י-יב: הולדתם של המושכלות הראשונים
בשני תת-הפרקים הבאים אתמקד בכמה פסוקים מתוך דברי אליהוא הארוכים. המעניין בהם הוא שיש בהם הטרמה – ניסוח ראשוני מוקדם – של רעיונות פילוסופיים שיופיעו אלפי שנים מאוחר יותר.
קודם כל, הרעיון של טוב האלוקים וצדקתו כנתון ראשוני של התודעה, או כמושכל ראשון.
(י) לָכֵן אַנֲשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל:
מי שיש לו לב להבין – הלב הוא כלי ההבנה, כמו השכל אצלנו – יסכים לקביעה כי אלוקים לא ירשיע.
אנו נשאל: איך הלב יודע את זה? התשובה היא כנראה שזו תפיסה אינטואיטיבית, אולי מושכל ראשון נוסח אריסטו. זה נתון ראשוני של התודעה, אפריורי הקודם לכל נסיון.
גם הפילוסוף הדגול קאנט יסכים כי גם אלוקים כפוף למה שהוא קרא "הפוסטולט המוסרי".
(יא) כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ:
(יב) אַף אָמְנָם אֵ-ל לֹא יַרְשִׁיעַ וְשַׁ-דַּי לֹא יְעַוֵּת מִשְׁפָּט:
אמנם – אם הניתוח שלי מוצדק – ויש לזכור שאני מנסה לתרגם את דברי אליהוא לעולם פילוסופי מתוחכם בהרבה מזה שהכיר – כאן חורג אליהוא מן המסגרת של שני מקורות הידיעה שהוא הציג בפרק הקודם. יש כאן מקור ידע שלישי. בפרק הקודם הכרנו את ההתגלות בחלום ואת שפת הייסורים (שמוצגת בלי הנמקה). כאן יש מקור ידע נוסף. לב האדם, המקשיב והבוחן. וכפי שנאמר כבר בראשית הפרק. בפילוסופיה המאוחרת יקראו לו "השכל".
והשכל יכול לזהות מושכלות ראשונים, ידיעות שאין להטיל פקפוק בנכונותן.
* * *
יג-ל: כוחו ומהותו של אלוקים
בימי הבינים, יעסקו פילוסופים יהודים בשאלה הגדולה אם יש לאלוקים תארים, תכונות שאנו בני האדם יכולים לומר אודותיו.
כאן הגישה תמימה הרבה יותר מבחינה פילוסופית. ועם זאת, מבין 18 פסוקים שמפרטים ומדגימים את הנהגת אלוקים בעולם, יש שנים-שלושה מעניינים במיוחד מבחינה פילוסופית.
ראשית, כוחו של אלוקים.
אם האלוקים היה רוצה, קובע אליהוא, היה משמיד הכל ברגע אחד. הרי אין מי שמסוגל לחלק לו פקודות.
(יג) מִי פָקַד עָלָיו אָרְצָה וּמִי שָׂם תֵּבֵל כֻּלָּהּ:
אם נשתמש במיון שפורסם במיוחד בידי קאנט, זוהי טענה אפוסטריורית, נלמדת מן הנסיון. לאחר שמכירים את העולם, מבינים שאין שום גורם בתוך העולם שיכול להיות חזק יותר מאלוקים.
עוד מעט נתקדם יותר מבחינה פילוסופית, ונגיע אל המושכלות שמתגלים באופן אפריורי, קודם לכל נסיון אנושי.
וזה מביא אותנו אל המאפיין השני של אלוקים. צדקתו.
(יז) הַאַף שׂוֹנֵא מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ וְאִם צַדִּיק כַּבִּיר תַּרְשִׁיעַ:
בעברית שלנו: האמנם מי שאינו אוהב את הצדק יכול להיות מושל (או גם רופא)? איך אפשר לטעון שהאלוקים שהוא "צדיק כביר" נוהג ברשע?
זו טענה לכאורה אנליטית. כיון שמושג האלוקים מחייב שהוא צדיק, אז לכן זה בלתי אפשרי שהוא יעשה עוול כפי שטוען איוב.
(איוב למעשה לא חלק על כך שאנו מייחסים צדק לאלוקים. הוא רק אמר שיש סתירה לעקרון הזה מן המציאות שלנו...)
אלפי שנים מאוחר יותר יטען הפילוסוף הנוצרי, מאבות הכנסיה, אנסלם, כי מתוך מושג האלוקים משתמעות כל תכונות, כולל התכונה להיות נמצא. לכן אלוקים נמצא בהכרח.
בניגוד לאנסלם, אליהוא אינו זקוק להוכיח את מציאות אלוקים. הוא כן זקוק להדגיש את צדקו. וגם הוא, כמו אנסלם לאחריו, מנתח את מושג האלוקים כדי להראות שהצדק הוא ממהותו.
ולא רק היותו שופט צדק, אלא גם היותו כל יודע.
(כא) כִּי עֵינָיו עַל דַּרְכֵי אִישׁ וְכָל צְעָדָיו יִרְאֶה:
(כב) אֵין חֹשֶׁךְ וְאֵין צַלְמָוֶת לְהִסָּתֶר שָׁם פֹּעֲלֵי אָוֶן:
אלוקים רואה הכל. אלוקים יודע הכל.
הנה, אליהוא מקדים את הפילוסופים הימי-ביניימיים. הוא מזהה שלושה תארי יסוד של אלוקים: היותו כל יכול, יודע כל ושופט צדק.
