| נשלח ב-3/12/2017 15:02 |
 |
| |
"יש לנו אב זקן" - גונן גינת לפרשת וישלח
.
כתבתי את זה לפני כמה שנים, אבל בכל שנה בפרשה הזו אני נזכר מחדש:
כשאמי ע"ה נפטרה, ביקש אבי ז"ל שמי שיילמד משניות לזכרה יהיה חברו הקרוב, ר' דוד שפיצר. אשתו של ר' דוד, תמר, היתה חברה טובה של אמא (והמחנכת שלי מכיתה א׳) ודוד עבד עם אבא והתפלל איתו באותו בית כנסת.
חזרנו מבית העלמין הביתה.
התיישבנו בסלון על הריצפה כל חמשת האחיות והאחים, כשאבא באמצע בינינו.
דוד שפיצר התיישב על כסא מולנו, לקח את ספר המשניות ללימוד בבית האבלים, והתחיל לקרוא ממנו. אלה היו הלכות הנוגעות לכשרות.
פתאום הוא סגר בעוצמה את הספר ופנה אלינו: "תגידו, מה פתאום לומדים את ההלכות הללו? הנה כאן, ההלכה שאסור לאכול את גיד הנשה. למה צריך ללמוד דווקא את זה כשחוזרים מבית הקברות, מהלוויה? מה הקשר בכלל"?
הבטנו בו. לא הבנו מה הוא רוצה מאיתנו. הוא הביט בעיניים של כל אחד מהילדים.
"מה הקשר בין ההלכות הללו, לזה שאתם חזרתם מבית הקברות אחרי שקברתם את אמכם"?
עדיין לא הבנו מה הוא רוצה מאיתנו.
דוד שפיצר המשיך: "למה לא אוכלים את גיד הנשה"?
ענינו לו: "כי זה המקום שבו חטף יעקב כשנלחם עם המלאך. כתוב במפורש".
"אז מה"? שאל דוד, כמעט בגערה, "אז מה עם המלאך נגע במקום הזה ביעקב? בגלל זה אנחנו צריכים היום, חמשת אלפים שנה אחרי, לא לאכול את החלק הזה? למה? מה הקשר"?
שוב לא הבנו מה הוא רוצה מהחיים שלנו.
דוד שפיצר הביט בחמשתנו ובאבא ז"ל, והמשיך: "למה יעקב נלחם נגד המלאך"?
"המלאך הגיע להילחם איתו, אז הוא נלחם", ענינו.
עדיין לא הבנו מה הוא רוצה.
"אבל סלחו לי", המשיך ר' דוד שפיצר, "היו ליעקב תריסר ילדים, שלפחות שניים מהם, שמעון ולוי, הוכיחו שהם יודעים להילחם באכזריות, והיו עוד עשרה ז'לובים. אז למה הוא היה צריך להילחם לבד"?
ענינו לו: "יעקב היה זה שאמר לבנים להשאיר אותו לבד".
דוד שפיצר כמעט צעק עלינו: "אז מה עם האבא אומר להשאיר אותו לבד! ילדים שיודעים שאבא שלהם נלחם על חייו - לא משאירים אותו לבד, ולא משנה מה הוא אומר".
דוד הביט בנו, בחמשת הילדים ובאבא ז"ל שישב בינינו: "יהיה מה שיהיה, ילדים לא משאירים את אבא שלהם לבד. לא משנה מה הוא אומר להם. כי אם ילדים משאירים את אבא לבד, אז חמשת אלפים שנה אחר כך, יהודים יזכרו להם את זה בכל ארוחה. זו הסיבה שלא אוכלים את גיד הנשה. כדי שנזכור לא להשאיר את ההורים שלנו לבד. עכשיו אתם מבינים למה לומדים את המשנה הזו כשחוזרים מבית הקברות"?
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-3/12/2017 15:30 |
|
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-3/12/2017 21:40 |
|
| |
מואדיב
איקון ירוק
אין משיבין על הדרש.
סבורני שזה רחוק מהפשט של המנהג, אם יש כזה מנהג.
אבל זו דרך בעם ישראל למצוא טעמים חדשים ורצוי נחמדים ככל האפשר, לפי טעמו של הדור גם כן, למנהגים ישנים שאולי היה בהם טעם ואולי לא ואולי הטעם בטל או מעולם לא היה עם טעם ואולי כן.
אמנם שים לב לטענה של הדרשן, למתודולוגיה שלו, לא לרעיון שהוא נפלא.
לומדים דין אחד.
כדי לחשוב על הסיפור של יעקב
כדי להיזכר איך הכל התחיל באותו לילה.
כדי לחשוב אם הבנים היו יכולים לחסוך לאבא את הסיבוב הזה מול המלאך.
וכו' וכו'.
ככה מחנכים? ככה מעבירים מסר?
אם המסר כל כך ברור, אז למה היה צריך את המחבר הזה כדי לגלותו?
זו בעיה לא של הסיפור הזה, שהינו נחמד באמת, אלא של
א. פרשנויות מסוג מסויים.
ב. דרך חינוך מסויימת.
אני יכול להאריך...
|
|
|
|
| נשלח ב-3/12/2017 21:41 |
|
| |
ירוחמ
תגובתך מדוייקת, נאה וקצרה משלי.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/12/2017 22:35 |
|
| |
מיימוני
גם אני מבקר את השיטה החינוכית של העברת מסרים בדרך פתלתלה כזאת. אבל מאידך, יש לשאול: האם לא זה מה שהתכוונה התורה? וכי איך אי-אכילת-גיד-הנשה מזכירה את סיפור יעקב והמאבק? על כרחך נזקקים פה לאסוציאציות לא ישירות. אם כי יש לשים לב גם ללשון הפסוק: "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה... עד היום הזה..." כלומר מלשון הפסוק ניתן לדייק שאולי, ואני מדגיש - רק אולי - אבל אולי יותר משיש כאן הוראה חינוכית יש כאן מנהג בסגנון ימינו. מנהג שהתפתח מסיבות שהיו רלוונטיות בשלב מסויים בהיסטוריה, וננמשך ונמשך... "עד היום הזה". וסוף סוף, כיוון שכל יהודי מן הסתם למד את הסיפור, הוא יודע מה המשמעות של המצווה, ועל כן זה כנראה באמת מזכיר לו את זה... עכשיו בא אדם בן ימינו, ומכניס כאן כוונה חדשה דרשנית. זה אולי לא כונת התורה המקורית, אבל זה מעניין וזה יכניס לנו, כלומר למשפחה ששמעה את זה, עוד רעיון יפה שחשוב לזכור בחיים.
בשולי הדברים: דיבר איתי מישהו על העובדה שהיום בכל מקום יהודי ישנם יהודים שאומרים רעיונות על פרשת שבוע. זה הפך למשהו מקובל. הוא אמר שהוא רואה בזה דבר חיובי, ואני הסכמתי איתו, אבל הוספתי, שאולי - אולי זה לא כזה פלא. הרי לפחות במאתיים שנים האחרונות כפי שידוע, אמירת "דברי תורה" על פרשת שבוע היא דבר מרכזי בהוויה המשפחתית והחברתית אצל יהודים דתיים. עד כדי כך, שניתן אולי לומר שזה הפך להיות המאפיין המרכזי של לימוד דתי המעורב בחיים. אבל כאן יש להוסיף - מאיפה זה התחיל? אולי - שוב אולי - אולי מהחסידות. החסידות הכניסה את הרעיון של דרישת דרשות רחוקות מהפשט אך קרובות לחיים, ונתנה לדרשות האלו חשיבות ואף תוקף וסמכות דתית ממשית. ואולי - אולי זאת הייתה הסיבה להתנגדות לחסידות. לא באמת עניין את הליטאים אם אנשים ישהו שעה אחת לפני התפילה, יניחו תפילין של רבינו תם, או יתלהבו יותר מהצורך. יכול להיות שגם זה נראה בעיניהם שנעשה לא במקום, אבל זה כנראה לא היה מרכז ההתנגדות. מרכז ההתנגדות - בדיוק כמו היום - אנשי התורה מתנגדים לכך שכל אחד יגיד על התורה "מה שבא לו". לאנשים שמאמינים בלימוד תורה, מפריע שיש אנשים שחושבים שאפשר להגיד איזה דבר תורה קליל ולצאת בזה ידי חובת לימוד, ולשכוח להתעמק ולעזוב את ההשקעה המסודרת בלימוד ועשיית מצוות מתוך הבנה טבעית והבנה אינטלקטואלית מובנית.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/12/2017 09:14 |
|
| |
.
אינני בא לסנגר על הדורש - יפה דרש בהתאם למקום ולזמן - אדם זקן המתאלמן ויושב עם בניו סביבו.
אבל למען האמת, יש שאלה קשה בעצם העניין - שאלה שרק בזכותה הדרשה יכולה לעמוד:
מה פתאום האיסור הזה על גיד הנשה?
עם כל מופלאותו של הסיפור, וביחוד אם ננקוט בדעת מי שסובר שחזיון היה, ולא מלאך 'ממש' עמו נאבק יעקב, "על כן" ?!
שמא צריכים בני ישראל שלא לאכול לשונות בחרדל, משום שמשה היה כבד פה וכבד לשון?
גם לשון הכתוב מרמזת על מנהג קיים המוזכר על ידי "המחבר" - בעל הספר. "על כן" - נכון אתם לא אוכלים את גיד הנשה? זו הסיבה.
איזו מין סיבה זו? הסיפור צועק דרשני.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/12/2017 10:31 |
|
| |
כל תלמיד חכם בעיני עצמו מורגל להגיד 70 פנים לתורה. אבל כל הצבועים הללו אפילו את הפן השלישי הם לא מוכנים לשמוע.הדרשה הזו היא דרשה יפה ונכונה. זו לא דרשה זו באמת כוונת הכתוב לדורות. . מעולם לא ראיתי או שמעתי התיחסות או פרוש אחר לגיד הנשה.
תוקן על ידי ירוחםשמ ב- 11/12/2017 10:33:52
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/12/2017 12:08 |
|
| |
| מואדיב כתב: |  | .
אבל למען האמת, יש שאלה קשה בעצם העניין - שאלה שרק בזכותה הדרשה יכולה לעמוד:
מה פתאום האיסור הזה על גיד הנשה?
[/quote]
[quote].
... יש שאלה קשה בעצם העניין - שאלה שרק בזכותה הדרשה יכולה לעמוד:
מה פתאום האיסור הזה על גיד הנשה?
|
|
בשאלה זו צריכים אנו למודעי (=חכמי המחקר), וכבר קדמך נחום סרנה זצ"ל ששאל ב-1966 "איזה קשר הגיוני יכול להיות בין אירוע זה לבין מגבלת כשרות כלשהי?" (Understanding Genesis, עמ' 203) – אז סרנה עצמו מציע הסבר אנתרופולוגי, לפיו במספר תרבויות ישנן דוגמאות לטאבו על חלקי גוף של בהמות וחיות כיוון שאלו היוו מאכל מקודש של האלים, אם כי הוא מסיים בכותבו ש"כנראה לעולם לא נוכל לספק תשובות ברורות ושלמות לתמיהות אלו" (עמ' 208). אבל היה מי שלקח את הרעיון צעד אחד קדימה, חוקר אקסטרווגאנטי בשם עדיה חורון, שטען בספרו "קֶדם ועֲרב" (עמ' 107-106) כי זוהי אחת מהאגדות המיתולוגיות שנשתקעו במקרא המעידות על טוטמיזם קדום, כאשר כאן יש זכר לתפיסה לפיה גופו של יעקב היה פעם גוף בהמה, הלא הוא "אֲבִיר [=פר] יַעֲקֹב" (בר' מט, כד ועוד)!
כתבתי על כך בזמנו כאן:
על המצוות הבהמיות שבתורה והדברים מאירין כנתינתן מסיני, שכן כזכור בהר סיני הושוותה בהמה לאדם באזהרה "אם בהמה אם איש – לא יחיה", ודוק.
תוקן על ידי אברם_העברי ב- 11/12/2017 12:09:49
|
|
|
|
| נשלח ב-11/12/2017 16:05 |
|
| |
אברם
היכן הגבול בין חוקר לספקולנט, או שאין הבדל?
|
|
|
|
| נשלח ב-11/12/2017 22:19 |
|
| |
חוקר הוא ספקולנט שמספיק אנשים מאמינים בו... (כמו הביטקוין, או הדתות השונות...)
|
|
|
|
| נשלח ב-12/12/2017 07:53 |
|
| |
כה מוזר שיעקב אסף את בניו לאחר הפגישה עם עשיו, שכה חששו מפניה, וסיפר שהעניין מוכוון משמים וראה זאת בנבואה קודם לכן ולזכר העניין החליטו לא לאכול גיד הנשה והתורה אימצה את הנוהג?
|
|
|
|
| נשלח ב-12/12/2017 10:10 |
|
| |
תלמיד נדמה לי כי יעקב כלל וכלל לא סיפר את הסיפור הזה לבניו. כי כבר לא כאב לו הפסוק אומר ויזרח לו השמש -אומר רש"י לרפאותו. הרמב"ם כותב כי הסיפור הזה כלל לא התרחש במציאות כי אם רק חלומו של יעקב. ולכן רק התורה יכלה לספר לנו את הסיפור הזה. כאמור ללמדנו לדורות- לא משאירים אבא זקן לבד.
|
|
|
|
|
