(יג) וְאָמַרְתָּ מַה יָּדַע אֵ-ל הַבְעַד עֲרָפֶל יִשְׁפּוֹט

אז אתה חושב שכמו שבערפל אי אפשר לראות את השמים, כך גם אלוקים לא יכול לראות דרך הערפל כלפי מטה?

(יד) עָבִים סֵתֶר לוֹ וְלֹא יִרְאֶה ...

או שהעננים מסתירים אותנו לפעמים?

זו תפיסת הגמול שמציגים הרעים כל הזמן, וגם איוב האמין בה, פעם, לפני שקרה לו מה שקרה לו.

אליפז חוזר עליה שוב, בקצרה, וגם משתמש בביטויים שאיוב השתמש בהם בנאום הקודם שלו.

(טו) הַאֹרַח עוֹלָם תִּשְׁמֹר אֲשֶׁר דָּרְכוּ מְתֵי אָוֶן:

תסתכל היטב על דרך העולם ועל מה שקורה לרשעים.

(טז) אֲשֶׁר קֻמְּטוּ וְלֹא עֵת נָהָר יוּצַק יְסוֹדָם:

פרשנים רבים מסכימים שיש כאן, שוב, רמז לדור המבול

(יז) הָאֹמְרִים לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ וּמַה יִּפְעַל שַׁדַּי לָמוֹ:

איוב אמר בנאום הקודם (פרק כא):

(יד) וַיֹּאמְרוּ לָאֵ-ל סוּר מִמֶּנּוּ וְדַעַת דְּרָכֶיךָ לֹא חָפָצְנוּ:

(טו) מַה שַׁ-דַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ וּמַה נּוֹעִיל כִּי נִפְגַּע בּוֹ:

ולזה אליפז מסכים. בדיוק כמו שאמרת איוב, כך הם מתבטאים. ואתה לא?

איוב אמר שם:

(טז) הֵן לֹא בְיָדָם טוּבָם עֲצַת רְשָׁעִים רָחֲקָה מֶנִּי:

ואליפז חוזר על אותו רעיון וגם מדגיש עד כמה הוא רחוק מן התפיסה הכופרנית שגם איוב נרתע מפניה.

(יח) וְהוּא מִלֵּא בָתֵּיהֶם טוֹב וַעֲצַת רְשָׁעִים רָחֲקָה מֶנִּי:

האלוקים עושה חסדים לרשעים, ואני אליפז מבקש שאתרחק מה שיותר מגישתם.

בשני הפסוקים הבאים מתאר אליפז את עונש הרשעים ואת שמחת הצדיקים.

(יט) יִרְאוּ צַדִּיקִים וְיִשְׂמָחוּ וְנָקִי יִלְעַג לָמוֹ:

(כ) אִם לֹא נִכְחַד קִימָנוּ וְיִתְרָם אָכְלָה אֵשׁ:

כמעט כל מילה מובנת, נכון? הרשעים נכחדים, מה שנשאר נשרף, והצדיקים מסתכלים ונהנים.

אבל רגע, זה באמת משהו שראוי לשאוף אליו?

הדגם הזה אכן מצא חן בעיני ההוגה הנוצרי קלוין, שכתב כי מטרת הבריאה היא לשלוח את הצדיקים לגן עדן ואת הרשעים לגהנום. הרשעים יישרפו ויסבלו והצדיקים יסתכלו עליהם מגן עדן וישבחו את הבורא. וזה עדיין לא הכל. כיון שאין לאדם בחירה חופשית, הצדיקים נשלחים לגן עדן בזכות חסדי אלוקים שגזר עליהם להיות צדיקים, והרשעים מגיעים לגהנום כי כך בחר עבורם הבורא.

צדק? לא בדיוק. אבל זה ההדר של הבריאה לפי קלוין (על סמך תיאורי שיטתו).

ואצלנו?

לרבי מאיר היה מין בשכנותו והיה מצער אותו בקושיות מפסוקים.

התפלל – ביקש רחמים – שימות.

אמרה לו ברוריה אשתו: מה דעתך? שכתוב

(לה) יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ (תהלים פרק קד)

הרי כתוב "חטאים" ולא "חוטאים"[1].

הדיוק של ברוריה, עם כל הכבוד, אינו נכון. הניקוד של המילה מוכיח שזו לשון "חוטאים". אבל הדרשה שלה נקבעה בידי חכמינו והדרך שלה משתקפת במדרשים רבים, שבהם הקב"ה מצטער על כל נשמה שהולכת לאיבוד.

העצה הנפלאה ביותר שיש בתורה, לחזור בתשובה, להיות איש אחר, לזכות במחילת חטאים, לזכות לברכת ה' – יכולה להפוך לקריאה מעצבנת ביותר כאשר היא מושמעת על ידי מחזיר בתשובה מקצועני.

אבל תבינו את אליפז. הוא מאד כועס על איוב, אבל הוא עדיין חבר שלו. ובאמת צריך להעניק לכל אחד הזדמנות לחזור בתשובה.

במשך עשרה פסוקים, שמסכמים את הנאום שלו, אליפז חוזר על הרעיונות העיקריים שכבר הכרנו.

(כא) הַסְכֶּן נָא עִמּוֹ

תוך משחק מילים על שורש שכבר הופיע לעיל, אליפז קורא לאיוב להתפייס עם אלוקים

(כב) קַח נָא מִפִּיו תּוֹרָה וְשִׂים אֲמָרָיו בִּלְבָבֶךָ:

בשיחה בין שני נכרים עדיין מושמעת הקריאה ללמוד את תורת האלוקים ולנצור אותה בלבד.

...

(כו) כִּי אָז עַל שַׁ-דַּי תִּתְעַנָּג וְתִשָּׂא אֶל אֱ-לוֹהַּ פָּנֶיךָ:

אתה בעצמך תהיה מאושר במקום הצדיקים שישמחו על עונשך.

...

(כח) וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ וְעַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר:

זו ההבטחה היפה ביותר. לא רק בגלל שהחוזר בתשובה זוכה שכל משאלותיו יתקיימו, אלא בגלל השמחה שממלאת את חייו של מי שחי עם אלוקים, שאותה אפשר להמשיל לאור נוגה.

ב-ד: אלוקים לא חייב כלום לאף אחד אז שאיוב לא יבוא בטענות.

ה-ט: רשימת העבירות של איוב. וזה מדהים. האם אליפז באמת מאמין שאיוב רשע? יש סוברים שאיוב באמת היה צדיק אבל לא בעל חסד, אבל מסתבר יותר שאליפז מקצין את דבריו וממציא עלילות נגד איוב רק בגלל שהוא זקוק להוכיח את התזה שלו, שאיוב רשע, וגם בגלל שהוא, כמו איוב בפרק הקודם, מניח לתיסכול ולכעס שלו להתפרץ .

י-יא: אם איוב רשע אז מגיע לו עונש, נכון?

יב-יד: האם איוב חושב שאם אלוקים גר בשמים הוא כבר לא מתעניין בנו כאן על האדמה?

טו-יח: מדור המבול למדנו, כל רשע בא יומו.

יט-כ: איזה תענוג, הרשעים נשרפים! אבל השקפת חכמינו שונה. ייתמו חטאים ולא חוטאים, אומרת ברוריה אשתו של רבי מאיר, ומתעלמת מן הניקוד הנכון של הפסוק.

כא-ל: חזור בתשובה, איוב! וזה באמת כדאי, כי המתקרב לה' חש את האור הנוגה על חייו.